שאלה:
האם ניתן לעכב תשלום לוועד הבית, בזמן שעדיין לא רכשו וקבעו מזוזות בפתחי המעלית.
תשובה:
אינו יכול לעכב את חוב תשלומו לוועד הבית המופקד על ניהול הבניין, כיון שיכולים לטעון 'קים לי' כהפוטרים במעלית.
אכן הדר בקומה תחתונה אינו חייב במזוזה בפתחים שבקומה העליונה, למרות שהוא שותף בבעלות בכל הבניין, כיון שסוף סוף אינו משתמש במקומות הללו ונחשב שלא גר בהם כלל, וכיון שמזוזה היא "חובת הדר" פטור ממזוזה.
שאלה:
האם יש לקבוע מזוזה בפתח המעלית.
תשובה:
צריך לקבוע מזוזה בפתחה כדין סולם (יו"ד רפו, יט) המחויב במזוזה כשיש צורת הפתח. ואף שאין במעלית ד' על ד' אך כיון שכתב בפתחי תשובה (רפו, יא) בשם חמודי דניאל שבית שער חייב במזוזה. ויש לקבוע המזוזה בלא ברכה (וכך נהג רבינו במעלית ביתו).
ובמנחת שלמה (א, ק, ה) שצידד לפטור ממזוזה בפתח המעלית דלא דומה לסולם לעליה שהוא קבוע שם וחשוב כמדרגות משא"כ המעלית מסתלקת בכל שעה מהפתח ונשאר בור של חלל ריק וכל כשמזמינים אותה היא נמצאת כאן, הרי זה כסוס שנושא תיבה זו והסוס צמוד ועומד לרשותו של בעה"ב לכניסה ויציאה מהבית בכל עת ובכל שעה שהוא רוצה, שמא אין זה חשיב פתח של בית.
שאלה:
היכן יש למקם את המזוזה בפתח המעלית.
תשובה:
יש לקבוע המזוזה בימין היציאה מהמעלית לכיוון הבניין, כיון שהיא רק כסולם המוביל אל מגורי הבניין, ואין לה חשיבות בפני עצמה.
אמנם בפתח המעלית בקומה ראשונה, יש להניח המזוזה בצד ימין לכיוון הכניסה למעלית כדין "בית שער" (פתחי תשובה רפו, יא).
שאלה:
ראובן ושמעון השתדכו ביניהם וסיכמו שלא יערכו שבת אופרוף יחד, ובשבת שבע ברכות יתחלקו חצי חצי בהוצאות השבת. עוד סיכמו, שלשבת לא יוזמנו רק הקרובים ממדרגה ראשונה, דהיינו אחים ואחיות של החתן והכלה, והדודים, דהיינו אחים ואחיות של הורי החתן והכלה יוזמנו ללא ילדיהם.
כשבאו לעשות חשבון כמה מנות יש להזמין לשבת, גילו שבעוד שלצד הכלה יש רק עשרה מוזמנים, לצד החתן, יש קרוב לשמונים מוזמנים, דהיינו פי שמונה, והיות ועלות מנה של שבת כזאת, היא 200 שקל, נמצא שצד הכלה צריך לממן מכיסם 35 מנות של צד החתן, שהוא 7000 שקל.
אבי הכלה טוען: אני בקושי גומר את החודש, ובשביל הוצאות החתונה לקחתי הלוואות מגמחי"ם ואנשים שונים, כדי לעמוד בהוצאות, ולא נראה לי שאני צריך כעת לקחת עוד שני גמחי"ם, כדי לממן את משפחת צד החתן, אם זה היה פער קטן ניחא, אבל פער גדול כזה, והפרש מחיר כזה נראה לי שזה לא הוגן שאני ישלם, ונראה לי שההוגן ביותר, שכל אחד ישלם את המנות של משפחתו.
מאידך טוען אבי החתן: סכמנו על חצי חצי, וזה היה ברור שלנו יש ברוך השם משפחה גדולה יותר, וכיון שסיכמנו שכל ההוצאות יהיו חצי חצי, גם זה כלול בתוכו.
הצדק עם מי?
תשובה:
הגמרא בפסחים (דף פט ע"ב) דנה מה הדין, בבני חבורה שהשתתפו יחד לאכול קרבן פסח, ונודע להם, שאחד מבני החבורה, ידיו יפות [לישנא מעליא, לאדם שאוכל הרבה] האם יכולים לומר לו, קח את חלקך וצא, או שיכול לומר להם קבלתם אותי כמו שאני, ואני אוכל הרבה.
ורצתה הגמרא להביא ראיה מהמשנה שם שנינו הממנה אחרים עמו על חלקו, רשאין בני חבורה לחלוק עמו וליתן לו את שלו, מאי טעמא לאו משום דהוי ליה כידים של אחד מהן יפות [דהיינו שאותו אדם שהביא עמו עוד אורחים, הרי הם יאכלו יותר מאשר שאר אנשים], הרי שאפשר להיפרד כשאחד אוכל הרבה, ומתרצת הגמרא, לא, דעות שאני. שאפילו אם כולם יאכלו רק כאדם אחד, יכולים להוציאו מהחבורה, כי אינם רוצים אנשים זרים אצלם.
ולבסוף פשטה הגמרא את הספק מהברייתא, בני חבורה שהיה ידיו של אחד מהן יפות, רשאין לומר טול חלקך וצא, ולא עוד אלא אפילו חמשה ועשו סיבולת [סעודה רגילה, וערבבו את כל האוכל שהביאו עמם, וכולם אוכלים יחד] רשאין לומר לו טול חלקך וצא, שמע מינה.
לכאורה גם בעניננו למרות שהחליטו להשתתף יחד ולעשות סעודה, וקבלו על עצמם שכל אחד ישלם חלקו, מכל מקום יכולים להתחלק, ולומר כיון שנודע לי שאתה ידיך יפות ואתה מזמין שמונים מוזמנים במקום עשרה שלי, איני רוצה להיות שותף עמך, ורצוני לפרק את השותפות של השבתיח.
אמנם יתכן שבעניננו שאני, שהרי כל זמן שהם יושבים יחד, אינם יכולים למחות בידו שלא יאכל, אלא שיש בכוחם לפרק את השותפות ולתת לו את המנה שלו, גם בעניננו הם סכמו שיהיו שותפים ביחד, ויש בכוחו לומר לו, קח את המנות שלך, ותאכל לבד, אבל כאן אינו רוצה לפרק את השותפות, אלא רוצה להשאר שותפים, ושהשני ישלם יותר, וזאת לא מצאנו, ולכן צריך לשלם חצי חצי.
אמנם נראה שהנה מבואר בשו"ע (יו"ד סימן ריח ס"א) כל הנודר, או נשבע, רואין דברים שבגללן נשבע או נדר, ולומדים מהם לאיזה נתכוון, והולכין אחר הענין, ולא אחר משמעות הדיבור.
גם בעניננו למרות שמשמעות השטר הוא ששניהם ישלמו חצי חצי, מכל מקום בוודאי אילו היה צד הכלה יודע שלצד החתן יש פי שמונה אנשים ממנו, לא היה מסכים לכך, ולכן מסתבר שיכול לחזור בו, ולומר שכל אחד ישלם עבור משפחתו.
אמנם יש מנות של מינימום, כלומר שעבור הזמנת קייטרינג צריך להזמין מינימום חמישים מנות, ולכן כל צד ישלם עשרים וחמש מנות, ואת שאר הארבעים מנות שצד החתן הזמין, צד החתן ישלם לבד.
שאלה:
ידועה דעתו הנחרצת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל לפיה רק מיץ ענבים 100 אחוז טבעי ללא תוספת מים וסוכר, כשר לקידוש וברכתו בורא פרי הגפן. האם תוספת ביסולפיט המופיעה ע"ג הבקבוק, פוגעת ב'טבעיותו' של מיץ הענבים.
תשובה:
שמענו מפי מרן רבינו זצלה"ה בעצמו על עדות היינן הראשי של יקב כרמל מזרחי שהופיע בביתו והעיד בפניו שכל היינות שביקב הוא מייצר מהמיץ ענבים לאחר שסילק ממנו את הגופרית. אותם דברים שמעתי מידידי הרש"ח סולוביציק מהעדה החרדית שהוא בעצמו מייצר יינות ממיץ ענבים לאחר שמדיפים ממנו את הגופרית.
ואומנם ביררתי אצל המומחים מה שכתוב על תווית הבקבוק 'מכיל ביסולפיט', הרי שלא יצא לגמרי. והשיבוני המומחים שאף על היין כתוב כך, ועל כרחך שיצא לגמרי, ומה שכתוב הוא רק למניעת תביעה משפטית מבעלי רגישות לביסולפיט.
סוגייה זו היתה מאד חשוב לרבינו וסיפר לי הגר"א רובין מרחובות שתחילת שימושו בכשרות עלה לרבינו וביקשו הדרכה. אמר לו רבינו 'דע לך, מיץ ענבים שמעורב בו מים. עדיף לקדש על החלות'. מאז מקפיד הרב הנ"ל לא להעניק כשרות למיץ שמעורב בו מים.
שאלה:
האם לנוהגים כמנהג ירושלים שלא לנגן בכלי שיר בשמחת נישואין, הוא הדין אף בשמחת 'תנאים' ושבע ברכות.
תשובה:
מותר לנגן בירושלים בשמחת 'אירוסין' של ימינו בה רק קוראים את התנאים. משום שאינה כשמחת חתן וכלה, כיון שהם עדיין רק 'משודכים' ולא 'חתן וכלה'.
מרן הגרי"ש אלישיב אסר לנגן אף בשבע ברכות הנערך בירושלים. וביאר שהוא "משום שנהגו איסור 'אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי' וכל שמחת הנישואין ושבע ברכות בכללן הינם בגדר 'שמחתי".
אמנם יש לציין כי לבני עדות המזרח שלא קבלו עליהם מנהג זה שלא לנגן בירושלים בשמחת חתן וכלה, אסור להחמיר בזה. משום שיש בהימנעות מהניגון בחתונה משום ביטול שמחת חתן וכלה.
כעין שהביא המג"א (שלח, ד) "פעם אחת גזר המושל שלא ינגנו בכלי שיר, וציווה (המהרי"ל) להוליך החתן והכלה לעיר אחרת ולעשות שם החתונה, כדי לנגן בכלי שיר". הרי שהימנעות מניגון בכלי שיר מהווה פגיעה בשמחת החתן וכלה, אך אלו שקבלו על עצמם המנהג, לא אכפת מה שממעט השמחה (ציוני הלכה – נישואין רנז).
הנידון:
"שכרתי מגוי דירה לכמה שנים, על מנת להשכיר לאחרים לתקופה קצרה. הגוי עשה עמי תנאי שלא יקבעו מזוזה בדירה, כי קלקלו לו את הדירה הרבה פעמים, לכן בכל אופן הוא לא מסכים להשכיר למי שקובע מזוזה. נפשי בשאלתי האם מותר להשכיר למי שיקבע מזוזה, ולעבור על דברי הגוי".
תשובה:
דין זה שנוי במחלוקת ואין הכרעה בזה, ומעיקר הדין יש מקום להתיר. אבל המחמיר תבוא עליו ברכה.
ביאור התשובה:
מחלוקת הפוסקים אם מותר להשתמש בממון הגוי בלא רשותו
הנה כיון שהגוי התנה את השכירות בתנאי זה, אפילו אם יקבע מזוזה באופן שהגוי לעולם לא ידע ולא יזיקו, מכל מקום כיון שעשה תנאי מפורש בשכירות, הרי שאם קובע מזוזה הוא משתמש בקרקע של הגוי בלא רשותו, ויתכן שהשכירות בטל. ויש לברר, האם מותר להשתמש בקרקע של גוי שלא ברשות, דגזל הגוי אסור והפקעת הלוואתו מותרת, לכן יש לדון, האם שימוש בחפציו שלא ברשות האם הוי גזל או כהפקעת הלוואה.
ובשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן קלח אות ד) מביא את התומים (סימן עב, ס"ק נז) דמאריך בזה ומביא מחלוקת אם הפקעת פקדון מותרת כדין הפקעת הלואת גוי, ומסיק בשבט הלוי, שאפילו לאוסרים הפקעת פקדון וחייב להשיב את הפקדון, מכל מקום מותר להשתמש בפקדון, כי בגוי אין איסור השתמשות במשכון שלא מדעת.
אבל באמת הוא מחלוקת גדולה בזה, וז"ל הפתחי חושן (חלק ה גניבה ואונאה, פרק א, הערה ג) "שואל שלא מדעת בגוי. עיין לעיל שנראה שנחלקו הפוסקים אם מותר בשל עכו"ם, ולדעת האוסרים אפשר דהיינו לענין חיוב אחריות שנקרא גזלן, אבל אינו עובר בלא תגזול, ובהגהות מהרש"ם לאורח חיים סימן תרלז כתב בשם תוע"ר שלכו"ע מותר, אבל במנחת פתים סימן שא כתב ששואל של"מ מעכו"ם הוי כגזלן וחייב באחריות, וציין לדברי הדגומ"ר באו"ח סימן תקפו למג"א סק"ח, ונראה שהדגול מרבבה לא פשיטא ליה בדין שואל שלא מדעת בעכו"ם אם דינו כגזלן, ומדברי האבני נזר (אורח חיים, מד, אות ד) דלעיל נראה שדינו כגזילה ממש. ובשו"ת תשורת ש"י סימן שיח כתב שמותר להשתמש בחצרו, ואפשר דדוקא לשיטת הפוסקים שאין איסור גזל בקרקע כתב כן, או אם נאמר שאינו אסור בעכו"ם אלא משום חילול ה', אבל אם יש איסור גזל ממש, צ"ע מנין לו" עכ"ל.
נמצינו למדים שרוב הפוסקים סוברים שאין חשש שואל שלא מדעת בממון הגוי, אבל יש שאוסרים, לכן מעיקר הדין יש מקום להתיר.
העולה מזה:
רוב הפוסקים סוברים שאין חשש שואל שלא מדעת בממון הגוי, אבל יש שאוסרים, לכן מעיקר הדין יש מקום להתיר.
במקום שיש חילול ה'
מכל מקום אין הכרעה בדבר. ואם יש חשש של חילול ה' ראוי להשמר מזה, כמו שכתב בבאר הגולה (חושן משפט סימן שמח ס"ק ה) וז"ל "וע"ל ר"ס רס"ו שאם החזיר האבידה לעכו"ם לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה ה"ז משובח וכו' ע"כ, וכן הדין בהחזרת הטעות שטעה העכו"ם מעצמו. ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון, ולא הניחו אחריהם ברכה, וכמ"ש בספר חסידים סימן תתרע"ד רבים אשר קדשו ה' והחזירו טעיות העכו"ם בדבר חשוב גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליה'" עכ"ל. ומה שכתב בשם ספר חסידים ז"ל ספר חסידים (סימן אלף עד) "אל יעשה אדם עול אפילו לנכרי". עכ"ל.
מכל מקום שורת הדין נראה שאין למחות ביד מי שנוהג היתר בזה. אבל מי שגדול בטחונו בה' לא יעשה זאת, ושכרו יהיה כפול מן השמים.
העולה מזה:
אם יש חשש שיהיה חילול ה' ראוי להמנע מזה.
שאלה:
שוחח בסלולרי ולא הבחין באגרטל המונח על הקרקע בסמוך למקווה כלים להלן והלאה לרה"ר, ושברו. תבעו בעל הכלי לשלם, אך טוען המזיק אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים (ב"ק כז, ב).
תשובה:
בוודאי צודק הנתבע בטענתו כדאיתא (חו"מ תי"ב, א) "המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בו ושברו פטור שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים".
(ובשו"ת קנה בשם (א כח) דן מחמת זה לפטור בהניח משקפיו על הרצפה ליד המיטה ובא אחד לעוררו ודרך עליהם ושברם, משום שאין דרכם להתבונן בדרכים והפתחי חושן (נזיקין ח הערה כה) פקפק בזה "ולכאורה יש לדון בזה דהא במקום שיש לו רשות להניח לא אמרינן טעם זה (וכאן שזה רשות היחיד יש לו רשות להניח) ועוד היה נראה דדוקא 'בדרכים' אמרו שאין דרך להתבונן משום שעיניו למעלה או משום שהוא בעל מחשבות אבל לא ברשות היחיד וכ"ש ברשות הניזק, אלא שאפשר שמ"מ יש לפטרו משום שהישן פשע שהרי ידע שחבירו יבא להקיצו והו"ל כהניחם במקום דריסת רגלים וצ"ע").
ומה שיש לדון משום דאיתא (שם ב) אם הניח הכלים ברה"ר במקום שיש לו רשות להניח חייב הנתקל שהיה לו להתבונן. וביאר השו"ע "כגון מקום פנוי שלפני בית הבד שלפעמים מניחים שם כלים כשבית הבד מלא" ובפתחי חושן (נזיקין ח הערה כד) הוסיף עוד ציור שיש רשות להניח כליו "קרן זוית בשוק שדרך להניח שם וכל כיוצא בזה" כלומר כל שהדרך להניח שם הוא בכלל "יש לו רשות" שכתב השו"ע ומסתבר שליד המקוה כלים רשות להניח כלים.
אך נראה שדווקא בסמוך למקוה כלים, משא"כ כאן שהיו מפוזרים להלן והלאה לרה"ר אין לו רשות להניחם בצורה מפוזרת על פני רשות הרבים.
שאלה:
מתעתד לטוס השכם בבוקר בזמן תפילת שחרית, ולא יוכל להתפלל בעמידה בשעת הטיסה. האם עדיף להתפלל קודם הטיסה בעמידה, למרות שהוא קודם הנץ, או להתפלל בטיסה בישיבה.
תשובה:
ראשית יש לדעת, כי בדרך כלל אין קושי להתפלל במטוס בעמידה, ללא שום הפרעה לנוסעים או לאנשי הצוות. וכן נהגתי בעצמי פעמים רבות.
לגופם של דברים אם לא יצליח לקרא קריאת שמע ולהסמיכה לשמונה עשרה, קודם זמן 'משיכיר בין תכלת ללבן' בשדה התעופה, עדיף להתפלל במטוס כסדר, למרות שהיא במיושב.
אמנם אם יכול להספיק לקרוא ק"ש וברכותיה לאחר זמן 'משיכיר', עדיף לעשות כן ולהתפלל שמונה עשרה בעמידה, למרות שהוא קודם הנץ. כמבואר בשו"ע (פט, ח) שבשעת הדחק כגון יוצא לדרך, עדיף להתפלל בעמידה קודם הנץ החמה מאשר להתפלל במיושב.
ביאור הדברים:
דעת השו"ע (שם) שהיוצא לדרך יתפלל כבר לאחר עלות השחר, ואילו קריאת שמע וברכותיה יקרא בדרך לאחר שמונה עשרה, למרות שאינו סומך בזה גאולה לתפילה, וזה עדיף מלהתפלל בדרך במיושב. אך המשנה ברורה (שם מב) הביא מהמג"א שהעולם מעדיפים סמיכת גאולה לתפילה ומתפללים בדרך מיושב.
יש להדגיש כי המתפלל בישיבה, אף כשהותר לו כגון הולכי דרכים, הובא בשו"ע (צ"ד, ט) שאם הגיע לאכסניה קודם שעבר זמן תפילה, צריך לחזור ולהתפלל בעמידה. הרי שהתפילה בעמידה היא מעיקרי תפילת שמונה עשרה ונקראת 'תפילת העמידה'. ובציוני הלכה - תפילה (קס) הרחבנו בזה שרבינו הגרי"ש אלישיב החמיר בזה.
שאלה:
ראובן ושמעון שוחחו בשבחו של אברהם להצעת שידוך. לפניהם ישב לוי ושאל שמא אברהם יכול להתאים לאחותו. ראובן (השדכן) השיב כי אברהם לא מתאים למשפחתכם, אך אבקש מהבחור יצחק המלצה על בחור מישיבתו עבור האחות. נענה לוי ואמר: שמא יצחק עצמו מתאים לאחותי. ואכן בס"ד ראובן המשיך וניהל את הצעת יצחק לאחותו והשידוך נסגר למזל"ט.
האם ע"פ דין ראובן יקבל את כל דמי השדכנות, או שמא כיון שהרעיון של אח הכלה, הוא 'מתחיל' השידוך ויקבל שליש, וממילא השדכן רק נחשב ל'גומר' ויקבל חלקו.
תשובה:
ראובן הוא השדכן ויקבל תשלום מלא. למרות שבדרך כלל 'מתחיל' שהעלה רעיון מקבל שליש, והגומר מקבל את השאר (ציוני הלכה - נישואין שז), אך שונה מקרה זה שהאח לא העלה 'רעיון' כלל, שהרי אינו מכיר כלל את המדובר, אלא רק סיפר שיש לו אחות והתעניין שמא השם ששמע זה עתה יכול להתאים. וכפי שלא יעלה על הדעת שאב המספר לרבני הישיבה שיש לו בת ומבקש להציע לה שידוך, ייחשב 'מתחיל'.
וכל עוד שלא הציע לאחד מהמדוברים לא נחשב כמתחיל, קל וחומר ממה שכתב הנודע ביהודה (חושן משפט תנינא לו) שמתחיל לא נקרא אלא כשהשווה אותם בכל העניינים. ואף שאין המנהג כן, אך בוודאי כשלא דיבר עם הצדדים מאומה, לא נחשב 'מתחיל'.
ומלבד זאת אף אילו היה נחשב בזה למתחיל, כיון שהוא אח המדוברת ומנהג העולם שאינו מקבל שדכנות (הרחבנו שם שהקובע בזה הוא 'מנהג העולם'), הרי שכל דמי השדכנות מגיעים לגומר. כמבואר בפתחי תשובה (חושן משפט קפה, ג) כשהקרובים גמרו את השידוך "אין לקרובים כלום בשדכנות... ויינתן גם חלקם למתחילים".
שאלה:
המזדרז להתעטף בטלית לאחר הלימוד בליל חג השבועות, מאיזו שעה יכול לברך ולהתעטף בטלית?
תשובה:
זמן עטיפת הטלית הוא "משיכיר בין תכלת ללבן" (אורח חיים יח, ג). והאריכו הפוסקים לבאר שזמן זה אינו קבוע אלא משתנה לפי הראות. מרן הגרי"ש אלישיב חשש לעצמו שלכתחילה הוא רק כחצי שעה קודם הנץ החמה. אמנם כששלח מרן הגראי"ל שטיינמן לשאול על כך, התבטא רבינו: "זו הנהגה שאיני נוהג לעצמי ואינה מחייבת אחרים".
ביאור הדברים:
בזמן חז"ל היתה הראייה טובה יותר, וכבר סמוך לעלות השחר יכל להכיר את חברו בריחוק ד' אמות. אך בימינו שנחלשה הראייה, הזמן שמכיר את חברו הוא מאוחר יותר. כעין המבואר באבן האזל (א, ח ד"ה והנה) בשם הגאון רבי דוד בהר"ן "ייתכן שמה שאין אנו רואים את צאת הכוכבים בזמן תלתא רבעי מיל, זוהי מסיבת התמעטות ראות העיניים. דהלא אמרו בבכורות (נד, ב) שרועה רואה ששה עשר מיל, ואנחנו אין במציאות לראות במרחק כזה, ומוכח שהראייה שלנו נתקלקלה. ומשערים שזהו בשביל שמשתמשים במנורות גדולות בלילה, שבימי חז"ל היו משתמשים בנרות קטנות. ושמעתי שהבדואים שמשכנם בשדות רואים גם עכשיו מרחוק מאוד. ואם כן כבר אין ראיה מראייתנו ואפשר דבימי חז"ל היה כן ראייה בינונית".
וכן אף לעניין זמן 'משיכיר' שתלוי בראייה בפועל של רוב בני אדם, כיון שבימינו נתמעטה הראייה הרי שזמן 'משיכיר' הוא מאוחר יותר.
יש לציין כי כהוראה זו של רבינו זצוק"ל החמירו לעצמם מרן הקהילות יעקב ומרן הגראי"ל שטיינמן שלא התעטפו בטלית קודם לכן. אף מרן הגר"י קמינצקי החמיר בזה יותר וכתב (אמת ליעקב או"ח נח, א) "זמן משיכיר הוא שלושים ושש דק' קודם הנץ, ושלושים ושבע דק' הוא כבר ספק".
הנידון:
"ליד ביתי יש ישיבה לבחורים צעירים. הם מתכננים לערוך הדלקה בליל ל"ג בעומר עד מאוחר בלילה, עם תזמורת שגוזלת את השינה מכל השכנים. דברתי עם ראש הישיבה, וטען, שעל דבר מצוה אין טענת גזל שינה. האם זה נכון, והאם השכנים אינם יכולים למנוע מהם לערוך את ההדלקה לאחר השעה המקובלת לישון".
תשובה:
אסור לעשות מדורת ל"ג בעומר בשירים ותזמורת בזמנים שמפריעים את השינה, לאחר אחד עשרה וחצי בלילה, וזה גזל שינה ומצוה הבאה בעבירה, ויצא שכרם בהפסדם הגדול.
ביאור התשובה:
המקור שמותר לעשות קול לדבר מצוה
המקור לדברי הראש ישיבה הוא, דז"ל המחבר (חושן משפט קנו, ג) "ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן. והוא הדין לכל מילי דמצוה, שאינם יכולים למחות בידו" ע"כ. ובבית יוסף (שם) כתב, דהוא מחלוקת הראשונים. וז"ל "ואם רוצה לכתוב ספרים, או לעשות מצוה אחרת, כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה, נראה מדברי הרמב"ן ורש"י שיכולים לעכב עליו, אך לדעת רבינו ורבינו ירוחם אינם יכולים לעכב עליו, וכן נראה דעת רבינו חננאל והתוספות והרי"ף והרמב"ם" עכ"ל. ועל פי זה פסק בשולחנו הטהור, דכל דבר מצוה הוא בכלל תקנת יהושע בן גמלא.
אסור לעשות רעש בזמנים לא מקובלים
אבל כבר הארכנו מאוד בסימן קעב בזה, והוכחנו שלעולם לא היתה זו תקנת יהושע בן גמלא, ומבואר שם מדברי הלבוש, וכן פסק בשבט הלוי שאיסור חמור להפריע לשינה. וביאור מחלוקתם הנ"ל היא, האם יכול אדם לעשות בביתו דבר מצוה שעושה רעש, כגון תפלה בציבור או חלוקת צדקה. ושורש מחלקותם, האם תקנת יהושע בן גמלא היתה דוקא על תינוקות של בית רבן, דהיינו שתיקן שכל הדרים, אילו התנו לעשות תלמוד תורה לתינוקות, ולא לשאר דבר מצוה. או שתקנת יהושע בן גמלא היתה לכל דבר מצוה, אפילו שעושה רעש. וכל זה אינו אלא אם הוא עושה רעש בשעות הרגילות, ולא בזמנים שאין מקובל לעשות רעש, וכדברי הלבוש עיין שם.
העולה מזה: נחלקו הראשונים, האם יהושע בן גמלא תיקן רק לעשות בית תינוקות של בית רבן, או שתיקן לעשות כל דבר מצוה, כתפלה בעשרה וחלוקת צדקה. ופסק המחבר דלכל דבר מצוה היא תקנתו. אם דרים הרבה אנשים בבית אחד, כתב הלבוש, שאסור לעשות שם בית תינוקות של בית רבן, שאין רוב בני אדם סובלים זאת, ולא על זה היה תקנת יהושע בן גמלא.
שאלה:
מי שלא נפקד בילדים שנים רבות ובעת תפילה בציון הרשב"י במירון קיבל על עצמו שבאם ייפקד יערוך חלאק'ה לבנו בל"ג בעומר במירון בהודאה קבל עם ועדה. כעת בנו נעשה בן שלש ונמנע מלקיים את נדרו, עקב הגבלת מספר המבקרים.
תשובה:
לכאורה הטוב ביותר להישאל על נדרו, להתחרט על מה שנדר מעיקרא ולומר 'מחמת שאין אפשרות להגיע השנה לציון בל"ג בעומר, הנני מתחרט על שנדרתי מעיקרא וכל מה שנדרתי היה בטעות. ואילו הייתי יודע שאתחרט לא הייתי נודר כלל'. אך לא יאמר 'אילו ידעתי שיתרחש האסון הנורא והשלכותיו לא הייתי נודר' משום שהוא בכלל 'פתח' לנדר ואינו מתחרט על עצם הנדר ואין פותחין בנולד (מציאות שנוצרה לאחר קבלת הנדר) כמבואר בשו"ע (יורה דעה רכח, יג ובש"ך שם).
אכן מאחר שצריך להתחרט באמת ובלב שלם "יזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם, שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו" (שם ז) וכיון שהנודר סבור שנפקד בבן בזכות נדרו, מסתבר שאינו מתחרט באמת. וצריך לפעול בנפשו להתחרט מהנדר באמת, שהרי החרטה אינה פוגמת כלל בסגולה, וברור שהישועה איננה בזכות נדר שעבר באיסור אף לא באונס. ואם יודע שאינו מתחרט באמת יסמוך על כך שהוא אנוס מלקיים נדרו ואונס רחמנא פטריה.
שאלה:
האם מותר בימי הספירה לרקוד לאחר שהתארסו בישיבה עם החתן ובסמינר עם הכלה, כנהוג לשיר ולשמוח עמם וכן בשמחת התנאים.
תשובה:
מותר לרקוד, אמנם יש למעט מהרגילות כדי להבליט שימים אלו אסורים בריקודים ומחולות. כיון שכך הרגילות כפי שהותרה סעודת שידוכין (משנה ברורה תצג, ג). ושמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב שמה שכתב המשנה ברורה (שם) "אבל לעשות ריקודין ומחולות נהגו איסור" הוא בזמנם שלא נהגו לרקוד, אך בזמנינו שנהגו לרקוד תמיד בזה, אין לשנות מהרגילות ומותר לרקוד.
ויש למעט בכמות הריקוד אך לא באופן הריקוד ולא כפי שיש שהורו לקפץ על המקום בלא לזוז אנה ואנה, שהרי האיסור הוא "ריקודים ומחולות" ומחול הוא כשמסתובבים בעיגול כמחול וריקוד הוא כשקופץ ומרקד במקומו כמלאכת 'מרקד' בשבת. וכעין שמקפץ על מקומו בקידוש לבנה באמרו "כשם שאני רוקד כנגדך".
שאלה:
ילדים שעשו על מזלגות וכפיות לנוי מדביקים וגוונים שונים, איזה עצה יש להמורה בענין טבילת כלים דלכאורה קודם שיתנם להילדים א"א להטבילם כמו בכל הנשלחים למשל מנות שידבקו על הדברים של נוי יל"ע מצד חציצה [וגם שבמשך הזמן יפלו כמה מהדברים שידבקו עליהם ] וא"כ איזה עצה יש להמורה לעשות שיתקיים ההלכה על צד היותר טוב?
תשובה:
הרי גם לקטן אמרינן זכין לאדם שלא בפניו, אלא שאין ברור איך יקבל רשות מהקטן לטבול, ובספר "טבילת כלים" הביא מהפוסקים לגבי סוחר שמוכר כלים שאם טבל בעצמו נאלץ לטפל אין זה מועיל, כי עדיין אין כאן חיוב טבילה. ומ"מ אם המוכר טבל אין הלוקח מטבילו בברכה אלא טובלו בלא ברכה, ואף שמוכרו לכלי סעודה אכתי לא חשיב כלי סעודה. וכאן יש גם צד חשש אחר שיקנו את הכלים ויניחו המדבקות, אזי המדבקות יהיו חציצה בטבילה, ואין לומר מקפידים על המדבקות. , שהרי דרכם ליפול מהכלי, ועוד שיתכן שהורי הילדים לא ירצו להשתמש אחר כך בכלים הללו או יחליפו אותם, בנידון זה נכון יותר שהמורה יקנה את הכלים עצמו ויעשה שימוש, ואח"כ יתן לילדים במתנה להדביק אותם מדבקות נוי, ובזה יצא ידי. כל הספיקות.
מקורות להרחבה:
נחלקו הפוסקים לגבי מי שקנה מתנה כלי ורוצה למלא אותו בדברי כמו למשל לשלוח לחבירו, וכן לגבי משלוח מנות שרוצה לשלוח כלי חדש שאינו טבול ועל גביו מאכלים, אם הנותן חייב לטבול את הכלי לפני הנתינה או לפני שממלא את האוכל או לא, והאם בכלל מועיל שהנותן. יטבול את הכלי.
יש אומרים שאם ממלא את הכלי במאכל, הרי זה נחשב אצלו כשימוש של כלי סעודה שחייב בטבילה, דעת אבל דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (קונטרס "קיצור הלכות טבילת כלים" סעיף י"א) שהנותן אינן צריכות להטבילם, לפי שטרם הגיעו. הכלי לבעליו העתידי, ובינתיים הכלי נחשב לכלי מתנה, לכלי סעודה. לפי דעת הגר"מ שטרנבוך שליט"א שלא תועיל טבילת הכלי על ידי הנותן (שו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן תנב).
והנה שורש הדברים בדברי הבית יוסף (יו"ד סימן קכ) שכתב שמי שיש לו כלים העומדים לסחורה אין הם צריכים טבילה, והרי זה כאילו לא נכנס לקדושת ישראל, דרק משעה שהם כלי סעודה טעונים טבילה. ודימה זאת למה שהוא בהגהות אשרי לגבי מי. שלקח סכין לחתוך בו קלפים שהוא פטור מטבילה, כיון שאין זה כלי אכילה, וכן הדין במי שקנה כלים למכור אותם אם הוא פטור מטבילה.אז מי ששואל כלים אלוחנווני פטור מטבילה, כדין מי ששאל סכין ממי שקנה אותו לחתוך קלפים.
אולם האיסור והיתר (כלל נ"ח דין פ"ט) חולק על הגהותי אשר הנ"ל ודעתו גם מי שקנה סכין לצורך חיתוך קלפים, השואל אותה לצורך אכילה חייב לטובלה, והטעם כיון גם הבעלים הראשון אם הוא רוצה להשתמש בו לצורך סעודה אפילו דרך עראי היה חייב לטובלו, נמצא שכלי זה נחשב כלי המחוייב בטבילה, וכן פסק הרמ"א ל (שם ס"ח).
וכתב הט"ז שלדברי האיסור והיתר, מי ששואל כלים מחנווני יצריך לטובלם, שכן כתבחנווני יטבול כלים אלו בלי ברכה, ויודיע לקונים ממנו כבר טבולים כדי שהקונה לא יברך על טבילתם, שהרי יש ספק האם כלים אלו נפטרו בטבילה שטבל החנווני, כי לפי. שיטת ההגהות אשרי הם פטורים מטבילה.
ועל פי זה יצאו לדון לגבי טבילת כלים הניתנים במתנה, כי אין לדעת מה יעשה מקבל את המתנה בכלי שיקבל, אולי הוא יחזיר את הכלי לחנות או יתן אותו לאדם אחר במתנה ונמצא גם אצלו כלי זה עומד לנתינה ולא שימוש, והרי זה ככלי העומד לסחורה. אמנם יש שרוצים לומר, שמאחר וכעת הנותן רוצה להשתמש בכלי על ידי שמניח דבר בוי מאכל, הרי עליו מוטל החיוב לטבול את הכלי ויכול גם לברך על הטבילה, ואינו דומים לסכין של קלפים שעיקר ייעודו אינו לאכילה כי אם לחיתוך קלפים, אבל בכל שמיועד לשימוש לאכילה. , גם הפרי חדש שחולק לדינא על האיסור והיתר וסובר שאין לטבול סכין של קלפים שהאכילה בו הוא רק דרך עראי, יודה שבכלי שאכן ייעודו הוא לאכילה, הנותן שמשתמש בו ראשון יטבול את הכלי. אך דעת רוב הפוסקים שבמצב זה הנכון הוא שהמקבל יטביל את הכלי, וללא ברכה כמו שכתבו הט"ז והש"ך.
ויש לברר לגבי המאכלים שהונחו על גבי הכלי, ונראה שמותר להמקבל לאכול מהכלי לפני ביתו עד שגומר את התכולה שהניח בו, וכמו שמצינו לגבי בקבוקי יין וקופסאות שימורים, שנהגו שלא לטבול אותם לפני השימוש הראשון שמשתמשים בתכולה שהיתה בו עוד קודם הקנייה.
וכתב בשו"ת מהריל דיסקין (קונטרס אחרון סימן ה' אות קל"ו) שהקונה כלי עם משקה אין צריך לשפוך את המשקה ולהטבילו, דשב ואל תעשה הוי ולא נקרא שימוש.
ובארחות רבינו (יו"ד הלכות טבילת כלים אות ב') מביא את דברי המרי"ל דיסקין, וכתב שם מהקהילות יעקב דמכאן סמכו להתיר כל הקופסאות השימורים מחו"ל, וכן בקבוקי משקאות (המותרים) מחו"ל להשתמש בהם קמעה קמעה עד גמרם. בלי טבילה, דחיוב טבילה רק אם היהודי ממלא בכלי השתמשו, אבל לרוקן אפילו בהרבה פעמים מה שמילא הגוי, למשל שמוציא כל פעם מעט מעט, הכל מקרי שימוש אחד ואין ע"ז חיוב טבילה.
ומביא שם בשם החזו"א שהורה לאחר שפתחו את קופסת השימורים מחו"ל לרוקן את כל התכולה לכלי אחר כדי לא להשתמש בכלי נטבל, אבל לא חייב לפתוח מיד שקונה ולרוקנם לכלי אחר, וכן נתן עצה שיפקיר את הקופסא ואז לא צריך לרוקנה.
ובספר ישא יוסף (יו"ד סימן כא) כתב דאי אפשר לחייב את בעלי המפעל להטביל את הבקבוקים אשר נקנים לסחורה ולא משתמשים לצורך, ובפרט בכלי זכוכית שלפי רוב הפוסקים חיוב טבילם הוא רק מדרבנן, וכל החשש הוא שהמשתמש יעשה בהם שימוש חוזר. מן הראוי לציין ע"ג תוויות הבקבוקים אמר טבולים. אלא בעלי המפעלים מסרבים לציין זאת בטענה שהקונים לא יבינו את הכוונה ועלולים גבוהים מרכישתם. אז לדינא הורה הגרי"ש אלישיב דאפשר לאפשר לפטור מטביל הכלים את בעלי המפעל הרוכשים אותם מגויים לצורכי מסחר בלבד. כדי להשתמש בבקבוקים אלו ומעונין להשתמש חוזר, יש לו להטבילו כדין לפני מילים שנית, אך לא יברך על טבילתו.
והנה לגבי מי שנותן מתנה כלי שמניח על גביו מאכלים ורו היא הכול מספיקות, העצה הנותנת תזכה את לחבירו על ידי אחר ואז יוכל לטבול אותו, או שיבקש רשות מהמקבל רשות לטבול את הכל לפני ששולח לו, אז יוכל להטביל בברכה.
ובנידון השאלה, הרי גם לקטן אמרינן זכין לאדם שלא בפניו, אלא שאין ברור איך יקבל רשות מהקטן לטבול, ובספר "טבילת כלים" הביא מהפוסקים לגבי סוחר שמוכר כלים שאם טבל בעצמו קשור לעניין אין זה מועיל, כי עדיין אין כאן חיוב טבילה. ומ"מ אם המוכר טבל אין הלוקח מטבילו בברכה אלא טובלו בלא ברכה, ואף שמוכרו לכלי סעודה אכתי לא חשיב כלי סעודה. וכאן יש גם צד חשש אחר שיקנו את הכלים ויניחו המדבקות, אזי המדבקות יהיו חציצה בטבילה, ואין לומר מקפידים על המדבקות. , שהרי דרכם ליפול מהכלי, ועוד שיתכן שהורי הילדים לא ירצו להשתמש אחר כך בכלים הללו או יחליפו אותם, בנידון זה נכון יותר שהמורה יקנה את הכלים עצמו ויעשה שימוש, ואח"כ יתן לילדים במתנה להדביק אותם מדבקות נוי, ובזה יצא ידי. כל הספיקות.
שאלה:
מי שהזכיר 'מוריד הגשם' בימות החמה וסיים הברכה אך חזר ל"אתה גיבור" ולא לראש התפילה, האם יוצא בזה ידי חובה בדיעבד.
תשובה:
כיון שצריך לחזור לראש התפילה, נידון כמי שהתחיל שמונה עשרה מ'אתה גבור' ולא יוצא בזה אף בדיעבד.
בדין חזרה על שאלת גשמים בימות החמה, כל שלושים יום כשמסופק אם אמר 'מוריד הטל' או 'ותן ברכה' חוזר: "עד זמן זה חזקה שאמר כמו שרגיל עד עתה, אבל מכאן ואילך כבר הורגל לשונו לומר כהלכה" (אורח חיים קיד, ח; משנה ברורה שם).
ותמה רבינו הגרי"ש אלישיב זצ"ל היאך ייתכן לקבוע זמן לכאן או לכאן, כגון שאם לא זוכר אם הזכיר במנחה האחרונה בסוף השלושים נידון כלא אמר וחוזר, ואמנם כשמתפלל תיכף ערבית ביום הל"א אמרינן שהוא בחזקת בוודאי אמר ואינו חוזר.
ולא משמע שלאחר השלושים יום הוא רק 'ספק' משני טעמים:
א] לשון השולחן ערוך שהורגל לומר כדין.
ב] מבואר בברכות (כא, א) שמעיקר הדין "ספק התפלל אינו חוזר ומתפלל" ורק מפני ש"הלוואי שיתפלל אדם כל היום" חוזר ומתפלל בנדבה. והרי בחזרתו על הזכרת גשמים בימות החמה אין זה בתורת נדבה מחמת ספק, שהרי אף בשבת שאי אפשר להתפלל בנדבה (קז, א), חוזר אם מסופק אם הזכיר כימות הגשמים.
ואם כן חוזר כיון שסבור שבוודאי הזכיר כהרגלו בימות הגשמים, והרי בוודאי לא מתהפך תיכף מחזקת שהזכיר לחזקת שלא הזכיר.
מכוח זה סבר רבינו שיש 'זמן ביניים' שאמנם לא הורגל לשונו בוודאות לומר כימות החמה, אך מידי ספק לא נפיק. אמנם יש לברר מהו זמן זה, שהרי חכמים לא תקנו זמן שלושים, אלא רק גילו דעתם שלאחר שלושים יום כבר הרגיל לשונו לומר אחרת.
ולכן מי שמרגיש בעצמו שכבר הורגל לשונו לומר 'ותן ברכה' אף שלא עברו ל' יום או אמר צ' פעמים (קיד, ט) ומסתפק האם הזכיר בתפילה גשמים, שאינו חוזר ומתפלל, כיון שהוא רק בתורת 'ספק' וכל עוד אין 'חזקה' שאמר שלא כדין אינו חוזר, כדין המסופק אם התפלל אם לאו, שמחמת הספק אינו מחויב לחזור ולהתפלל.
כמו כן המקפיד להתפלל מילה במילה מתוך סידור (ולא רק מביט בסידור מלמעלה על עיקר הברכה ולמעשה אומר מזיכרונו) ומסופק אם הזכיר, כיון שאינו בחזקה שאמר כטעות בשגרת לשונו, שהרי מעיין בתוך הסידור אינו חוזר (פניני תפילה פרק ט).
הנידון:
"קניתי מקרר חדש באחריות, וסוכם, שתשלום ההובלה עלי, אלא שהמקרר לא עבד, והתברר שהמנוע מקוקלקל. המוכר חייב להחליף את המקרר כפי שהתחייב באחריות, אלא שתובע שאשלם את ההובלה של המקרר הישן בחזרה, וכן את ההובלה של המקרר החדש השני. אני טוען שהאחריות כוללת את תשלום ההובלה, והמוכר טוען שהמחיר אינו כולל את ההובלה. יש לציין שבהסכם האחריות לא מוזכר ענין תשלום הובלה על מקרר שמחליפים. מי צודק בטענתו".
תשובה:
המוכר חייב לשלם על החזרת המקרר, ועל הובלת המקרר החדש.
ביאור התשובה:
דין גרם הוצאות ודין הוצאות הובלה
כתב המחבר בחושן משפט (רלב, כא) וז"ל "הלוקח מקח מחבירו, והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם, ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום, אינו יכול לומר: החזר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לו הדמים, והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם; ואפילו אבד או נגנב (אחרי שהודיעו), הרי הוא ברשות מוכר. ואם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום, חייב בהוצאות שהוציא הלוקח להוליך אותו למקום פלוני. ואם לא היה יודע שהיה בו מום, פטור מהוצאת ההולכה, ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה. ואם לא הודיע למוכר שמוליכו למדינה אחרת, והוליכו ונמצא בו שם מום, הרי זה ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר" עכ"ל.
הנה מבואר, שהלוקח שקנה מקח שיש בו מום, וידע שמוליך את המקח למקום אחר, מחזיר המוכר ללוקח את דמיו, והמוכר מחזיר את המקח למקומו, ומפסיד המוכר את דמי החזרה של המקח, אבל תשלום דמי ההולכה של המקח תלוי, אם ידע המוכר שיש מום במקח, מפסיד המוכר, ואם לא ידע לא הפסיד המוכר אלא הלוקח.
והטעם מבואר בביאור הגר"א (ס"ק לה), שתשלום הוצאת הולכה, היא גרמי, לפיכך, אם ידע שיש בו מום חייב לשלם, דכל מזיק בגרמי חייב במזיד, אבל אם לא ידע פטור לשלם דמי הולכה, דגרמי בשוגג פטור, אבל דמי חזרה, אפילו אם לא ידע שיש מום חייב המוכר, כיון שהלוקח אינו חייב להחזירו למוכר, שהרי מכר לו מקח שיש בו מום, וידע שמוליכו למקום אחר.
ולפי זה לכאורה בנידון דידן, כיון שהמוכר לא ידע שיש מום במקח, וידע שיש ללוקח הוצאות הובלה, אם כן הוצאות החזר המקרר על המוכר, אבל הוצאות הולכה של המקרר החדש, על חשבון הלוקח כמבואר לעיל.
העולה מזה: הלוקח שקנה מקח שיש בו מום, וידע שמוליך את המקח למקום אחר, מחזיר המוכר ללוקח את דמיו, והמוכר מחזיר את המקח למקומו, ומפסיד המוכר את דמי החזרה של המקח, אבל דמי ההולכה של המקח תלוי, שאם ידע שיש מום במקח, מפסיד המוכר, ואם לא ידע לא הפסיד המוכר אלא הלוקח.
נידון דידן אינו דומה לתשלום הוצאות הולכה
אבל כל זה אינו נכון. דהא דהמוכר פטור מדמי הולכה, הוא כאשר הלוקח תובע ממנו בחזרה דמי המקח, ודמי ההולכה, בזה אמרינן שפטור מלשלם על הוצאות ההולכה, אבל בנידון דידן, התחייב המוכר לתת לו מקרר אחר תמורת הישן, והקונה התחייב לשלם על ההולכה, וזה ברור שההתחייבות על תשלום ההובלה הוא על מקרר תקין ולא מקולקל, אם כן הקונה שילם כבר הובלה על מקרר תקין, לכן המקרר החדש שמביא לו המוכר בודאי אין צריך הקונה לשלם, שהרי שילם על הובלה של מקרר תקין, ועל החזרת המקרר המקולקל בודאי אינו חייב לשלם, כמבואר לעיל, שהרי המוכר הביא לו דבר מקולקל, וצריך לקחת את זה בחזרה, ואינו דומה לדין הנ"ל שהיו ללוקח הוצאות הולכה, ורוצה להוציא ממון על נזק גרמא של המוכר, אבל כאן זה לא נזק גרמא, אלא שהלוקח שילם הובלה על מקרר תקין, וכשהתברר שהמקרר מקולקל, בודאי חייב המוכר להחזיר לו דמיו, שהרי לא על זה שילם הולכה, ואנן סהדי שלא על זה היה התשלום, אם כן כבר שילם הובלה של המקרר החדש, וחזרת המקולקל בודאי לא שייכת לקונה אלא למוכר.
העולה מזה:
נידון דידן אינו דומה לדין הנ"ל, דהא דהמוכר פטור מדמי הולכה, הוא כאשר הלוקח תובע מהמוכר דמי המקח, ודמי ההולכה, בזה אמרינן שפטור המוכר מתשלום הוצאות ההולכה, אבל בנידון דידן, התחייב המוכר לתת לו מקרר אחר תמורת הישן, והקונה התחייב לשלם על ההולכה, וזה ברור שההתחייבות על תשלום ההובלה הוא על מקרר תקין ולא מקולקל, אם כן הקונה שילם כבר הובלה על מקרר תקין, לכן המקרר החדש שמביא לו המוכר בודאי אין צריך הקונה לשלם, שהרי שילם על הובלה של מקרר תקין.
שאלה:
האם מרחק פרסה המחייב תפילת הדרך נמדד בקו אווירי או ע"ג הקרקע עם כל פיתולי הכביש. וכן האם דין ישוב ערבי שונה מישוב יהודי לצורך תפילת הדרך.
תשובה:
בוודאי נמדד על הארץ ולא בקו אווירי, שהרי אינו נוסע באוויר. ושמעתי מרבינו הגרי"ש אלישיב ששונה דין ישוב ערבי. ויאמר תפילת הדרך כשעובר שם.
שאלה:
הטס במטוס לחו"ל, מתי יאמר תפילת הדרך ובאיזה נוסח.
תשובה:
יכול לומר במטוס, אך לכתחילה יאמר תפילת הדרך בדרכו לשדה התעופה שהיא תחילת הדרך המחויבת בתפילת הדרך, וכל דרכו מביתו עד ליעדו בחו"ל הוא חיוב ממושך, וכדברי הרמ"א (קיא, ז) "לכתחילה יאמר אותה בפרסה ראשונה".
אף את התוספת יכול לשזור בתפילה בדרכו לשדה תעופה. ומקור התוספת בראבי"ה (ברכות ל, א סימן פו) "ואם ירצה יוסיף כפי העניין ויכלול באמצע ברכה כגון אם עובר בים יאמר ותצילני ממים הרעים והזידונים, ואם הולך במקום מדברות ויערים וירא מגדודי חיה ולסטים, יתפלל כפי העניין". ויוסיף כפי העניין כגון "ותטיסנו לשלום" או "ותסמכנו לשלום" (הגראי"ל שטינמן; מובא בשיעורי מרן הגרי"ש אלישיב – ברכות תרלח).
שאלה:
התפלל קודם צאתו לדרך ולא היתה תפילתו שגורה בפיו, האם יימנע מלצאת לדרך. כדברי הגמ' (ברכות) שהוא סימן משמים שלא יצליח בדרכו.
תשובה:
דברי הגמ' אמורים על רב חסדא ושכמותו שזכו לגילוי משמים על מעשיהם, אך שאר בני אדם לא יכולים לראות בזה מאומה, ולכן ייצא לדרך ויבטח בה' (שיעורי מרן הגרי"ש אלישיב ברכות שיט).
שאלה:
במקום לסיים תפילת הדרך "ותתננו לחן ולחסד ולרחמים... ברוך שומע תפילה" סיים כנוסח ברכות השחר "ותתננו לחן ולחסד ולרחמים... ברוך הגומל חסדים טובים לעמו ישראל". האם יאמר שוב תפילת הדרך.
תשובה:
אם נזכר תוך כדי דיבור, יתקן כנוסח הראוי, ואם נזכר לאחר זמן, יחזור ויתפלל. וכן אם טעה ובברכות השחר החליף וסיים כנוסח תפילת הדרך "ברוך שומע תפילה" יחזור כנ"ל.
שאלה:
המניין בו מתפלל יסיימו רק קריאת שמע בזמן ולא יספיקו את כל הברכות. האם יזדרז לסיים עד 'גאל ישראל' בזמן, גם אם יתחייב להתחיל מיד שמו"ע כדי שלא להפסיק בין גאולה לתפילה.
תשובה:
עדיף לסיים אף את ברכות קריאת שמע בזמן, וישתדל להאריך בה' שפתי תפתח או לכל הפחות בברכה ראשונה עד שיתחיל הציבור. ואמנם אם יארך זמן רב עד שיתחילו שמו"ע, ג"כ עדיף לסיים 'גאל ישראל' בזמן אף אם לא יתחיל עמהם שמו"ע ויתפלל ביחידות.
שאלה:
מה יש לסיים בקריאת שמע קודם סוף הזמן.
תשובה:
לכתחילה יש לסיים אף את ברכות קריאת שמע כמבואר בשו"ת זית רענן (א א, ה)"כמו שזמן קריאת משמע לכתחילה קודם הנץ כך גם הברכות, דזמן אחד לכולם". אמנם זהו לכתחילה, אך בדיעבד יסיים את קריאת הפרשות עצמן.
שאלה:
אוחז בתפילתו באמצע שירת הים והציבור מתחילים ברכת יוצר אור, האם מותר לו לדלג לישתבח ולהתחיל עם הציבור ברכות קריאת שמע.
תשובה:
אין בכך איסור פסוק דלא פסקיה משה (ברכות יב, ב) כיון שאומר פסוקי דזמרה והחליט להפסיק. האיסור הוא באמירה מקוצרת שכך נוהגים העולם.
שאלה:
מלמד קונה ממתקים לחיידר, ובחנות נותנים מתנה למי שקונה כך וכך (מעל סכום מסוים, או מוצר מחברה מסוימת וכו') למי שייך המתנה?
תשובה:
חצי שייך למלמד, וחצי להנהלת החיידר.
מקורות להרחבה:
השו"ע כתב (סימן קפ"ג ס"ו) שאם המוכר הוסיף לשליח, במנין או במשקל, חולק השליח עם בעל המעות חצי חצי ברווח. ואם הוא דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. וכתב הרמ"א (שם) דאם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח הכל של שליח, ועיין סמ"ע (סקי"ח) וש"ך (ס"ק יב) בשם הר"ן הרי"ף והרא"ש ובעל העיטור שאפילו אמר המוכר מפורש שנותן ההטבה לשליח, יחלקו חצי חצי. נראה מדבריהם כי בנידון כמו זה שלפנינו גם יש לומר שיחלקו בהטבה חצי-חצי, וביותר שכאן הרי לא נתן בשביל השליח.
אמנם באופן שלא נותנים את ההטבה או המתנה לכולם, אלא המוכר נתן זאת לאותו מלמד כדי שיקנה אצלו ויעדיף אותו על פני חנויות אחרות, ואמר להדיא שיהיה זה בעבור אותו מלמד, אז יש לומר שהמתנה שייכת לאותו מלמד, אלא שאסור לו לעשות כן מצד האימון שנתנו בו לקנות עבורם בצורה הטובה והרווחית.
שאלה:
מי שאין לו נר לבדיקת חמץ, האם יכול לבדוק את החמץ לאור פנס.
תשובה:
יכול לבדוק ואף לברך על בדיקה לאור פנס.
אמנם לכתחילה בכדי שלא לשנות המנהג, ישתדל לבדוק לפחות חדר אחד לאור הנר.
ומטעם זה שאור החשמל כשר לבדיקה, לא כיבה רבינו הגרי"ש אלישיב זצ"ל בעת שבדק חמץ את האור בחדר שבדק בו חמץ, ולא חשש שהוא בכלל "שרגא בטיהרא מאי מהניא".
שאלה:
האם צריך להקפיד שיהיה כזית בכל אחד מן הפתיתים, לצאת ידי הסוברים שאין חיוב בדיקה בפחות מכזית.
תשובה:
אינו חובה, כיון שלא פלוג רבנן. וכשהבית אינו בדוק, חייבו חכמים לבדוק אע"פ שיודע שאין בו כזית חמץ.
אכן במקום שנשטף היטב והגיעו לכל מקום במשמוש היד, ישתדל שיהא לכל הפחות באחד מהפתיתים כזית.
ומה שנפסק בשו"ע (תמב, ח) שחייב לבער שני חצאי כזית הנמצאים בבית אחד, מחשש שיחברם לאחד, ונמצא כזית שלם, דין זה לא שייך בפירורים יבשים אלא רק בבצק, כמבואר בשער הציון בשם המהרי"ל (תס, טז). וכן הוכיח החזו"א (קכ"ב, ח) מביאור הגר"א שבפירורים לא חוששים שיקבצם.
שאלה:
האם יש עניין שדווקא אחר יצניע הפתיתים, והבודק ישוב ויחפש אחריהם?
תשובה:
גם הבודק יכול להניח הפתיתים בעצמו. ואין הבדל בין אם הוא יודע היכן הפתיתים, לבין אם עומד לידו מצניע הפתיתים, שיכול לשואלו בכל רגע.
ואמנם אגב מה שמבערם מהבית שהולך ומחפש החמץ ברחבי הבית, היא גופא הבדיקה.
שאלה:
האם חייב להצניע עשרה פתיתים?
תשובה:
המנקה את ביתו היטב בכל מקום שיש חשש שנכנס בו חמץ, חיוב מדינא הוא להצניע את עשרת הפתיתים ברחבי הבית, כדי שלא להיכשל בברכה לבטלה.
כיון שבימינו לאחר ששוטפים את כל הבית קודם אור לי"ד נמצא הבית בדוק. ודווקא בימיהם לא היה די בכיבוד הבית, משום שהיו חורים וסדקים בקרקע הבית וחששו שנכנס שם חמץ, אך היום אין חורים וסדקים בין הרצפות, וכל מה ששייך הוא בארונות, וגם שם זה לא מצוי, וממילא יש חשש שבכהאי גוונא ברכתו לבטלה.
ולכן בימינו מה שמניחים פתיתי חמץ קודם הבדיקה, אינו רק 'מנהג בעלמא' אלא 'חיוב'. וכפי שכתב שער הציון (תל"ב, י"ב) בשם העמק הלכה.
שאלה:
האם ניקוי הכיסים והרצפות נחשב כבדיקה ממש, או שעל ידי כך נפטר מבדיקה כמקום שאין מכניסים בו חמץ.
תשובה:
השטיפה עצמה היא בדיקה. וכשאין לו פתיתים להצניע, יוכל לברך קודם השטיפה.
שאלה:
מהו עיקר מצות הבדיקה בימינו?
תשובה:
עיקר מצות הבדיקה הוא לילך בין החדרים ולברר עם בני הבית אם אכן נוקה כל מקום שיכול להיכנס בו חמץ – האם נשטפו כל הרצפות בבית, האם נוקו כל הארונות במטלית לחה, ומיששו ובדקו שלא נשארו פירורים בעומק המדפים וכיו"ב. יעבור בחדרי הבית ויבחן וישאל על כל מקום שיכול להיכנס שם חמץ, האם אכן נוקה מחמץ כיאות.
ואם לא היתה כוונתו בשעת הניקיון לבדיקת חמץ. גם אז ייחשב כמקום הבדוק, כיון שאם היה שם חמץ, היה מסירו ומישש ובדק ביסודיות כל מקום. ולאחר מכן נשמר המקום מחמץ, ושוב אינו צריך בדיקה כדין "מקום שאין מכניסים בו חמץ".
שאלה:
מצוי בבתים רבים שבתחילת ליל בדיקת חמץ עסוקים בשטיפת הבית, האם יכול להחשיב זאת כתחילת הבדיקה, שהרי מדינא יש להזדרז ולבדוק בתחילת הלילה.
תשובה:
השטיפה היא הבדיקה, ויכול להמשיך השטיפה בתחילת ליל י"ד, ובזה מקיים תקנת חז"ל אור לי"ד בודקין את החמץ.
שאלה:
האם ניתן להכשיר לפסח על ידי הגעלה את צלחת הזכוכית שבמיקרוגל וכן כלי פיירקס העשויים מזכוכית.
תשובה:
היות ורגילים להשתמש בהם בחום האש מותר להגעילם, למרות שמבואר ברמ"א (אורח חיים תנא, כו) שהוא משום שחוששים שחס על הכלי שמא יפקע מחום האש (שער הציון תנא, קצו בשם הריטב"א) וכן כיון שזכוכית עשויה מחול היא נידונת כחרס שלא מועיל לו הגעלה לעולם.
אך רק בבליעת איסור גמור מחמירים לדונו ככלי חרס, שלא מועיל לו הגעלה. ומאחר ולא זהו הטעם העיקרי, זאת ועוד שרגיל להשתמש בו בחום האש הרי שלא יחוס עליו שיישבר בהגעלה, ולכן התיר רבינו לצרף קולות ב'היתירא בלע' כגון א] בכלי בשרי שבלע חלב שפסק הפרי מגדים (משבצות זהב תנא, לא) שיכול להשתמש בו אף בלא הגעלה אם לא בלע הבשר וחלב באותו הזמן. ב] וכן כלי חמץ לשימוש בפסח יש להקל בצירוף השיטות שחמץ בשאר ימות השנה נידון כהיתרא בלע. וכן פסק הגרש"ז אויערבאך (הליכות שלמה ניסן ג, 76).
יודגש כי מדובר בצלחת הזכוכית שבמיקרוגל, ולא על המיקרוגל עצמו שדינו שונה והכשרתו לפסח בעייתית.
שאלה:
נזל מים מהמזגן בכיתה ונרטבו ספרי לימודים של הילדים האם צריך לשלם? וא"כ מי צריך?
תשובה:
הנהלת החיידר פטורים מלשלם, מאחר ולא קיבלו על עצמם אחריות שמירה. כמובן שבאופן שיש ביטוח למצבים כאלו, החיידר יתבע מהביטוח כדי לשלם את הנזק, מאחר והסכימו להתחייב שהביטוח יכסה נזקים כאלו.
מקורות להרחבה:
הנה בחיובי נזקי ממון, מצינו שהנכנס לחצר חבירו ברשותו, והזיק אותו שורו של בעל הבית, חייב בעל השור. וראה ברמ"א סימן שפ"ט (ס"י) דהא דפטור ברשות המזיק דוקא שנכנס שלא ברשות, אבל נכנס ברשות, כגון פועלים הנכנסים לתבוע שכרן, ונגחן שורו של בעל הבית, חייב. והוא שיטת הרא"ש.
אמנם כאן החיוב של מים שנשפכו מהמזגן, אין להם גדר חיוב של שור אלא גדר של חיוב מצד אש, יען שהדבר דומה אבנו סכינו ומשאו שנפלו, דברוח מצויה חייב לשלם, וברוח שאינה מצויה פטור מלשלם. ובכה"ג כתב השו"ע (חו"מ סימן תי"ח סי"ד) המשאיל מקום לחבירו להגדיש בו, והגדיש והטמין בו כלים, והמשאיל הדליק אש ויצאה דליקה ששרפה את הגדיש והכלים של חיברו אינו משלם רק דמי הגדיש. ועיין בסמ"ע (שם ס"ק יז) שמבאר שמאחר שעשה את האש בשלו כלו חציו ופטור, ולא אמרינן שקיבל עליו אחריות שמירה, לכן אינו משלם אלא מה שחייב מצד דיני אש, דהיינו דמי הגדיש ולא דמי הכלים. ורבותא קמ"ל אף לשיטת הרי"ף והרמב"ם שחולקים על הרא"ש ופטרי לבעל הבית שהזיק שורו לשור הנכנס ברשות, הו"א דמודו בהא כיון דמ"מ הדליק האש בידים, קמ"ל דאינו חייב אלא על הגדיש מדין אש.
והנה באופן שאדם נכנס לבית חבירו לסעודה ולפתע יורד מים מהמזגן והכובע שלו נרטב, המזגן הוא בגדר חיוב של 'אש' שהולך ומזיק, ומצד דיני אש יש לחלק בין אם ידע שיכול לרדת מים שזה נחשב כרוח מצויה וחייב, לבין אם לא ידע והדבר אירע בפתע פתאום שהחל להיות נשפך מים מהמזגן שנחשב לרוח שאינה מצויה ופטור. אך כל זה אם הבעל הבית הפעיל את המזגן, ובכך בעצם הרי זה כמי שהבעיר את האש. אם כי גם בזה יש לדון שאפשר שאינו אלא גרמא, כי אין זה דוגמא לאש שמתפשטת מכוחו וכוח כוחו, אלא מתהווים שינויים במזגן ומצד התקלה נוצרת רטיבות שלא במקומה.
אמנם בנידון בית ספר או חיידר, מצד דיני שמירה, ההנהלה לא לקחה אחריות על החפצים, וגם אין את מי לחייב, וממילא דיני שמירה אין כאן. גם איש התחזוקה, אפילו אם ידע הרי תיקון המזגן ורכוש הת"ת אינו באחריותו. ומצד חיובי אש, הרי המלמד אינו בעל האש ולא שייך לחייבו, והאחראי הכללי על התלמוד תורה הרי לא ידע מזה וממילא נחשב הדבר כרוח שאינה מצויה, ועוד שלא הוא הדליק את האש, ובאופן שיש מערכת שמדליקה את המזגן, מלבד מה שהרטיבות היא גרמא כנ"ל, הרי שגם ההפעלה היא במצב של גרמא ולא כהבערת אש.
נמצא שאין כאן מי לחייב, אא"כ יש ביטוח למצבים כאלו, שהביטוח מקבל את השמירה, ואז יש לתבוע את הביטוח שישלמו על הנזקים הללו.
שאלה:
האם מותר ליטול ידיים בפסח בספל שמשתמשים בו לפעמים בחמץ לחימום בקבוק אוכל לתינוקות עם מים רותחים.
תשובה:
אם יש חשש שיבוא לחמם בו אוכל, אסור אף ליטול בו ידיים בלא שמגעילו, כמבואר במשנה ברורה (תנ, כז) "כלי שדרך להשתמש בו לפעמים לאכילה ושתיה צריך להצניע, ואין להשתמש בו אפילו לרחיצה וכביסה גזירה שמא ישתמש בו לאכילה" וכתב הרמ"א (תנא, א) שדבר הצריך הגעלה אסור להשתמש בו אף בצונן. ואמנם אם מסופק אם בכלל חימם בו חמץ, נראה במשנה ברורה (תמז, לה) שמותר להשתמש בו בלא הגעלה (הגעלת כלים א, ד).
ובו יבואר שאין טענת "פסקת לחיותי" באופנים הבאים: א. כשמוכר בסיטנאות. ב. כאשר זה לטובת הלקוחות. ג. כשמוכר בזול מאוד.
ד. כשמוכר לחוג מסוים, לסייע להם. ה. כשנותן צדקה. ו. כשאינו קובע חנות לתמידות, סמוך לחנות חבירו.
השאלה:
"יש לי צרכניה גדולה שממנה פרנסתי. לפני חג הפסח, אחד הארגונים חילק "קמחא דפסחא" לקהל אנ"ש, שהם רובא דרובא של הקונים שלי, ופגעו בפרנסתי ביותר, עד כדי שאין לי כדי מחיה. נפשי בשאלתי, האם מותר לעשות זאת ולפגוע בפרנסתי, עד כדי שאין לי ממש למחיה".
תשובה:
אין למנוע מהם לעשות זאת, דאין טענת "פסקת לחיותי" במעשה צדקה, ומעוד טעמים, כמבואר בפנים.
ביאור התשובה:
ביאור צדדי הספק
בתחלה נבאר צדדי הספק, דהרי מבואר בשולחן ערוך בחושן משפט (קנו, ה), שמותר לבני אותו מבוי לפתוח חנות ליד חנות חבירו, ואין בזה משום טענת פסקת לחיותי, אבל בסימן ח' הארכנו בביאור שיטת אבי אסף, שמובא בבית יוסף שם, שסובר שאם על ידי פתיחת העסק מפסיד לגמרי את פרנסת חברו, אפילו בן אותו מבוי אסור לעשות זאת, ונחלקו הפוסקים אם הלכה כדבריו, ואף על פי שהרבה פוסקים חולקים על דבריו, יש הרבה פוסקים שפסקו כדבריו, ובראשם רבינו החתם סופר, אם כן יש לברר האם לפי זה אסור לעשות קמחא דפסחא, באופן שפוסק חיותו של חבירו לגמרי.
המוכר בסיטנאות
ונראה דיש כמה וכמה טעמים שאין בזה טענת פסקת לחיותי כלל, ונבארם אחת לאחת. א. כתב המחבר בחושן משפט (קנו, ז) וז"ל "הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות, בני העיר מעכבין עליהם מלמכור יד על יד כדרך חנונים" עכ"ל, וכתב בפתחי חושן (חלק ה גניבה ואונאה, פרק ט, הערה יג) וז"ל "ומשמע שלמכור בסיטונות אין מעכבין עליהם" עכ"ל, והטעם בזה, דדוקא כשיורד לאומנותו של חבירו אסרו חז"ל, אבל למכור בסיטונאות הוא אומנות אחרת, ואין צריך לומר כאשר מחלק הרבה מאוד מצרכים בבת אחת, דלא גרע ממוכר בסיטונאות בודאי אין לאסור.
העולה מזה: כשמוכר בסיטונאות, אין טענת פסקת לחיותי, והוא הדין כאשר מחלקים הרבה מצרכים בבת אחת, הרי זה כמוכר לסיטנאות.
טובת הלקוחות
ב. עוד טעם יש להתיר שהוא טובת הלקוחות, דכתב הרמ"א בחושן משפט (קנו, ז) וז"ל "י"א הא דבני העיר יכולין למחות בבני עיר אחרת, היינו דוקא בדליכא פסידא ללקוחות, שמוכרין כשאר בני העיר וגם סחורתם אינה טובה יותר משל בני העיר, אבל אם נותנין יותר בזול, או שהיא יותר טובה, שאז נהנין הלוקחין מהן, אין מוכרי הסחורות יכולים למחות (הרא"ש וטור בשם הר"י הלוי), ובלבד שיהיו הלוקחים ישראלים, אבל בשביל עובדי כוכבים הנהנים, לא" עכ"ל. מבואר שכאשר הוא לטובת הלקוחות, אין טענת פסקת לחיותי.
וכתב בפתחי חושן (שם, הערה יח) וז"ל "והוא דעת הר"י מיגאש, והביאו הרא"ש והנ"י, שאין יכולים לעכב לתועלתם ולהפסיד ללוקחים ישראל, והרמב"ן חולק, דמה שאמרו בפרק הזהב שמותר להוזיל השער, היינו דוקא בבני אותה העיר, אבל בבני עיר אחרת לא" עכ"ל, מבואר דלבני אותה העיר מותר גם לפי הרמב"ן אם לטבות הלקוחות.
העולה מזה: כאשר הוא לטובת הלקוחות אין טענת פסקת לחיותי.
בזול גדול גם הרמב"ן מודה
ג. כשמוכרים בזול מאוד, הכל מודים שמותר למכור. דהנה כתב בפתחי חושן (שם, הערה יח) וז"ל "וכתב הנ"י בדעת הר"י מיגא"ש [א.ה. הנ"ל שלטובת הלקוחות מותר להוזיל] דדוקא בזול גדול, אבל להוזיל מעט יותר, יכולים לעכב. (עיין בכסף הקדשים כמה פרטים בהלכה זו במכירה בזול), והב"י כתב שמדברי הרמב"ן לא משמע כן, אלא שלדעת הר"י מיגאש בין בזול גדול ובין בזול מועט אין יכולים לעכב, ולדעת הרמב"ן בשניהם יכולים לעכב, ולענ"ד נראה מדברי הרמב"ן שמודה שבזול גדול אין יכולים לעכב, שהרי כתב שיכולים להתנות על השערים או להושיב מבני עירם שימכרו בשער בינוני, ומשמע דהינו זול מועט" עכ"ל. מבואר שאם מוכר בזול גדול הכל מודים שאין יכול לעכב, אם כן לפי זה בקמחא דפסחא שהוא בזול גדול לכל הדעות מותר.
העולה מזה: אפילו לפוסקים שסוברים שגם לטובת הלקוחות יש טענת פסקת לחיותי, מודים שאם מוכר בזול גדול, אין טענת פסקת לחיותי.
סיוע לחוג מסויים אינו בכלל פסקת לחיותי
ד. עוד כתב פתחי חושן (שם, יח) "ויש לדון בזמננו שיש פותחים צרכניות במחירים מוזלים מאוד, ואם מיועדים לחוג מסוים בלבד נראה פשוט שאין לעכב עליהם, דהוי לטובת אותו צבור" עכ"ל, הנה מבואר שפשוט לפתחי חושן שכאשר עושים סייוע לחוג מסוים אין זה בכלל טענת פסקת לחיותי, כי עיקר המטרה היא לסייע לחוג מסויים, ואין זה בכלל פתיחת עסק מול חבירו, כמו כן בקמחא דפחסא שנותנים לחוג מסוים, אין בזה טענת פסקת לחיותי.
העולה מזה: כאשר פותחים צרכניה לחוג מסוים בזול, אין טענת פסקת לחיותי, כיון שהמטרה היא לסייע, והוא הדין בקמחא דפסחא.
הנותן צדקה אין טענת פסקת לחיותי
ה. ומלבד כל זה נראה עיקר, שבכלל אין כל טענת פסקת לחיותי שייך כאן, דכל טענת פסקת לחיותי היא כאשר האחד פותח עסק סמוך לחבירו, ומפסיד לחבירו והמטרה של הפותח היא לעשות עסקים, אבל נותן צדקה, ועל ידי זה הוא פוסק חיותו של חבירו, לא שייך כלל וכלל טענת פסקת לחיותי, דאין עושה עסק אלא עושה צדקה בלבד, ובזה לא אמרו כלל טענת פסקת לחיותי. ובחלוקת קמחא דפסחא הרי גובים צדקה מאנשים כדי לספסד אפילו את מחיר הקרן, ואפילו אם נותנים שכר לעוסקים במצוה, כל זה הוא בכלל מחיר הקרן כמבואר בפתחי חושן שם, נמצא שחלוקת קמחא דפסחא הוא צדקה ממש, ולא שייך בצדקה פסקת לחיותי.
העולה מזה:
בצדקה לא שייך טענת פסקת לחיותי, וחלוקת קמחא דפסחא היא צדקה, שהרי אנשים תורמים לספסד את מחיר הקרן, לפיכך לא שייך בזה טענת פסקת לחיותי.
מכירה לזמן אינה בכלל פסקת לחיותי
ו. לולי דמיסתפינא אמינא מלתא חדתא, דאין טענת פסקת לחיותי שייך אלא כאשר פותח חנות בקביעות סמוך לחנות חבירו, אבל באופן שאינו קובע חנות סמוך לחבירו אלא לזמן מסוים, אין בזה טענת פסקת לחיותי, דדוקא כאשר קובע חנות לתמיד הוא פתיחת עסק, בזה יש טענת פסקת לחיותי, אבל כאשר מוכר לזמן מועט סחורה בזול, לא שייך טענת פסקתא לחיותי, דאינו קובע חנות סמוך לחבירו. וצריך ראיה ליסוד זה. אבל כיון שנתבאר שבלאו הכי אין טענת פסקת לחיותי, אפשר לצרף סברא זו.
העולה מזה: אפשר שאין טענת פסקת לחיותי שייך אלא כאשר פותח חנות בקביעות סמוך לחנות חבירו, אבל באופן שאינו קובע חנות סמוך לחבירו אלא לזמן מסוים, אין בזה טענת פסקת לחיותי.
נידון דידן
לאור המבואר יש טעמים רבים לומר שלא שייך כלל טענת פסקת לחיותי בחלוקת קמחא דפסחא, דאין טענת פסקת לחיותי שייך: א. כשמוכר בסיטנאות. ב. כשהוא לטובת הלקוחות. ג. כשמוכר בזול גדול. ד. כשמוכר לחוג מסוים, לסייע להם. ה. כשנותן צדקה. ו. כשאינו קובע חנות לתמידות, סמוך לחנות חבירו.
שאלה:
האם מה שנוהגים שמזמנים בסעודה שלישית על כוס ומבדילים על אותה כוס למרות שמצוי לפניו עוד יין, היא הנהגה ראויה.
תשובה:
מדינא אין לברך ולהבדיל על אותה כוס משום "אין עושין מצוות חבילות חבילות" (פסחים קב, ב). אך דין זה נאמר דווקא במצוות שחובה לעשותן על הכוס, וכיון שבברכת המזון איננו נוהגים לזמן תמיד על כוס כדברי המשנה ברורה (קפב, ד), מלבד בזימון בעשרה או בשבע ברכות, לכן אף כשמזמנים על כוס יכולים להבדיל על אותה כוס. ואין לומר שמאחר וכבר זימן על הכוס הרי "מצוה מן המובחר לברך על הכוס" (רמ"א קפב, א) והכוס חשובה ואין לברך עליה בשנית. משום שאיסור עשיית מצוות חבילות חבילות מפני שנראה עליו כמשאוי (רשב"ם פסחים קב) שפוטר ב' חיובים בכוס אחת, אך כאן מאחר ואינו 'חייב' בזימון על הכוס לא נראה כמשואי שרוצה להיפטר ממנו.
ואף במקום שמקפידים לברך על הכוס כגון סעודה שלישית בבית כנסת או בשבע ברכות, יכולים להבדיל על אותה כוס לאחר תפילת ערבית, כנראה מרש"י (עירובין מ, ב ליתביה) שהטעם שיש לשתות מכוס ברכה הוא ש"גנאי הוא לכוס שלא יהנה אדם ממנו לאלתר" וכיון שסוף סוף לא שותים מהכוס לאלתר, יכולים לאחר זמן להשתמש בה שוב למצווה נוספת (ציוני הלכה – נישואין רכח).
שאלה:
חתן בר מצוה בשבת שלאחר הבר מצוה, האם יוכל לעלות למפטיר של פרשת פרה.
תשובה:
כיון שכבר נעשה בר מצוה קודם, ניתן לסמוך על חזקת גדלות ויכול לעלות ל'פרה'. ואמנם בקריאת 'זכור' יש להחמיר שלא יעלה כל שלא הוכח גדלותו. ואמנם גם בפרשת פרה עדיף שלא יקרא כדי להימנע מהספק, כמובא במשנה ברורה (נה, מ).
שאלה
השולח משלוח מנות ע"י רחפן האם יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות?
תשובה
יוצאים ידי חובה, משום ששליחות של משלוח מנות אינה מדין 'שליח' שצריך שיהיה שליחו של אדם כמותו, ואפשר לשלוח גם ע"י ילד וגם ע"י קוף. ואם הרחפן אינו נחשב 'שליח' אז נחשב שנותן בעצמו והרחפן הוא כיד ארוכה של המשלח וע"כ יוצא יד"ח משום שאין חייבים לשלוח דווקא ע"י שליח.
מקורות להרחבה:
עדיף לשלוח משלוח מנות ע"י שליח:
בשו"ת בנין ציון (סימן מ"ד) כתב שמלשון המגילה שכתוב 'ומשלוח מנות' משמע שמספיק שהמשלוח יצא מן המשלח, ואף שהמקבל לא קיבל את המשלוח, יצא המשלח. וכתב שלפי"ז יש להסתפק אם יוצא יד"ח כאשר נותן בעצמו למקבל, דאולי צריך דווקא שליח, דכתוב 'ומשלוח'. ודחה זאת משום שמצינו ב' טעמים למצוות משלוח מנות, א. כדי להרבות אהבה וחיבה בעם ישראל (ספר מנות הלוי), ב. בכדי שהמקבל יוכל לקיים מוות סעודת פורים (שו"ת תרומת הדשן). ולפי שני הטעמים הללו, מצוות משלוח מנות שייכת גם כאשר נותן בעצמו למקבל, ולא רק כשנותן ע"י שליח. ורק לכתחילה עדיף לשלוח ע"י שליח.
אין עדיפות לשלוח ע"י שליח:
בכף החיים (אות מ"א) חולק וכתב שאין לדקדק מזה לשלוח דווקא ע"י שליח, שהרי מצינו בתורה בכמה מקומות לשון משלוח ואינו ע"י שליח.
ובשו"ת יהודה יעלה (או"ח סימן ר"ז) למד מזה שכתוב 'ומשלוח' שלמרות שתמיד אמרינן 'מצווה בו יותר מבשלוחו', כאן אין עדיפות כזו ויכול לכתחילה לתת גם ע"י שליח.
והחתם סופר (גיטין כב: ד"ה והא לאו) כתב שהיכא שאמרה תורה שיעשה את המצוה בעצמו, ואנו אומרים שיכול גם לעשות ע"י שליח, בזה יש דין שליחות, וצריך לעשות שליח שהוא כמותו. אבל היכא שאמרה התורה שישלח שליח, כגון משלוח מנות, זה סגי אפילו ע"י קוף וכל הפסולים. ולכן אפשר גם לשלוח ע"י ילד משום שאין בזה דין שליחות.
שליחה ע"י רחפן:
מצינו שלפי כל השיטות להלכה בוודאי אין חיוב דווקא לשלוח ע"י שליח, ויוצא גם כאשר נותן בעצמו. וע"כ כאשר שולח ע"י רחפן אם נאמר שהרחפן נחשב שליח הרי יוצא יד"ח כי במשלוח מנות ראינו שאין דין של שליחו של אדם כמותו, אלא יכול לשלוח גם ילד ואפילו קוף. ואם נאמר שהרחפן אינו נחשב לשליח, אז נחשב שנתן בעצמו והוי כידא אריכתא. ולפי הטעם שמצוות משלוח מנות הוא כדי להרבות אהבה וחיבה בעם ישראל (ספר מנות הלוי) יש להסתפק אם לשלוח ע"י רחפן הוי בדרך כבוד, ולכאורה גם לפי טעם זה יוצא יד"ח משום שהמקבל ישמח ויהנה 'מהרעיון'.
שאלה:
האם חיוב "מרבין בשמחה" כולל גם את אדר הראשון בשנה מעוברת?
תשובה:
מדינא אין חיוב, אך כבר הביא הרמ"א בהלכות פורים קטן (או"ח תרצז) ש"טוב לב משתה תמיד". ואומנם התבטא רבינו הגרי"ש אלישיב זצ"ל: "מ'קיין מיקל זיין אדר ראשון אויכט" (אפשר להקל לשמוח גם באדר ראשון). וכשנשאל כיצד מקיימים "משנכנס אדר מרבים בשמחה", הן באדר ראשון והן באדר שני, השיב: "על ידי שמרבים בלימוד התורה".
ונשאלתי על כך: הרי באותו מאמר חז"ל נאמר "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה", האם משנכנס אב ממעטים בלימוד?!
אומנם אין כוונת רבינו שלזה כיוונו חז"ל ב"מרבין בשמחה", כי כוונתו שאם רוצים להרבות בשמחה, תחילה יש להרבות ב"פיקודי ה' ישרים משמחי לב". כשהלב שמח, יש מה לדבר על ריבוי השמחה. הרי "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" – לימוד התורה וקיום המצוות יש בהם את סגולת "משמחי לב". וכן כתב האור החיים הקדוש (ריש פרשת וארא) "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח - לפי שלא היו בני תורה לא שמעו, כי התורה מרחיבה לבו של אדם". וזהו שכתב הרמ"א (תרצה, ב) "וטוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל סעודת פורים" כי בלאו הכי אי אפשר לשמוח.
שאלה
חתן שעומד להיכנס לבית חדש מתי הוא צריך לקבוע מזוזה?
תשובה
כדי להתחייב במזוזה לפי כל השיטות, יש לקבוע מזוזה כאשר מגיע לגור בדירה, ולא כאשר מכינים לו את הדירה ומכניסים רהיטים וחפצים. ולכן טוב שיבוא החתן לדירה סמוך לחתונה ממש ויקנו לו המחותנים את הדירה, וישהה שם מעט, או יסעד שם, ואז נחשב שבא לגור ויכול לקבוע בברכה לכל השיטות. ואם לא הגיע קודם, שיקבע מיד אחר החתונה.
מקורות להרחבה
מתי חל חובת מזוזה:
איתא במסכת מזוזה (פ"ב מי"א) בית חדש שגמרו חייב במזוזה, ונחלקו הפוסקים מתי חל החיוב, האם כאשר גמר לבנות או לקנות את הבית ומתכוון לגור בו, או כאשר מתחיל להכניס חפצים ורהיטים לבית, או רק כאשר מגיע ממש לגור.
בשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן שפ"א סק"ד) כתב שחייב לקבוע את המזוזה מיד בגמר הבית שיהיה משומר מן המזיקין, ולא יוכלו להכנס בו. וכן כתב בשו"ת חסד לאברהם (מהדו"ת סימן ס"ט) שמנהג העולם לברך קודם שנכנסים לבית. וכן כתב בחמד משה (סימן י"ט סק"א) שאפילו שמזוזה הוא חובת הדר, החיוב הוא לאו דווקא כשגר בבית, אלא אם זה עשוי לדירה ודעתו לגור שם כבר חייב במזוזה.
בשו"ת הרי בשמים (מהדו"ת סוס"י רי"ט) כתב שאם הניח את הכלים בבית יכול לקבוע כבר מזוזה, אף שעדיין לא גרים שם, כיון שדעתו לגור שם. וכן כתב בערוך השולחן (או"ח סימן י"ט ס"ב), וכן כתב בבן איש חי (ש"ב כי תבא סכ"ג) שהנחת החפצים מחייבת במזוזה. וכן כתב בשו"ת הר צבי (יו"ד סימן רל"ה) שהכנסת החפצים בדירה ושמירתם נחשבת לתחילת המגורים שלו בדירה. וכן כתוב בספר ארחות רבינו (ח"ג עמוד קעא) בשם החזו"א שאם הכניס חפצים לדירה אף שעדיין לא גר בה חייב במזוזה.
אך המג"א (או"ח סימן י"ט סק"א) כתב שמזוזה חובת הדר ואינו חייב בה רק כשדר בתוכה, וכן כתב בברכי יוסף (או"ח סימן י"ט סק"ב) כתב שלא יקבע מזוזה קודם שיבוא לדור בבית, אלא תכף שבא לדור או אח"כ, (והביא שם שנראה לו מדברי המג"א שיכול לקבוע אף שלא בא לגור וצריך ליישב הדבר), וכן הביא המשנ"ב (שם סק"ד) שאין לברך על המזוזה רק אם תכף ומיד בא לגור, או שכבר גר בדירה, וכן בספר חיי יעקב (סימן ב' ס"ז) כתב ששמע בשם הגרש"ז אויערבך שאדם שנתן מטלטליו בדירה קודם שגר בה, אינו חייב במזוזה עד שיגור בה, כיון שמתכוון לגור בה אז אין כוונתו לעשותו בית האוצר, ולכן חייב מצד דירה, והחיוב הוא רק שגר בה.
חתן:
בשו"ת דברי יציב (יו"ד סימן קפ"ח) דן לגבי חתן שהרי כל זמן שלא מסרו את הדירה לחתן, היא שייכת לחותנו, וא"כ מתי חלה חובת קביעת המזוזה, האם רק כשנכנסים ממש לדור שם, או אף קודם כשמכניסים רהיטים לבית. וכותב שם שכיון שהכל שייך לחותן גם הדירה וגם הרהיטים, ועד שלא הקנה זאת לחתן בקנין הראוי להקנות והרי הוא לא דר שם, אם כן לא חלה חובת מזוזה על שום אחר. ורק קודם החופה, ילך החותן עם החתן לבית ויקנה לו את זה, אז חל חובת הדר, ויש להקפיד לקבוע מזוזה תכף ומיד, ובפרט שחתן הוא מג' שצריכין שמירה, ולכן באותו מעמד יקבעו ולא ימתינו עד שיחזרו מהחתונה.
וכן בספר הליכות שלמה (הלכות תפילה פרק כ"ג הערה 54) כתב שלא יברך ברכת שהחיינו על בית חדש רק אחר שנהנה מן הדירה, אבל קביעת מזוזה יכול לקבוע אף קודם שגר בבית, ומביא דוגמא מחתן סמוך לחתונה שקובע מזוזה סמוך לחתונה קודם שנכנס לגור.
אמנם בספר חוט השני (הלכות מזוזה סימן רפ"ה ס"ג) כתב שחתן העמוד להנשא ויש לו דירה ומכניס שם רהיטים, באופן שהבית מוכן לדיור הרי הכנסת הרהיטים מחייבת במזוזה דהוי התחלת הדירה, ואפשר לקבוע ולברך אז על המזוזה, וכתב שיותר טוב שיש גם דברי מאכל ומשקה בדירה (שאז מתחייב גם לשיטות שחיוב מזוזה רק כשמגיע לגור בפועל ולא די במה שמכניסים רהיטים).
וכדי לצאת ידי כל השיטות, טוב שילך החתן סמוך לחתונה ממש (ולא כמה ימים קודם שרק מביאים את החפצים והרהיטים) ויתחיל את המגורים קודם החתונה ע"י שישהה שם קצת או יסעד שם, ויוכל לקבוע מזוזה בברכה לפי כל הדעות לעיל. ואם לא הגיע קודם, שיקבע מיד אחר החתונה.
חוץ לארץ:
כתב השו"ע (סימן רפ"ו סכ"ב) השוכר בית בחוץ לארץ פטור ממזוזה ל' יום, ואחר ל' יום חייב במזוזה, ואם דעתו לגור שם תקופה ארוכה כתב המאירי (שבת דף קמ"ח ע"א) שמתחייב במזוזה אף קודם ל' יום, וכן כתב הנמוקי יוסף (סוף הלכות מזוזה). ובפתחי תשובה (סקי"ח) כתב שפטור ממזוזה ל' יום אפילו אם רוצה לדור בו כמה שנים אינו חייב לקבוע עד אחר ל' יום.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן ק"ס) כתב שהשוכר בית בחו"ל ליותר מל' יום נראה להלכה דעת הנחל אשכול בסוף הל' מזוזה שאם עושים שטר חוזה, באופן שאין המשכיר יכול לחזור בו, וגם בדיני מלכות זה קנין גמור לזמן, נראה דחייב לקבוע מזוזה מיד בברכה.
ברכת שהחיינו:
כתב הש"ך (יו"ד סימן רפ"ט סק"א) בשם הפרישה, שאין מברכים שהחיינו על קביעת מזוזה, משום דאינו בא מזמן לזמן, ושאני בגד חדש שהוא משום שמחה, אבל מזוזה אינו מברך על שזיכהו השם יתברך בבית, אלא על מצות קביעת מזוזה.
והרמ"א (יו"ד סימן כ"ח ס"ב) כתב לגבי כיסוי הדם, שהשוחט פעם ראשונה בחייו מברך שהחיינו על הכיסוי. אך הש"ך (שם סק"ה) כשיטתו חלק על הרמ"א וכתב שאפילו מצוה שעושה פעם ראשונה, אין מברכין שהחיינו כל שאין זמנה קבוע. וע"כ לא מברכים על מזוזה אף שזה פעם ראשונה שקובע. ובביה"ל (או"ח סימן כ"ב ד"ה קנה) כתב לגבי ציצית שנכון שיכניס עצמו להתחייב שהחיינו מצד אחר ויכוון לפטור גם את זה, דיש פוסקים שסוברים דעל כל מצוה שאדם עושה פעם ראשונה בימי חייו יברך שהחיינו. ומובא בספר הליכות שלמה (הלכות תפילה פרק כ"ג סעיף יג) שברכת שהחיינו או הטוב והמטיב על בית חדש, יברך בשעת קביעת המזוזות. ומביא שם (בהערה 54) שהגרש"ז אויערבך ענה לשואל שמעולם לא קבע מזוזה, שיברך ב' הברכות, שהחיינו בשעת קביעת המזוזות, ואח"כ הטוב והמטיב.
להלכה אין מברכים שהחיינו משום שהש"ך הכריע שלא לברך וספק ברכות להקל. ויש נוהגים שכאשר קובע מזוזה פעם ראשונה בחייו, וגם קנה בית חדש, ראוי לקחת פרי או בגד חדש ולברך עליו שהחיינו, ולכוון לפטור גם את קביעת המזוזה, כפי שכתב הביה"ל לגבי ציצית. וכן מובא בספר ברית עולם (להחיד"א) כתוב שיש נוהגים לברך שהחיינו, וטוב שיהיה לפניו פרי חדש ויכיון גם עליו, או ללבוש בגד חדש ויברך גם עליו ויכוון לפטור את הבית.
שאלה
אם יש ניוזלטר, הכוונה דואר אלקטרוני, מטעם מקום תורני חשוב ואיכותי, וחושב שיכול לחזק מאן דהוא, האם אוכל לצרפו ללא ידיעתו, או שיש כאן גזל זמן?
תשובה
האומדנא אומרת שדבר טוב הי' מסכים וממילא אין גזל [כמבואר בש"ך סימן שנח]
שאלה
האם זה איסור או מנהג לא ללכת יחף, ומה הטעם?
תשובה
דין זה מופיע ברמ"א סימן ב' סעיף ו'. הטעם משום שאמרו חז"ל "ימכור אדם על מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו" וזה עניין של שמירת הגוף משום צינה, ולכן כותב המשנ"ב שם בשם של"ה שמי שעושה כדי לכפר על עוונותיו מותר וכמו שמצאנו בדהמע"ה. וכן במקומות שנוהגים ללכת יחף מותר.
שאלה
כשאחד רוצה להשתמש בטלית שלו, אחרי שכבר התפלל, למשל בברית וכדומה, ולא רוצה לברך שוב, משום שמסופק שמא התכוון להתעטף שוב, האם כשנותן למישהו אחר את שלו במתנה ע"מ להחזיר, כך לא יברך?
תשובה
כאשר מקנה לחברו את טליתו במתנה ע"מ להחזיר אין צריך לברך, דהוא כביכול שואל את הטלית מחברו שהקנה לו.
מקורות להרחבה:
כתב השו"ע (או"ח סימן י"ד ס"ד) שמותר ליטול טלית של חברו ולברך עליה, והטעם משום שניחא ליה לאיניש שיעשו מצוה בממונו. וכותב המשנ"ב (שם ס"ק יד) שיותר טוב שיכון לא לקנות אותה ולא יברך עליה. והמקור לדברי השו"ע הוא ברא"ש (חולין פ"ח סימן כ"ו) שמדבריו משמע שמי שמוכן להשאיל טלית לצורך מצוה מוכן גם להקנות אותה במתנה ע"מ להחזיר, כדי שיוכל לברך עליה. משום דעל טלית שאולה אין לברך, ועל טלית שקנה אף במתנה ע"מ להחזיר אפשר לברך.
ולכאורה ה"ה כאשר לא רוצה לברך על טלית שלו באותו יום שוב, יכול להקנות לחברו את הטלית שלו במתנה ע"מ להחזיר, ואז יהיה פטור מברכה. ולא מספיק שישאיל אלא יקנה אותו ממש במתנה ע"מ להחזיר, ואז כביכול משתמש בטלית שאינה שלו, אלא שאולה מחברו ואז אין צריך לברך.
אמנם קצת פלא מדוע לא הביאו בהלכה פתרון זה, דהרי יש דיון האם הלובש טלית לצורך כיבוד כגון עליה לתורה והוא בלי טלית, האם יכול גם להתעטף בטלית שלו ולא לברך, או שצריך לקחת דווקא טלית שאולה כדי להיפטר מברכה. ובביה"ל (סימן יד ד"ה שאלה) מביא בשם שערי אפרים שאם זמנו בהול יכול גם להתעטף בטלית שלו ולא לברך, ויניח רק על הכתפיים ולא על הראש. וכן בבאר היטב (סימן י"ח סק"ד) כתב בשם הלחם חמודות שהמתעטף מפני כבוד הציבור אין צריך לברך.
והקשה ע"ז בקצות השולחן (סי' ז' סקכ"ח) ששם מדובר רק על ליל יו"כ אחר תפילת ערבית כשעדיין יום, אבל המתעטף בטליתו ביום שלכו"ע זמן ציצית הוא, חייב בברכה אף אם זה רק לכבוד הציבור.
ומ"מ אם יש אפשרות להקנות את טליתו לחברו במתנה ע"מ להחזיר, ולא לברך. קצת פלא מדוע לא הביאו את פתרון זה, כפי שהביאו את הפתרון הזה לגבי אדם ששואל מחברו טלית ורוצה לברך שיכול לקנות את זה במתנה ע"מ להחזיר. אך לכאורה מ"מ זו עצה אם חושש מלברך, ואין לו טלית אחרת רק שלו.
שאלה
האם מותר לתת לילדים לשחק באורז, או שזה בל תשחית. והאם כשהאורז בלי הכשר זה קל יותר?
תשובה
כאשר משחקים באורז ואין זה גורם להפסד או למיאוס של האורז מותר, כגון לשים אורז בתוך בלון בכדי שיעשה רעש. אך כאשר גורמים למיאוס של האוכל כגון שצובעים אותו לנוי או למשחק יש להחמיר ולהשתמש בדבר אחר למשחק, ובאופן שאין תחליף ובשביל המשחק חייבים דבר מאכל מותר.
אסור לבזות אוכל אף שאסור באכילה.
מקורות להרחבה:
מקור האיסור לבזות אוכל:
איתא בגמ' (שבת נ:) בעו מיניה מרב ששת מהו לפצוע זיתים בשבת, אמר להו וכי בחול מי התירו, קסבר משום הפסד אוכלין, לימא פליגא דשמואל דאמר עושה אדם כל צרכיו בפת, אמרי פת לא מאיסי הני מאיסי, מכאן ששמואל מתיר לעשות צרכיו בפת רק אם הפת אינה נמאסת בכך.
וכן פסק הרמב"ם בהלכות ברכות (פ"ז ה"ט) אין מפסידין שאר אוכלין ומשקין דרך ביזוי ובעיטה. וכן נפסק בשו"ע (סימן קע"א ס"א) עושה אדם כל צרכיו בפת והני מילה דלא ממאיס בה, אבל מילי דממאיס בה לא.
מתי מותר להפסיד אוכלין:
וכתב המג"א (הקדמה לסימן קע"א) שמשמע מדברי הרמב"ם דדבר שהוא צורך האדם ליכא ביזוי ובעיטה. והמג"א (שם סק"א) הקשה, א"כ מדוע אסור לפצוע זיתים כמבואר בגמ' (שם) ותירץ שמדובר שרוצה ליטול בו ידיו, ואפשר ליטול בבורית.
והמשנ"ב בביה"ל (שם ד"ה לא) חולק על המג"א וכותב שההיתר הוא בדבר שהוא דרך העולם, דהרי מותר לסוך בשמן ולא אסרינן משום שאפשר בבורית, ובפציעת זיתים אף שיש בתוכן שמן אסור כי אין דרך העולם לסוך בפירות. וכן במשנ"ב (סק"ד) כתב שדבר שהוא צורך האדם ודרך העולם לעשות באוכל צורך זה, גם כן שרי. ומטעם זה התירו לזלף הקרקע ביין, ולסוך הגוף ביין ושמן.
להפסיד אוכל לצורך משחק:
ובשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן לד ענף ג') מביא שנשאל האם מותר לקחת תפו"א ולחתוך אותו בצורות שונות, ואח"כ לטבול החתיכות בצבע למען יעמדו לנוי, נראה דאסור לעשות כן דיש כאן הפסד אוכלין, אף שהנוי הוא צורך האדם, מ"מ יכול לעשות הנוי מעץ ואבן ואין להפסיד אוכלין.
ובספר עשה לך רב (ח"ד שאלה כד) מביא ראיה מדברי השו"ע (סימן תקי"ד ס"ז) שכתב שאסור לעשות ביו"ט כלי מתפוח אדמה להושיב שם נר, ומכאן למדים שאם מכינים אותו מערב יו"ט מותר, הרי מבואר שמותר להשתמש בתפוח אדמה כפמוט. ומוכח שכל זמן שמשתמש אדם במאכלים לצרכיו שלא דרך זלזול מותר. אך כמובן באופן שיש תחליף אחר, אין היתר לבזות אוכלין אפילו לצרכו.
ולכאורה לדבריו אם יש משחק שרוצים לשחק בו, או משהו שרוצים לעשות לנוי ויש אפשרות לעשות את זה ע"י דבר מאכל או ע"י דבר אחר. יעשו ע"י דבר אחר. אך אם מה שרוצים לעשות אפשר לעשות רק ע"י דבר מאכל ואין עוד אפשרות כרגע אז מותר. ולא אומרים שצריך להחליף משחק או שלא יעשה את הפעולה שרוצה. כמו שראינו שמותר לזלף יין או לסוך בשמן כי זה צורך האדם, ולא אמרינן שלא יסוך, אלא משום שאין תחליף אחר מותר, אך בפציעת זיתים לצורך נטילת ידיים שיש תחליף ליטול בבורית, אסור.
וכל זה בתפו"א שמורח בצבע ומפסיד האוכל, אבל לכאורה לשחק באוכל כאשר האוכל אינו נמאס לאכילה, כגון להניח פתיתי אורז בתוך בלון בכדי שיעשה רעש, האורז אינו נמאס ע"י זה, לכו"ע מותר.
לבזות אוכל האסור באכילה:
נחלקו הפוסקים אם אסור לבזות אוכלין האסורים בהנאה, הפמ"ג (סימן קע"א א"א סק"א) כתב שאף שאין הפסד אוכלין באיסורי הנאה, אסור לבזות אוכלין האסורים באיסור הנאה, דמי שרואה אינו יודע שהוא אסור באיסור הנאה. והאדר"ת (אחרית השנים פ"ד על הרמב"ם שם ה"ח אות ח') כתב שמותר להשליך איסורי הנאה בבית הכסא. ומשמע ממחלוקת זו, שאם האוכל אסור רק באכילה ולא בהנאה לכו"ע יש בו איסור ביזוי.
שאלה
לאחד היה בקבוק ויסקי ונכנס זבוב והוא הוציא את הזבוב, כעת מוכר את הבקבוק, האם צריך להודיע לקונה?
תשובה
אין צריך להודיע, כל זמן שהזבוב כבר יצא ואין בעיה של כשרות.
מקורות להרחבה:
באגרות משה (יו"ד ח"א סימן לא) כתב לגבי לאו דבל תשקצו, דאינו שייך רק כשידוע להאוכלו שהוא דבר מאוס ומ"מ אוכל, אבל כשלא ידוע לו שהוא דבר מאוס אין להאוכל שום איסור.
שאלה
האם מותר ליטול כדורים להרזיה בשבת?
תשובה
מותר ליטלם בשבת, משום שאין זה בגדר טיפול בחולי והתעסקות ברפואה.
מקורות להרחבה:
לקיחת תרופה בשבת:
איתא בגמ' (שבת נג:) שגזרו חכמים לא ליטול תרופה בשבת 'משום שחיקת סממנים' דהיינו שאם נתיר לקחת תרופה יבואו גם להכין את התרופה בשבת, והשחיקה של הסממנים הוא איסור דאורייתא דהוי טוחן (רש"י שם ד"ה משום).
וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סימן שכח) כל רפואה אסורה לעשות בשבת גזירה משום שחיקת סממנים. ולצורך חולה אף שאין בו סכנה אלא סכנת אבר התירו. וכן מי שיש לו כאבים חזקים הגורמים לכל גופו להיחלש ונופל למשכב התירו לו לקחת תרופה, כן מבואר בשו"ע (סימן שכ"ח) וברמ"א (שם סעיף ל"ז) ובמשנ"ב (שם ס"ק קכא).
מיני תרופה לבריאים:
כתב השו"ע (שם סעיף ל"ז) כל אכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן לרפואה אף על פי שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי.
וכפי שמבואר, כל האיסור הוא לחולה הכואב כאבים קלים לקחת תרופה בשבת. אבל לאדם בריא כאשר אין זה דרך רפואה מותר, אף שלוקח דברים השייכים לעניין רפואה.
כדורים להרזיה:
נטילת כדורי הרזיה אין זה טיפול בחולי, ולכן זה לא נחשב לרפואה. וע"כ נראה שמותר ליטול בשבת כדורים אלו. וכן כתוב בחוט השני (ח"ד עמוד קנב) שגלולות המאבדות את התיאבון כדי שלא יאכל יתר על המידה, מסתברא דלא מיקרי רפואה ומותר ליטלם בשבת, דאין זה אלא הרגשה שהוא שבע ואין זה התעסקות ברפואה. וכן כתב בארחות שבת (ח"ב פרק כ' סעיף קנח). וכן מובא בספר אשרי האיש (עמוד קג) שמותר לקחת אם גם בריאים לוקחים כדורים אלו.
שאלה
אנחנו זוג צעיר, שמתכוננים בשבת הקרובה לאכול בבית הורי הבעל, ולהמשיך משם לישן בבית הורי האשה, אלא שהאשה רוצה ללכת לבית ההורים רק אחר כניסת השבת, ורצינו לברר האם היא יכולה להדליק נרות בבתינו, כשהשבת לא נאכל ולא נישן שם במקום?
תשובה
האוכלים אצל ההורים, וישנים בביתם, יכולה האשה להדליק את הנרות בבית, אך יעשו הנרות גדולים שידלקו כאשר הם שבים לביתם. או שבכניסת שבת ישהו עד שיהיה חושך ותהיה תועלת והנאה מהנרות לכבוד שבת. במצב כזה, טוב שתדליק לפני הדלקת נרות גם חשמל בבית.
האוכלים אצל ההורים, ואח"כ הולכים לישון בבית אחר, כגון בבית מלון כדומה, אם יש להם היכן שישנים חדר שמיוחד להם, שניתן להדליק בו, תדליק שם. ואם לא, תבוא לבית ההורים קודם השבת, ושם תדליק במקום האכילה.
באופן שהולכים לישון בבית אחר, וקשה להם לבוא לאותו בית קודם השבת, לכתחילה יש לה להקדים ולבוא לבית ההורים ולהדליק במקום האכילה, בדיעבד באופן שהתכנון של האשה לצאת מביתה לבית ההורים אחר כניסת השבת, תדליק נרות בביתה, אך תשהה שם כמחצית השעה אחר כניסת השבת, ורק אחר כך תצא לבית ההורים.
מקורות להרחבה:
הדלקה במקום אכילה כאשר כבר יש שם נרות:
הבית יוסף (סימן רסג) מביא שמצא בתשובה אשכנזית בשו"ת מהרי"ל (סימן נג) שנים ושלשה בעלי בתים אוכלים במקום אחד שכל אחד מברך על מנורה שלו, אף על פי שכבר יש אורה מרובה, ואף על פי שהאור זרוע מגמגם בזה, מ"מ יש נוהגים כך, ויש ליישב שכל מה שמתווסף אור יש בזה יותר שלום בית ושמחה יתרה, והביא בשו"ע (שם ס"ח) להלכה את ב' השיטות וכתב שנכון להיזהר מספק ברכות ושלא יברך אלא אחד, והרמ"א (שם) כתב שאין אנו נוהגין כן. והשו"ע הרב (ס"י) והמשנ"ב (ס"ק לח) כתבו שאם יש לאחד חדר המיוחד לו, אף על פי שאינו אוכל שם, ואינו משתמש שם שום צורך אכילה, לכו"ע יכול לברך שם.
וכיום שבד"כ חדר שינה אינו מקום ראוי להדלקת נרות, ואין אפשרות להדליק בחדר המיוחד, אם ישנים אצל הוריהם תדליק היכן שאוכלים וכדברי הרמ"א. שככל שיש תוספת אור יש בזה שמחה יתירה.
היכן עיקר מצות הדלקה:
כתב הרמ"א (סימן רסג ס"י) שעיקר ההדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השולחן, ולא בשאר הנרות שבבית. ובמג"א (שם ס"ק יג) מביא הטעם שבחורים מדליקים בחדרם דהדלקת נר חובה משום שלום בית, שלא יכשל בעץ ובאבן. והוסיף שם שגם ביום הכיפורים אנו סוברים שמדליקין בברכה, אף שלא אוכלים, משום שחשוב שלום בית אפילו בלא אכילה.
האוכלים בבית הוריהם וישנים בביתם:
בשו"ת באר משה (ח"ח סימן סח) כתב שאם אוכלים אצל הוריהם ובלילה ישנים בביתם, ידליקו בביתם, וידליקו נרות ארוכים שישארו דלוקים עד שיחזרו בלילה מבית הוריהם, ויאכלו או ישתו משהו לצד הנרות, דאל"כ עדיף שידליקו אצל ההורים. אמנם, קודם שידליקו הנרות, ידליקו החשמל בבית לשם נר שבת, שאז כשחוזרים יש גם את החשמל שהוא כנר שהודלק לכבוד שבת.
וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק מה ס"ח) שעדיף שתדליק בביתה בברכה לפני צאתה מהבית, ויהיו הנרות גדולים שידלקו עד שובם אחר גמר הסעודה, או שישאר אחד מהם בבית עד סמוך ללילה כדי ליהנות מאור הנרות, ורק אז ילך לבית ההורים. ואם רוצה להדליק נרות אצל ההורים היכן שאוכלת, מ"מ טוב שתדליק בביתה בברכה, ותתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו, ותחזור ותדליק בבית ההורים שוב, בלא ברכה.
ומוסיף שם, שאם אינם חוזרים לביתם אחר הסעודה אלא נשארים לישון אצל ההורים ויש להם שם חדר מיוחד, טוב שידליקו הנרות בחדר המיוחד להם לישון בברכה.
ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן רעא) כתב שעיקר מצות ההדלקה היא במקום אכילה וכדברי הרמ"א וע"כ לכתחילה עדיף להדליק שם, אבל מכיון שבמקום אכילה כבר יש אחרים שמדליקים, ע"כ עדיף שידליקו בביתם היכן שישנים, ומיהו גם אם ידליקו במקום האכילה יוצאת כדין.
הלכה למעשה:
עיקר מצות הדלקה היא במקום האכילה כמו שכתב הרמ"א, אבל מכיון שבמקום אכילה כבר יש נרות תדליק בביתה, או בחדר המיוחד להם, ששם אין נרות, וכמו שכתב המג"א משום שלום בית שלא יכשל בעץ ובאבן. ומכל מקום המנהג בהרבה מקומות שגם המתארחים מדליקים במקום אכילה ומברכים, כי יש מצוה בתוספת אור להדליק במקום האוכל אף שיש שם כבר נרות.
מכל מקום אם בכוונתם לחזור לביתם ולישון שם, יכולה להדליק בביתה, ויש גם עדיפות בדבר, מאחר ויש דעות שרק אחת מברכת במקום האכילה כמו שהביא דעה זו בשולחן ערוך, וכאמור בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מה ס"ח) שעדיף שתדליק בביתה בברכה לפני צאתה מהבית.
אך, כל זה הוא כאשר אכן חוזרים לביתם וישנים בביתם. ואולם כאשר אינם מתכוונים לחזור לביתם, אלא ממשיכים לאחר האכילה לבית הורי האשה, הרי הבית שלהם אינו מקום אכילה וגם לא מקום שינה, על כן בוודאי לכתחילה עדיף שתקדים לצאת לבית הורי הבעל ולהדליק שם במקום אכילה, מאשר להדליק בביתה כשאין בכוונתה לחזור לשם.
אמנם, בשעת הדחק, באופן שקשה לה לצאת מהבית מוקדם, והיא רוצה לצאת רק אחרי כניסת השבת ואז ללכת לבית הורי הבעל, יכולה בדיעבד להדליק נרות בביתה, ובלבד שתשהה בביתה כמחצית השעה אחר כניסת השבת, שהנרות יועילו לכבוד השבת.
שאלה
אשה שנטלה כפל בקללת בצער תלדי בנים וכל ילדיה המרובים בלי עין־רעה נולדו בניתוחים קיסריים. ניתוחים אלו נקראים בעגה המקצועית 'ניתוחים אלקטיביים', בשל העובדה שניתן לתזמן את מועד ביצועם בטווח של כמה ימים והניתוח הוא ניתוח נבחר-מוזמן.
ובחודש תמוז תשפ"ג נקבע לה תאריך לניתוח קיסרי והיא בחרה מראש את יום ראשון בשבוע לביצוע הניתוח. ואולם לקראת סוף השבוע הקודם לניתוח חשה שלא בטוב ומיהרה בהמלצת הרופאה לבית החולים המקומי.
מחמת גודל הסכנה בהתפתחות לידה, הזעיקו הרופאים בבוקרו של יום שישי רופאה מומחית ממרכז רפואי גדול בדרום הארץ למתן חוות דעת נוספת, כי לדעתם לא היה מנוס מלנתח בו ביום.
הרופאה בדקה את המטופלת וקבעה לאור מומחיותה ונסיונה רב־השנים כי אפשר לכתחילה להמתין למועד הניתוח היעוד ביום ראשון. ואולם, מאחר שהיא כבר כאן, היא מוכנה לערוך את הניתוח מכאן לעכשיו.
בעלה, שנכח במקום, מיהר להתקשר למורה הוראה ולשאול האם מותר לו לכתחילה לתזמן את הניתוח לערב שבת. באשר לכאורה סביר להניח שישנם כל מיני חילולי שבת שיידרשו לעשות ביממה שלאחר הניתוח.
ועוד שאל: האם הדין משתנה בגלל ההזדמנות שבקבלת מנתחת מומחית כמו שהזדמן להם, שכן עמדה לו האפשרות לשכור את אותה מנתחת שתבוא במיוחד עבורם ביום ראשון.
תשובה
אין לקבוע ניתוח שאינו דחוף לשלשה ימים הסמוכים לשבת (מיום רביעי ואילך), שמא יצטרכו לחלל שבת עבור הטיפול בו, או שמא יתבטל ממצות עונג שבת בעקבות הכאבים מהניתוח, אם לא באחד מהאופנים הללו: שהניתוח הוא לצורך מצוה, או שיש סכנה אם לא יבצעו הניתוח מיד, או שאין רופא מומחה בימי תחילת השבוע, או שהחולה מיוסר. רק באופנים שצוינו מותר לבצע הניתוח אף בימים הסמוכים לשבת. במקרה שלפנינו, נראה כי אין סיבה רפואית המצדיקה את הקדמת הניתוח לערב שבת.
מקורות להרחבה:
ב' חששות לקיים ניתוח סמוך לשבת:
יש ב' חששות לקיים ניתוח בסמיכות לשבת: א. עונג שבת, שכאשר עוברים ניתוח בד"כ יש כאבים בימים הסמוכים לו, ולכן לא ניתן לקיים מצוות עונג שבת כראוי. ב. מלאכות האסורות בשבת לצורך פיקוח נפש, שפעמים רבות בימים שאחר הניתוח ישנם מלאכות שאסורות בשבת שיש לעשותם לצורך המנותח ומותרות אף בשבת לצורך פיקוח נפש.
גזירת חכמים:
לכאורה היה מקום לומר שהמצוות והאיסורים השייכים לשבת, חלים בעת כניסת השבת. וא"כ מדוע יש חשש לבצע ניתוח ביום חול הסמוך לשבת. אך למעשה גזרו חכמים שאדם לא יביא את עצמו בכוונה למצב של חילול שבת, אף שכאשר נמצא במצב הזה בעצם יום השבת מותר לו לחלל לצורך פיקוח נפש. מ"מ לא יכניס את עצמו למצב שצריך לחלל השבת אף באופן המותר.
מקור לגזירת חכמים מטעם עונג שבת:
מובא בגמרא שבת (יט.) ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת, בד"א לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה שפיר דמי. ומביא הטור (או"ח סימן רמ"ח) מחלוקת בטעם איסור זה, אם הטעם הוא משום איסור תחומין, או משום עונג שבת, שבג' הימים הראשונים להפלגה גופו עדיין לא רגיל לכך ואין לו מנוחה (ויש עוד טעמים באיסור זה, עיין משנ"ב (ריש סימן רמ"ח)). השו"ע (שם ס"ב) מביא להלכה את שני הטעמים. וכתב שהטעם שאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת, הוא משום עונג שבת, שכל ג' ימים ראשונים יש להם צער ובלבול. ובמקום שידוע שמהקרקע של הנהר עד הקרקע של הספינה יש פחות מעשרה טפחים אסור משום תחומין.
מקור לגזירת חכמים מחשש גרמא לחילול שבת:
לגבי אדם הרוצה לצאת בשיירה למדבר למשך ימים רבים, שהכל יודעים שצריך לחלל שבת בפרהסיא, לרכוב וללכת בשיירה, כי מפני הסכנה לא יוכלו להתעכב שם במדבר לבדם, כתב הריב"ש (סימן קא) שיש ללמוד את הדין מדין הרוצה לצאת בספינה ג' ימים קודם השבת, ממה שהרז"ה (בעל המאור) מבאר טעם אחר לאיסור יציאה בספינה ג' ימים קודם השבת, משום שג' ימים קודם השבת מתייחסים לשבת הבאה ונקראים ימים לפני השבת, ואין לאדם להכניס את עצמו בימים אלו למצב שיצטרך לחלל השבת משום פיקוח נפש. בעוד שג' ימים הראשונים של השבוע, מתייחסים לשבת שעברה ונקראים ימים לאחר השבת, ובהם אין לו להימנע מלצאת בימים אלו מחמת שבוע הבא, שאז אם יארע לו סכנה ויצטרך לחלל השבת מפני פיקוח נפש הדבר יהיה מותר. מדין זה הוציא הריב"ש את ההלכה לגבי היוצא לשיירה במדבר, שבג' ימים הראשונים של השבוע מותר לצאת ואין צריך להימנע מחמת שבת הבאה, ובג' ימים אחרונים של השבוע הסמוכים לשבת אסור לצאת משום שהם ימים הקשורים לשבת הבאה. השו"ע (או"ח סימן רמח ס"ד) פסק דין זה להלכה. והמג"א (שם ס"ק יד) הביא בשם המהר''י בן לב שאם יודע בוודאות שיחלל את השבת אסור לצאת אף בג' ימים הראשונים של השבוע, וע"ז סומכים אלו שמסכנים את עצמם שלא לחלל את השבת. וביאר המשנ"ב (שם ס"ק כו) שלא יהיה אסור למפרע על מה שיצא.
קביעת ניתוח:
בבואנו לדון לגבי ניתוח הכרחי, הרי שעל פי האמור, קודם השבת אסור לאדם לעשות פעולה שע"י כך מכניס את עצמו למצב שמבטל עונג שבת, או שצריכים לעשות בשבילו מלאכות האסורות בשבת, אף באופן המותר לצורך פיקוח נפש. ולפיכך אין לקבוע ניתוח שאינו דחוף מיום ד' בשבוע ואילך, אם הניתוח עלול לגרום לביטול עונג שבת או חילול שבת כתוצאה מהניתוח, אלא יקדים את הניתוח לתחילת השבוע, מלבד באופנים מסוימים בהם יוכלו לבצע את הניתוח גם סמוך לשבת, כדלהלן:
אופנים שמותר לקיים הניתוח בסמיכות לשבת
הלכה למעשה:
לא יקבע אדם ניתוח שאינו דחוף, לג' ימים הסמוכים לשבת (מיום רביעי ואילך) שמא יצטרכו לחלל שבת עבור הטיפול בו, או שמא יתבטל עונג שבת בעקבות זה. בדיעבד אם עשה ניתוח סמוך לשבת שלא כדין, אם יש צורך פיקוח נפש, צריך לחלל את השבת ככל דין חולה שיש בו סכנה. מלבד בתנאים המובאים לעיל, לצורך מצוה, או שיש סכנה, או שאין רופא מומחה ביום אחר, או שהחולה מיוסר, בהם מותר לכתחילה לנתח סמוך לשבת.
[יש לציין עוד לדברי הציץ אליעזר (חי"ב סימן מג) שדן באריכות בנושא, והכריע שיש להתיר לבצע ניתוחים בימי חמישי ושישי, לפי החלטת הרופא המטפל והמבצע. ואין מקום להתנגדות על כך מצד החולה מבחינת הלכה. וכתב שמה טוב אם בבית חולים דתי יעשו חישוב מראש שלא לבצע ניתוחים כאלה בימי חמישי ושישי, דיש הרבה פוסקים שהחמירו בזה. אך להלכה, כל שהדבר ביד החולה ומשפחתו, אם לא באחד האופנים שהובאו יש להחמיר, כפי שהביאו רבים מפוסקי זמינו, וכך גם פסק הרה"ק רמ"מ מליובאוויטש (תשובה בספר שערי הלכה ומנהג ח"א סימן קכט), וכן פסק הגר"ע יוסף (חזון עובדיה ח"ג עמוד שכב) שאם אין סכנה יש לקיים הניתוח בתחילת שבוע. כך גם הביא בנו הגר"ד יוסף (הלכה ברורה חי"ג עמוד שע"ב סוף הערה לט) ששמע מאביו שכן יש לפסוק].
בנידון שבשאלה, נראה כי מאחר שהגברת כבר קבעה תור אצל רופא שבעיניה הוא טוב, וקבעה את התור לתחילת שבוע, אלא שכעת נוצרה הזדמנות של רופאה מומחה, ואותה רופאה מומחה אומרת לה שמניסיונה רב השנים אפשר לכתחילה לדחות את הניתוח ואין צורך לעשותו עכשיו, לא ניתן לדמות זאת לרופא מומחה שלא יכול לבצע את הניתוח אלא בימים הסמוכים לשבת, וממילא אין להתיר לעשות זאת, אלא אם כן מדובר באופן ברור של הפחתת סיכונים מבוססת רפואית.
שאלה
אשה שעובדת בהשכרת שמלות וצריכה לתפור לחתונות לצורך פרנסתה, האם יכולה לתפור בראש חודש?
תשובה
נהגו הנשים לא לעשות מלאכה בראש חודש, ובמקום שנהגו לעשות מלאכות מסוימות הולכים כפי המנהג. לגבי תפירה בראש חודש, הסכמת הפוסקים שצריך לקיים המנהג ולא לתפור בראש חודש, אף לא לצורך פרנסה. אמנם, מי שאיננה עצמאית אלא עובדת אצל מעסיק ואינה יכולה לחסר מעבודתה, יכולה להקל אם חוששת שתאבד את עבודתה. גם עצמאית שקשה לה בפרנסה והיא דחוקה לעבודה זו, אם רוצים להקל יש לה על מי לסמוך, ועל כן תעשה שאלת רב. ואם נהגה להחמיר ורוצה להקל, צריכה לעשות התרת נדרים.
ואשה שעובדת, תימנע ממלאכה אחרת עכ"פ כדי שיהיה ניכר שהיא שובתת לכבוד ראש חודש.
מקורות להרחבה:
מקור מנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בר"ח:
מובא בגמרא ערכין (י:) שראש חודש נקרא מועד ולא איקדיש בעניין עשיית מלאכה, וכן מובא בגמרא חגיגה (יח.) ראש חודש יוכיח שיש בו מוסף ומותר בעשיית מלאכה. ובגמרא מגילה (כב:) מובא ימים שאין בהם ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים. ופירש רש"י (שם ד"ה ראשי חדשים) שאין בו ביטול מלאכה כל כך משום שאין הנשים עושות מלאכה. ומביא ששמע מפי 'מורי הזקן', שניתנה לנשים מצוה זו, בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל. ומביא בשם ברייתא דרבי אליעזר, שהנשים לא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן, ואמרו להם אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כוח להציל, ונתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה שיהיו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים, ולעולם הבא הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר 'תתחדש כנשר' וכתוב 'אשר נסתרת שם ביום המעשה' וקאי גם על ר"ח. ומסיים שראש חודש אין ביטול מלאכה לעם, לפי שאין עושים מלאכה אלא בדבר האבד.
ובטור (סימן תיז) כתב שנשים בטלות ממלאכה בראש חודש, והביא מהירושלמי שהנשים נהגו לא לעשות עבודות בראש חודש. ושמע מאחיו הרב יהודה טעם לדבר, שהמועדים נתקנו כנגד האבות, וי"ב ראשי חדשים כנגד י"ב שבטים, וכשחטאו בעגל ניטלו מהם וניתנו לנשותיהם שהן לא היו בחטא.
והב"י (שם) מביא בשם רבינו ירוחם שאותם שנהגו שלא לעשות מלאכה, אין להם לעשות שום מלאכה. וכתב שראה שיש כאלו שנוהגות שלא לעשות מלאכה בשביל שכר, אבל תופרות בגדי כלי הבית, ונראה שגם זה אין לעשות, דמאחר שנהגו שלא לעשות מלאכה צריכות להיזהר שלא לעשות מלאכה כלל. ואפשר שמתחילה קיבלו על עצמם לשנות מיום חול, ולא לגבי מלאכות שאינן עושות בשביל שכר.
דין המנהג שלא לעשות מלאכה בר"ח:
בשו"ע (סימן תיז ס"א) מביא להלכה שראש חודש מותר בעשיית מלאכה, והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב. ומוסיף הרמ"א (שם) שאם נהגו לא לעשות רק חלק מהמלאכות, הולכים אחר המנהג. והמג"א (שם סק"ג) כותב שזה דווקא אם התנו מפורש, אך בסתם אין להקל כלל (ולא יעשו שום מלאכה). וכן פסק המשנ"ב (שם סק"ד). ובביה"ל (ד"ה והנשים שנוהגות) כתב שמ"מ אין להקל, כי מרוב הפוסקים הראשונים משמע שאין הדבר תלוי כלל בנשי דידן, אלא מצוות ועומדות הן מאמותיהם מדורות קדומים. ומביא הביה"ל (שם ד"ה הוא מנהג טוב) בשם המור וקציעה דמסתברא שבלילה מותרים במלאכה, דהוי בצנעא. ולא נאסרה בר"ח אלא מלאכת פרהסיא. וכתב הביה"ל שאינו יודע אם נהגו כדבריו בזה.
תפירה בר"ח:
בשו"ת התשב"ץ (ח"ג ענין רמד) כתב שמה שנהגו איסור זה לטוות, ונהגו היתר בשאר מלאכות כגון תפירה וכיוצא בזה. והטעם שנהגו לא לעשות בעיקר מלאכות אלו, כתב התשב"ץ (שם) לפי שבמלאכת המשכן נזדרזו הנשים יותר מהאנשים, שנאמר ויבואו האנשים על הנשים, וכתוב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטווה, וכתוב טוו את העזים שהייתה חכמה יתרה. ובעגל האנשים הזדרזו יותר מן הנשים. ומשום שהאנשים הזדרזו בעגל והתעצלו במלאכת המשכן ניטל מהם איסור מלאכה בר"ח וניתן לנשים.
ובדעת תורה (ח"ד סימן תיז) מביא את דברי התשב"ץ שהמנהג לאיסור הוא רק בטוויה, ולא בתפירה. וכתב דבמדינתנו נהגו איסור גם בתפירה.
ובכף החיים (שם ס"ק לב) כתב בשם האליה רבה על דברי הרמ"א שנכון הוא לנשים לנהוג בעצמם שלא לעשות שום מלאכה בראש חודש אפילו אם אינן עושות להשתכר, ואפילו לטוות פשתן וכיוצא בו ממלאכות הקלות.
וכן כתב הגר"ש וואזנר (שו"ת שבט הלוי ח"ו סימן קנ) שלא להתיר לנשים לתקן בגדים ע"י תפירה בר"ח, משום שהמנהג לדידן לאסור גם בתפירה. והביא את שיטת המור וקציעה שהאיסור הוא רק בפרהסיא, וכותב שהביה"ל כתב שלא נהגו כן.
ובספר נתיבי עם (סימן תיז הערה ג) כתב על דברי הרמ"א שהכל הולך אחר המנהג, שבירושלים המנהג שלא עושות כביסה, וטויה, וסריגה, וכל מעשה מחט. אבל מעשה מאפה והדומה לזה מותר.
ובארחות רבינו (ח"א הלכות ר"ח ס"א) מביא שבבית הסטייפלער החמירו שלא לעשות מלאכת תפירה וסריגה, אבל היו מכבסות.
לצורך פרנסה:
בערוך השולחן (שם סק"י) כתב שאצלנו נשים בעלי בתים אין עושות מלאכה, ונשים העוסקות באומנות עושות מלאכה, ולא קיבלו עליהם להפסיד פרנסתן, ולכן מותר לצורך פרנסה לעשות מלאכה, וסומך דבריו על דברי הרמ"א שהולכים אחר המנהג.
והגר"נ קרליץ חולק על דברי ערוך השולחן בספר חוט השני (הלכות שבת ח"ד, קובץ ענינים הלכות ר"ח) וכתב שלמעשה נהגו הנשים להמנע בר"ח מכביסה ותפירה, ויש להתיר כמו בחוה"מ לצורך דבר האבד. אבל אין להתיר לצורך פרנסה.
ויש לציין שמדברי הב"י (המובא לעיל) משמע שאין להתיר לצורך פרנסה, שכתב: ראיתי שיש כאלו שנוהגות שלא לעשות מלאכה בשביל שכר, אבל תופרות בגדי כלי הבית, ונראה שגם זה אין לעשות, דמאחר שנהגו שלא לעשות מלאכה צריכות להיזהר שלא לעשות מלאכה כלל. משמע שלתפור בשביל להשתכר אין להקל כלל. וצ"ע מניין הביא בערוך השולחן היתר זה. ולכאורה ראה שנוהגים היתר בזה והסתמך על דברי הרמ"א שהכל לפי המנהג. וא"כ במקומות שאכן נהגו לתפור המיקל יש לו על מי לסמוך.
אמנם מי שהיא עצמאית שיכולה בר"ח להפסיק מעבודתה ולא לתפור, אין ראוי שתתפור. אך אם היא עובדת אצל מעסיק, שאינה יכולה לחסר מעבודתה יכולה להקל אם חוששת שתאבד עבודתה. משום שלא קיבלו על עצמם המנהג כדי לאבד פרנסתם. אמנם טוב שתקבל על עצמה מלאכה אחרת שלא לעשות בר"ח כדי לקיים מנהג חשוב זה.
ואם הייתה נוהגת שלא לתפור אך כעת זקוקה לכך לצורך פרנסתה אצל המעסיק, תעשה התרת נדרים כמו שעושים על כל מנהג שנהגו בו שלש פעמים.
ב' ימי ר"ח:
במשנ"ב (סימן תיז סק"ד) מביא שיש דעות בפוסקים, לגבי חודש שיש בו ב' ימים ר"ח. שיש אומרים שצריכין ליהיות בטלים שני ימים ממלאכתם (תשב"ץ המובא לעיל), ויש אומרים שזה תלוי במנהג המקום (פר"ח). והמחלוקת היא לגבי היום הראשון שהוא השלמת החודש שעבר, שבו יש שנהגו יותר להקל. אבל היום השני הוא עיקר ר"ח שבו אין להקל.
שאלה
המתפלל תפילת שחרית ונמצא כעת בשמונה עשרה במקום שאומרים קדושה, והציבור אומרים כעת כתר של תפילת מוסף, האם יכול לומר קדושת כתר יחד עם הציבור?
תשובה
נחלקו הפוסקים אם יאמר קדושה עם הש"ץ אף כשהוא נמצא בשחרית והש"ץ מתפלל מוסף. להלכה, בני אשכנז יאמרו קדושה, ובני ספרד אין להם לומר קדושה אלא יכוון בליבו למה שהש"ץ אומר, שהשומע כעונה. אמנם יש אומרים שגם בני אשכנז הכוונה דוקא לאלו הנוהגים לומר בשחרית ומוסף אותו לשון של קדושה יכול לומר עם הש"ץ אף שהוא נמצא בשחרית והש"ץ במוסף, אבל למנהגנו כנוסח ספרד לומר במוסף כתר, לא יאמר עם הש"ץ אלא יכוון בליבו.
והנכון להשתדל לא להכניס עצמו לספיקות אלו, אלא להקדים ולבוא ולהתפלל יחד עם הציבור. ובאופן שכבר נמצא בכזה, עדיף שיקדים או יאחר בתפילתו כדי שלא לעמוד במקום של קדושה ולא להכניס עצמו בספק זה.
מקורות להרחבה:
אמירת קדושה בתפילת לחש ביחד עם הש"ץ:
כתב הטור (הלכות תפילה סימן קט) שהמתפלל שמו"ע בעת חזרת הש"ץ, יאמר קדושה עם הש"ץ מילה במילה מה שהוא אומר, ואין בזה הפסק. וכן כתב הרי"ף (יג ע"ב) בשם רבינו האי, וכן כתבו הרמב"ם (הלכות תפילה פ"י הט"ז), והתוס' (כא ע"ב ד"ה אין).
אמירת קדושה ביחד עם הש"ץ כשאוחז בתפילה אחרת:
וכתב הב"י (שם) שמצא כתוב בגאונים, שהמתפלל בעת שהש"ץ מתפלל אומר עמו קדושה מילה במילה, ולא רק כשהתפילות שוות, אלא אפילו אם תפילת היחיד יוצר ותפילת הציבור מוסף. אך הביא מתשובות הרשב"א (ח"א סימן קנח), שיחיד העומד בתפילה וכשהגיע לקדושה היו הציבור אומרים קדושה דסדרא, דבר ברור הוא שאין אומר קדושה עמהם, שאין סדר הקדושות אחד. ועוד שאם לא היה אומר הגאון שהמתפלל בשעה שהש"ץ מתפלל יכול לומר עמו מילה במילה, לא היה בנו כוח לומר כן, ואף הגאון לא אמרה אלא כשעומד במקום אחד עם הש"ץ, אבל כשהוא עומד בתפילתו והש"ץ אוחז בסדרא דקדושה לא. ומזה סבר הב"י שיחיד המתפלל יוצר, והש"ץ אוחז בכתר של מוסף דאינו אומר עמו, אלא ישתוק ויכוין בלבו דשומע כעונה.
והדרכי משה (שם סק"ג) חלק על דברי הב"י, וכתב שלא נראה שהרשב"א סובר כן אלא בקדושה דסדרא שהיא אינה אלא סיפור איך שהמלאכים מקדישין אותו, אבל בשתי קדושות מעניין אחד כגון של יוצר ושל מוסף אפשר שהרשב"א מודה לדברי הגאון.
הלכה למעשה:
להלכה פסק השו"ע (הלכות תפילה סמן קט ס"ג) שיחיד העומד בתפלה וכשהגיע למקום קדושה היו הציבור אומרים קדושה דסדרא אינו אומר קדוש עמהם משום שאין הקדושות שוות. וכן אם אומרים הציבור כתר אינו אומר קדוש אלא ישתוק ויכוון למה שאומרים דשומע כעונה. והרמ"א (שם) חלק וכתב שיכול לומר עמהם דגם קדוש וגם כתר הם קדושת שמונה עשרה וקדושתן שווה. והמשנ"ב (שם ס"ק טז) מביא את דברי הפמ"ג (א"א סק"י) שאנו נמשכים אחר דברי הרמ"א ואין לזוז מזה. וכן כתב בערוך השולחן (סימן קט סעיף יג) שכן נראה עיקר וכן המנהג פשוט. ובמשנה ברורה ביאר דהרמ"א סובר דהרשב"א לא אמר אלא בקדושה דסידרא שהוא רק סיפור איך מלאכים מקדישין, אבל בשתי קדושות מענין אחד כגון של שחרית ושל מוסף אפשר דמודה לדברי הגאונים.
ובקיצור שולחן ערוך הרב עובדיה (הלכות תפילה עמוד 110) הביא שאם היה מתפלל שחרית, ושמע מנין שאומרים כתר, אינו רשאי להפסיק ולומר עמהם, שאין כל הקדושות שוות. אלא ישתוק ויכוון למה שאומר הש"ץ, שהשומע כעונה.
וכתב בכף החיים (שם ס"ק לב) שהיות ונחלקו בדבר, היותר נכון הוא לצאת מידי ספק, וישתדל להקדים או לאחר שלא יגמור ברכת מחיה המתים של שחרית בזמן שהש"ץ גומר ברכת מחיה המתים של מוסף ויהיה מחויב לענות.
סברא לומר שאין מחלוקת בדין אלא בנוסח התפילה:
והנה במקור חיים לחו"י כתב (סימן קט שם) שאין מחלוקת בין הב"י לרמ"א, אלא תלוי הדבר בנוסח התפילה, שדברי הרמ"א והגאונים שהיחיד יכול לומר עם הש"ץ קדושה אפילו שתפילת היחיד יוצר ותפילת הש"ץ מוסף, זהו משום שהתפללו נוסח אשכנז שנוהגין שלא לומר קדושת כתר כלל, או שלא נהגו לומר כתר במוספי ר"ח וחוה"מ ודבריהם על ימים אלו, ולכן אין הבדל בין נוסח הקדושה של יוצר לנוסח הקדושה של מוסף. ודברי הב"י שאינו יכול לומר עם הש"ץ שאוחז במוסף, זה משום שלמנהג ספרד אומרים כתר במוסף ויש נוסח שונה בין שתי הקדושות, או שהכוונה היא על שבת ויו"ט שיש הבדל בין שתי הקדושות.
מדברי המקו"ח משמע שרק השינוי של 'כתר' מעיד על כך שאין הקדושות שוות, הגם שלכאורה היה מקום לדון ולומר שגם לולא השינוי אין קדושת מוסף כקדושת שחרית, דאל"כ הלא גם מי שנוהג לומר כתר במוסף, הרי יכול עכ"פ לומר רק המילים קדוש קדוש קדוש שבזה הכל שווים, ובע"כ שאין אלו קדושות שוות ביסודן, דאינו דומה קדושת מוסף לקדושת שחרית.
אבל מצינו עוד להרמ"א בשו"ע בהלכות תפילין (סימן כה סעיף יג), לגבי חליצת תפילין, שכתב המחבר שביום ראש חודש חולצים התפילין קודם תפלת מוסף. וכתב הרמ"א דדוקא במקום שאומרים במוסף קדושת כתר, מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום. ע"כ. לכאורה נראה ששני הצדדים בדברי הרמ"א נחלקו בעניין זה אם קדושת כתר היא קדושה אחרת, ולכן חלקו אם במקום שאין אומרים קדושת כתר במוסף יש לחלוץ התפילין.
וכן נראה מדברי הט"ז שם (סקט"ו) שכתב ששמע בשם גדול הדור אחד שלא היה חולצם במוסף, כיון שא"א כתר, ומדבריו משמע שהנוסח כתר יתנו לך מורה על רוממות ומעלת הקדושה, ואם אין אומרים כתר, אזי דינה כקדושה של שחרית. וכמבואר במשנה ברורה שהבאנו לעיל שבעצם שתי הקדושות שוות.
שאלה
האם מותר לחתוך את הדג ע"י מספריים בשבת, או שאסור משום מוקצה?
תשובה
מספריים הם כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלם לצורך גופו או מקומו, ולכן מעיקר הדין מותר לחתוך עמם דג בשבת, אמנם יש מחלוקת הפוסקים אם מותר אף באופן שיש אפשרות להשתמש בכלי היתר. ובמקרה זה בד"כ יש אפשרות לחתוך הדג גם בסכין, וע"כ יש להחמיר לחתוך בסכין. ואם אין אפשרות, או שקשה לחתוך בסכין, מותר לחתוך במספריים.
מקורות להרחבה:
כלי שמלאכתו לאיסור:
מספריים הם כלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלם סתם בשבת משום מוקצה, אלא לצורך גופו או מקומו, דהיינו שצריך את המספריים לשימוש המותר בשבת, או שצריך המקום ששם מונחים. אך לא יטלטלם סתם ואף לא כדי לשמור עליהם שלא יהרסו.
דין מספריים:
ולפי"ז מותר להשתמש במספריים לצורך דבר המותר, וכן כתב השו"ע (סימן שי"ד ס"ט) שמותר להפקיע ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים, ובקצות השולחן (סימן קמ"ה ס"ג) כותב שמותר לחתוך חוט התפירה בסכין או במספריים. וכן פסק בשמירת שבת כהלכתה (פרק י"א סעיף לז) שמותר לחתוך החוט אף במספריים.
יש לו סכין ומספריים:
אמנם כתב המשנ"ב (סימן ש''ח ס"ק יב) שכל ההיתר להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו, הוא רק כאשר אין לו כלי היתר לשימוש זה. דאם יש לו כלי היתר אין להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור. וא"כ כאשר יכול לחתוך הדג ע"י סכין שהוא כלי שמלאכתו להיתר, אין להשתמש במספריים שהם כלי שמלאכתו לאיסור.
אך מדברי הב"ח והט"ז משמע שחולקים, ואף באופן שאפשר להשתמש בכלי היתר, מותר להשתמש בכלי איסור לצורך גופו או מקומו. שכן כתבו הטור והשו"ע (סימן ש"ח סעיף יד) שמנעל חדש מותר לשומטו מעל הדפוס אף על פי שמלאכתו לאיסור, כיון דשם כלי עליו מותר לטלטלו לצורך מקומו. וכתבו על זה הב"ח (שם על הטור) והט"ז (שם ס"ק יג) שאף אם היה רפוי אין צריך שישמוט המנעל ממנו, אלא נוטל הדפוס מהמנעל. ומשמע שאף אם בקלות יכול היה שלא לטלטל את הדפוס אלא רק את המנעל שהוא היתר, אין צורך, ויכול לטלטל את הדפוס שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, משום שזה לצורך מקומו ומותר.
ועל דבריו הביא המשנ"ב (שם ס"ק נז) את דברי האליה רבה שמפקפק ברפוי, דלמה יטלטל הדפוס, טוב יותר שישמיט המנעל מעליו אחרי שהוא רפוי ולא יטלטלו בידים. וזהו כשיטת המשנ"ב שאם אפשר בדרך היתר עדיף שלא לטלטל כלי שמלאכתו איסור אף לצורך גופו או מקומו. ומ"מ כתב המשנ"ב (שם) שבמקום שקשה להשמיט המנעל בודאי אין להחמיר.
ובתוספת שבת (סימן ש"ח ס"ק מו) כתב שוודאי עדיף לשמוט את המנעל, ורק במקרה שיש טורח לעשות בכלי ההיתר, אז יש לומר שלא הטריחו חכמים לשנות כיון דמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו, אבל בדין זה של מנעל שכתב הב"ח שהדרך לשמוט המנעל מהדפוס, וודאי שעדיף לעשות כך ולא לטלטל הדפוס שהוא כלי שמלאכתו לאיסור. אך כתב שיש לשמוע לדברי הט"ז והב"ח שמקילים אף שהוא מחמיר, כי בטלה דעתו נגדם.
סיכום השיטות:
לב"ח ולט"ז מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו, אף שיכול בקלות ובלי טרחה לעשות את הפעולה ע"י כלי שמלאכתו להיתר. ולדברי התוספת שבת אם יכול לעשות את הפעולה ע"י כלי היתר בקלות ובלי טרחה אין לטלטל את הכלי שמלאכתו לאיסור. ומבטל דעתו בפני הט"ז והב"ח שאפשר להקל.
ולדעת המשנ"ב והאליה רבה אין לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו או מקומו, באופן שיכול לעשות זאת ע"י כלי שמלאכתו להיתר. ואף שיש לו טורח בזה. ורק באופן שקשה לו יכול להקל.
הלכה למעשה:
מספריים הם כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלם לצורך גופו או מקומו, ולכן מעיקר הדין מותר לחתוך עמם דג בשבת, אמנם יש מחלוקת הפוסקים אם מותר אף באופן שיש אפשרות להשתמש בכלי היתר. ובמקרה זה בד"כ יש אפשרות לחתוך הדג בסכין, וע"כ נכון להחמיר לחתוך בסכין. ואם אין אפשרות, או שזה קשה לחתוך בסכין, מותר לחתוך במספריים.
כיום יש מספריים מיוחדות לחיתוך בשר, ומספריים אלו דינם ככל מספריים שהם כלי שמלאכתו לאיסור, משום שהם עשויות לצורך חיתוך בשר שאינו ראוי לאכילה וע"כ זה מוקצה. והכלל הוא שכל כלי שעיקר פעולתו הוא לצורך דבר שאסור לעשות בשבת הרי הוא כלי שמלאכתו לאיסור. וע"כ אם מייחד מספריים שהשימוש בהם יהיה לצורך דבר היתר לעולם, ולא נעשה בהם שימוש אחר האסור לעשותו בשבת, הרי הם ככלי שמלאכתו להיתר, ומותר להשתמש לכו"ע.
שאלה
האם מותר להשתמש בגרעין משמש של ערלה (גוגו) למשחק?
תשובה
פרי של ערלה וכן קליפה וגרעין ששומרים על הפרי אף שאינם ראוים לאכילה אסורים בהנאה.
מקורות להרחבה:
מקור לדין ערלה:
פירות הגדלים בשלוש שנים הראשונות מעת נטיעת העץ הם ערלה, דכתיב 'ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים ולא יאכל' (ויקרא פרק יט פסוק כג).
דין קליפות וגרעינים:
בגמרא (ברכות לו:) דורשים את פריו, את הטפל לפריו, זה השומר לפרי. ולכן גם קליפות וגרעינים שאינם ראויים למאכל אם הם שומרים על הפרי אסורים, ומובא בגמ' (קידושין נו:) שאסורים לא רק באכילה אלא גם בהנאה, וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סימן רצ"ד ס"א). (וזה רק בערלה, אבל גבי רבעי לא. ששם לא כתוב 'את' פריו לרבות (ט"ז שם סק"א)).
משחק ילדים בגרעין של משמש (גוגו):
בספר חשוקי חמד (ברכות לו:) כתב דטעם פרי אין בזה, וע"כ אין בזה האיסור שיש בפרי הראוי לאכילה. ומכל מקום אסור בהנאה משום שהוא טפל לפרי, ומסתפק שם לגבי משחק אם נחשב להנאה או לא. וכותב שמסתבר שאסור לשחק. ויש עוד שרוצים לומר שאין זה נחשב הנאה, משום שאינו נהנה מהגרעין עצמו אלא מהמשחק. אך לא מסתבר כן. כי בכל אופן נהנים מהגרעין בדרך של משחק.
והנה בגרעיני משמש של שביעית, הבאנו בהליכות השביעית (פרק כא סעיף ט) שאין בהם קדושת שביעית, והילדים יכולים לשחק בגרעינים הללו. ובהערה (שם כא) שכן התיר בשו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן רכד אות ג), ועיין טעמו שם (בשו"ת שבט הלוי) משום שהגרעין הוא עץ בעלמא. ובחוט שני כתב שהגם שבפנים הגרעין יש שקד, מכל מקום הרי אינו נפסד על ידי המשחק. ועיי"ש שיש חולקים. אלא שקדושת שביעית הוא דוקא על מה שראוי לאכילה, ואינו עניין לערלה.
אמנם יש לציין כי מי שקיבל הרבה גרעיני משמש, אינו צריך לחשוש שאחד מהם הוא גרעין של ערלה, משום שהולכים אחר רוב פירות משמש שאינם ערלה. ואם ידוע לו על גרעין של ערלה שהתערב בתוך כל הגרעינים, הרי זה בטל רק במאתיים, כדין ביטול ערלה במאתיים.
שאלה
האם מותר לבצע בשבת בדיקת ביוץ, ע"י מקלונים המשנים את צבעם בעת תוצאות הבדיקה?
תשובה
יש להימנע מלעשות בדיקות מסוג זה רק לצורך חולה שיש בו סכנה או ספק פיקוח נפש, משום שאפשר לקיים את הבדיקה גם קודם או אחר השבת. לדברי הרבה פוסקים אסור לעשות בדיקת ביוץ בשבת, משום מלאכת צובע.
אמנם יש שהתירו לעשות בדיקת ביוץ גם בשבת, מהסיבות הללו: א. שאין בזה שיעור צביעה. ב. שהוא רק גרמא. ג. שאינו צריך לעצם הצביעה, אלא לתוצאת הבדיקה. אך, להלכה, אין לעשות את הבדיקה בשבת, ובזוג חשוכי ילדים שיש להם צורך דחוף בכך, יש לעשות שאלת חכם. גם באופנים שיש לסמוך על המקלים ולהתיר, טוב לכתחילה לעשות זאת באופן שהמים יתקרבו מאליהם לקיסם.
מקורות להרחבה
מה היא בדיקת ביוץ
בדיקת ביוץ היא בדיקה המאפשרת לאשה לדעת את מועד יום הביוץ כדי שתוכל להגדיל את הסיכוי להיכנס להריון ע"י שיודעת באלו ימים היא פורייה. יש בדיקה ביתית שמקיימים ע"י הטלת מים על מקלון הבדיקה, ברגע שהמקלון נרטב נוצר צבע של פס אחד, ובאם יש הורמון מסוים (הנקרא LH) נוצר צבע של פס נוסף זהה לפס הראשון. וזה מראה על כך שמועד הביוץ מתקרב, ומשך הביוץ הוא ל48 שעות.
טעם הצד לאסור לבצע בדיקה זו בשבת
משום איסור צובע, שגורם למקלון הבדיקה להיצבע בפסים. ואף צריך לגוף הצביעה, ומתכוון לזה. והסברא שיש לחשוש משום איסור צובע, משום שהגמרא (כתובות ה:) דנה לגבי בעילת בתולה בשבת, אם בהוצאת הדם יש משום חבורה בשבת או שהדם סגור בתוך הרחם וצריך פתח לצאת ואין בזה משום חבורה, ושואלת הגמרא אם נאמר שאכן הדם רק סגור בתוך הרחם ואין בזה משום עשיית חבורה בשבת, האם אפשר לומר שהוא צריך לדם ומותר, או שהוא צריך לפתח עצמו ואסור. ומקשים התוספות שם (ד"ה לדם) שהרי זה פסיק רישיה לענין הפתח שפותח בשבת, ואיך אפשר לומר שמותר אם הוא צריך לדם, ותירצו שיכול להוציא את הדם אף בלא הפתח, ולכן אין זה נחשב פסיק רישיה. ומביאים שם בשם ר"י לבאר את הכוונה שהוא צריך לדם, דהיינו שצריך לראות אם היא בתולה.
והנה רש"י במסכת שבת (קז. ד"ה והחובל) ביאר ב' דרכים מה הטעם שהחובל בשמונה שרצים בשבת חייב, או משום דהוי חבורה שאינה חוזרת והוי תולדה דשוחט, או משום שיש להם עור ונצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע. מעתה בבעילת בתולה שיש בה משום חבורה כמבואר בכתובות, הרי לא שייך הדרך הראשונה ברש"י, כי אם הדרך השניה שאיסור חבורה הוא משום צובע. וצריך להבין מה הצביעה ששייך בדם של בתולה. ומבואר בשיטה מקובצת (כתובות שם) ששייך צביעה כדי להראות שהיא בתולה ע"י הסדינין, או שבשרה שצבוע בדם.
על פי זה כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן כה פרק א אות ד) לדקדק מדברי הר"י בתוספות וכן מדברי השיטה מקובצת, שכאשר צריכים את הדם כדי להראות לאחרים, יש בדבר משום מלאכת צובע, ואם כן לגבי טבלה שנצבעת ע"י הטלת מים עליה, ומביאים אותה אח"כ לרופא לראות ע"י הצבע אם יש מחלה מסוימת, יש בזה משום מלאכת צובע. ולפי זה לא יהיה מותר לעשות כן אלא לצורך חולה שיש בו סכנה.
דין בדיקת ביוץ בשבת
אלא שכתב בשו"ת ציץ אליעזר (שם) כי לאחר עיון נראה שיש להתיר גם לחולה שאין בו סכנה להטיל מים על טבלה ולהביאה לרופא שיבדוק לפי הצבע האם יש לו מחלה מסוימת. ואף שהצבע משתנה ונחשב מלאכה שצריכה לגופה שהרי הוא רוצה את הצביעה, מ"מ מותר משום שאין בזה שיעור צביעה של חוט שאורכו ארבעה טפחים, וגם משום שזהו צבע שאינו מתקיים. וכתב טעם נוסף, שלמעשה הרי אין צריך את הצביעה למטרת הצביעה כי אם להבחנת המחלה, והצביעה עצמה היא דרך לכלוך. ולכן יש להתיר אף לצורך חולה שאין בו סכנה. בסברא זו יש לדון, כי למרות שאין לו צורך כאן בצבע מסוים אלא בתוצאה שהצבע מורה, מכל מקום הוא מעוניין בצבע כי רק כאשר המקלון צבוע יהיה ניתן לדעת את התוצאה, ואם כן סוף סוף הוא מעונין בצביעה זו.
אמנם בשו"ת באר משה (ח"ח סימן כד סעיף כ) כתב שיש אומרים שמותר לעשות בדיקה בעזרת מיני קיסמים, רק לצורך ספק סכנת נפשות. וכותב שאינו מכיר קיסמים אלו, אבל ע"פ פשטות אין מה לחשוש, דאין כאן כלל צביעה, משום שנעשה ע"י חומרים מיוחדים הגורמים לצבע, ואין זה צובע ממש, אלא גרמא של המי רגלים, והצביעה היא כלאחר יד.
ובשמירת שבת כהלכתה (פרק לג סעיף כ) הביא בזה ב' דעות, בתחילה כתב שמותר לבדוק אצל חולה, במיני קיסמים המיוחדים לכך. ויש מי שמפקפק בזה, ומתיר אלא אם עושה זאת למנוע סכנת נפשות או ספק סכנת נפשות. ולדבריו משמע שאין לעשות בדיקת ביוץ בשבת משום שהאשה אינה נחשבת לחולה, ובוודאי שאין לה חשש סכנת נפשות. אך הביא (שם הערה צב) בשם הגרש"ז אויערבאך שיש להסתפק בדבר מאחר ואין רוצים בצביעת הקיסם רק בשביל לדעת דבר אחר, ואין זה דומה לצביעה שהייתה במשכן, ולכן העצה היא לעשות זאת באופן שהמים יתקרבו מאליהם אל הקיסם, דחשיב רק גרמא. ומשמע מדבריו שמתיר.
ובספר נשמת אברהם (סימן שיח סעיף יא סוף אות ב) מביא בשם הגרי"י נויבירט בעל מחבר ספר שמירת שבת כהלכתה שבדיקה כדי לדעת זמן הביוץ בזוג חשוכי ילדים, מותרת לשימוש גם בשבת, ושכן שמע בשם הגרי"ש אלישיב.
אך בספר ארחות שבת (פרק טו סעיף סז) כתב שאין להשתמש במקלון כזה בשבת, אלא לצורך ספק פיקוח נפש. ובשו"ת ושב ורפא (ח"ג סימן סה) מביא בסוף דבריו בשם בעל מחבר ספר נשמת אברהם, שבדיקה זו אינה מן הצורך לעשותה ביום שבת דווקא, ואפשר להמתין עד לאחר השבת.
ובקיצור שולחן ערוך הרב עובדיה (ח"א עמוד 609) כתב שאסור לעשות בדיקת ביוץ בשבת, וביו"ט מותר.
שאלה
הלומד סדר לימוד חק לישראל כל יום, ביום שישי צריך לחזור ולומר כל הפרשה שנים מקרא ואחת תרגום. או יוצא יד"ח ע"י לימוד חק לישראל?
תשובה
יש לקרות פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום, ואינו יוצא יד"ח בלימוד סדר חק לישראל, אלא צריך לחזור ולקרות כל הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום.
מקורות להרחבה:
לימוד חק לישראל בכל יום מימות השבוע
פסק בשו"ע (סימן רפ"ה ס"א) שחייב אדם לקרוא כל שבוע שנים מקרא ואחת תרגום את פרשת השבוע.
הבן איש חי (פרשת לך לך אות ט') מביא מהאר"י שההכנות לשבת הם במחשבה, דיבור, ומעשה. וההכנה בדיבור הוא הסדר של 'חק לישראל' המתוקן עפ"י האר"י. דהיינו ללמוד בכל יום שנים מקרא ואחד תרגום, ונביאים וכתובים פעם אחת מקרא ופעם אחת תרגום, ובליל שישי ללמוד כ"ו פסוקים פעם אחת מקרא בלי תרגום.
יציאת יד"ח אמירת שנים מקרא ואחת תרגום בלימוד החק
יש שרוצים לומר שיוצא יד"ח במה שקורא באמצע השבוע, משום שכתוב 'לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום', ומזה שכתוב ישלים משמע שלא צריך לחזור על מה שקרא כבר בסדר הלימוד חק לישראל.
אך כתב הבן איש חי (שם סעיף יא) שחוץ מהלימוד של חק ישראל כל יום, צריך לעשות עוד הכנה בדיבור ביום השישי עצמו, לקרות הפרשה כולה שנים מקרא ואחד תרגום. ונמצא לדבריו שיש לחזור ביום שישי ולקרוא כל הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ואינו יוצא יד"ח ע"י לימוד החק לישראל.
וכן כתב בכף החיים (סימן קלב סק"ו) שבכל יום יקרא מפרשת השבוע לפי סדר הימים (חק לישראל), ואחר כך ביום השישי יקרא כל הפרשה כולה מתחלתה ועד סופה שנים מקרא ואחד תרגום.
וכן מובא בסידור הרש"ש (עץ התדהר, מוסף ר"ח אחר עלינו לשבח) שיש ללמוד כל יום שנים מקרא ואחד תרגום, ונביאים וכתובים פעם אחת מקרא ופעם אחת תרגום (חק לישראל), ובליל שישי ללמוד כ"ו פסוקים פעם אחת מקרא בלי תרגום. וביום שישי יקרא פרשת השבוע כולה שנים מקרא ואחת תרגום.
בטעם אמירת שנים מקרא ואחד תרגום ביום שישי
מובא ב"לקוטי תורה" להאריז"ל (טעמי המצוות פר' ואתחנן), הטעם שצריך לקרוא ביום שישי שנים מקרא ואחד תרגום, על פי מה שאמרו הקדמונים, כי ישרא"ל נוטריקון י'ש ש'שים ר'בוא א'ותיות ל'תורה, כי כל אחד מישראל מקבל את חיותו מאות אחת שבתורה. ומבאר האריז"ל שנשמות גרים אחיזתם בלשון ארמית שהוא ממוצע בין לשון קודש ובין שאר לשונות הגוים. והנה בעודם בין הגוים הנה הם בבחינת לשון ארמית של חול שהוא לשון של גוים. אבל כאשר אנו משתמשים בלשון ארמית לצד הקדושה, על ידי שאנו קוראים בתורה שנים מקרא ואחד תרגום, בכך אנו מעלים את נשמות הגרים שאחיזתם בלשון תרגום להעלותם אל הקדושה. וזהו ענין אונקלוס הגר שתרגם את כל התורה בלשון ארמית, כי הוא בעצמו היה גר שזכה להיכנס בתוך הקדושה ולהתגייר.
יתכן לפי זה שהרי הרבה מאבות האומה באו מאומות העולם (ראה אוה"ח הק' בראשית מט ט), אם כן, יש שייכות להכל לעניין זה של לשון ארמי, ולכן כבר בתורה מצינו אודות לבן שהיה חותנו של יעקב אבינו ע"ה שהיה קורא 'יגר שהדותא' (בראשית לא מז). וע"כ יש מצוה על כל אחד לקרוא ביום שישי שנים מקרא ואחד תרגום את הפרשה. זאת מלבד מה ששומעים הקריאה בציבור (שו"ע שם), כי כאמור יש בזה גם חיוב בדיבור כנגד שרשי נשמות ישראל וחלקם בתורה.
שאלה
האם מותר לילדים לשחק בכדורגל בשבת?
תשובה
לבני ספרדים יש להחמיר ולא לשחק כלל בכדור בשבת. בני אשכנז ילדים יכולים להקל, ובלבד שלא ישחקו על קרקע שאינה מרוצפת.
משחק כדורגל אינו ראוי לכבוד השבת, והוא 'עובדין דחול' ואין לשחק בו כלל בשבת. אמנם לשחק כדור על גבי שולחן או באויר בתוך הבית, יש להקל.
מקורות להרחבה:
מחלוקת אם מותר לשחק בכדור בשבת:
הבית יוסף (סוף סימן ש"ח) הביא מחלוקת, לדברי האגור בשם שבלי הלקט אסור לשחק בשבת ויום טוב בכדור. ומדברי התוספות מדייק שמותר לטלטל כדור ביום טוב, וא"כ ה"ה בשבת. וכתוב בירושלמי (שבת ג צט) טור שמעון (-שם מקום) למה חרב יש אומרים מפני הזנות, ויש אומרים מפני שהיו משחקים בכדור.
ופסק השו"ע (סימן ש"ח סעיף מה) שאסור לשחק בשבת ויום טוב בכדור, וכן אסור לטלטלו (מג"א שם ס"ק עב), והרמ"א (שם) כתב שיש מתירים ונהגו להקל.
וכתב המשנ"ב (שם ס"ק קנח) שכל זה שמשחק שלא ע"ג קרקע, אבל ע"ג קרקע לכו"ע אסור משום חשש אשוויי גומות. ומ"מ אין למחות בנשים וקטנים דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
הטעמים:
שבלי הלקט (סימן קכא) המובא בבית יוסף, כותב שאסור לשחק בכדור בשבת משום שאינו ראוי לצור על פי צלוחיתו שהוא מתטנף על ידי טיט ועפר. והטעם הוא משום מוקצה, משום שבמחשבתו לא משוי ליה כלי (מג"א שם). וכתב הפמ"ג (אשל אברהם שם) שהאיסור הוא גם לטלטל ולא רק לשחק, ולא מהני מחשבה מערב שבת משום שקטן אין מחשבתו כלום, ואף בגדול יש אומרים שצריך מעשה, ואם שיחק גדול מערב שבת יש לומר שהוכן לכך וצ"ע.
הפוסקים דנו בעניין במציאות זמנינו, כי לכאורה בשו"ע שאסר לא פירש מהו טעם האיסור, ואם משום מוקצה, מדוע יהיה כדור גרוע מאבן שאם הכינם להשתמש שימוש המותר בשבת פקע מהם דין מוקצה, ואף כדור חדש שלא שיחקו בו והכינו אותו הרי ברור שלכך נוצר. ולכן יש מפרשים שעיקר הטעם הוא משום זלזול בכבוד השבת, וכדברי הירושלמי שטור שמעון חרב מפני שהיו משחקים בכדור בשבת. יש מוסיפים לומר כי בזמנם הרי הכדור היה עשוי מבלויי סמרטוטים והיה שונה מהכדורים המשווקים כיום שמלכתחילה מיוצרים לשם משחק, וממילא לא שייך בהם הטעם של מוקצה. וע"כ לשחק בתוך הבית בצורה קלה שאין בזה זלזול בשבת מותר. וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק טז סעיף ו) שמשחקי כדור על גבי שלחן או באויר כגון טניס שלחן (פינג פונג) אין לאסור.
כדורגל בשבת:
בשמירת שבת כהלכתה (שם הערה כח) מביא מ'הנאמן' (תשרי תשכ"א) כרוז בשם גדולי א"י בדור שעבר שבו נאמר, כי המשחקים בכדורגל בשבת יש להם דין מחללי שבת בפהרסיא, וכן הבאים לראות מסייעים ומחזיקים ידי מחללי שבת בפהרסיא.
שאלה
האם מותר לעבור על איסורי שבת, בשביל להציל בעלי חיים?
תשובה
רק מלאכות דרבנן הותרו לצורך הצלת בעלי חיים העומדים תחת אחריות הבעלים.
מקורות להרחבה:
צער בעלי חיים:
נחלקו התנאים בגמ' (ב"מ לב: לג.) האם צער בעלי חיים מהתורה או מדרבנן, רוב הראשונים פסקו להלכה שהוא מדאורייתא (רי"ף שבת קכח ע"ב, רא"ש פ"ב ב"מ סימן כט, רשב"א שם לג ע"א רמב"ן ר"ן ריטב"א שבת קנד ע"ב, וכן פסק השו"ע סימן שה סעיף יט) וכתב רש"י (שבת קכח:) שלומדים האיסור מהפסוק ''עזוב תעזוב עמו''.
מבטלים איסור דרבנן מפני איסור דאורייתא:
ומבואר בגמ' (שבת שם) אמר רב יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה ועלתה. ואף שמבטל כלי מהיכנו, סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן, משום שצער בעלי חיים הוא מדאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן.
וכן פסק בשו"ע (או"ח סימן שה סעיף יט) ובמג"א (שם ס"ק יא) כתב שפשוט דמותר לומר לגוי להעלותה.
וכן כתב השו"ע (סימן שכד סעיף יא) שנותנין מים ומזונות לפני אוזין ותרנגולים ויוני ביתות וכלב שמזונותיו עליך. (אבל לפני בעלי חיים שאין מזונותיהם מוטלים עליך אסור משום טורח שלא לצורך). ובמשנ"ב (שם ס"ק לא) כתב שכלב אף שאינו מגדלו בביתו מותר דיש מצוה ליתן כי הקב"ה חס עליו לפי שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו שלא יתעכל שלושה ימים.
וכתב התהלה לדוד (סימן שכד ס"ק יד) שאף מי שאינו הבעלים מותר בזה. אם יש בעלים יהודי שעליו מוטל להאכילם.
וכן כתב השו"ע (סימן שח סעיף מ) שמדדים בהמה חיה ועוף בחצר דהיינו שאוחז בצוארם ובצדדים ומוליכם אם צריכים לכך. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק קנא) שאף שדבר שאסור לטלטלו אסור לטלטל גם מקצתו, כאן מותר משום צער בעלי חיים.
שאלה
יש לי בביתי אקווריום עם דגים, בשבוע האחרון נסעתי מביתי לשבות את השבת במקום רחוק, בהגיעי למקום נזכרתי שלא האכלתי את הדגים ואין לי דרך לשלוח שליח להאכיל אותם, האם אני מחויב לחזור את כל הנסיעה לביתי כדי להאכיל את הדגים?
עוד נתעוררתי לשאול, מהו גדר החיוב שצריך להשקיע בטיפול בבעל חי שנמצא ברשותו, האם צריך להשקיע כסף בטיפול רפואי בו?
תשובה
יש חיוב מהתורה לדאוג לבעלי חיים העמודים תחת רשותו, ואסור לאכול לפני שנותן להם לאכול. באופן שבטיפול בהם יש טורח רב או השקעת דמים מרובים, פטור, ואינו מצווה לעשות יותר מכפי יכולתו, ולכן באופן שאינו יכול לטפל בהם טוב שיפקירם.
מקורות להרחבה:
מקור חיוב האכלת בעלי חיים:
מובא בגמ' (ברכות מ.) אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר (דברים יא טו) ''ונתתי עשב בשדך לבהמתך'' ואחר כך כתוב ''ואכלת ושבעת''.
חשיבות מצוה זו:
הביא הביה"ל בשם תשובת מהר"ם (סימן קסז ס"ו ד"ה ומכל מקום) שהאיסור לאכול קודם שמאכיל בהמתו הוא איסור מדאורייתא.
אמנם לדעת הט"ז (סימן קס"ז סק"ז) מותר לטעום קודם שיתן לבהמתו, והאיסור הוא רק לאכול ממש. אך לדברי המג"א (שם ס"ק יח) האיסור הוא אף לטעום, ומותר רק לשתות מים. וכן פסק המשנ"ב (שם ס"ק מ).
וכתב בשאילת יעבץ (ח"א סימן יז) שמשמע בגמרא בשילהי נזיקין שאף מי שאינו בביתו אינו רשאי לטעום כלום עד שיאכיל בהמתו.
עד כמה מחויב להשקיע במצוה זו:
כתב בספר מלכים אמניך (פרק י עמוד רס) ששמע מהגרי"ש אלישיב שהגדיר את חיוב האכלת בעלי החיים, שכל עוד שהבעל חי במרחק שהבעלים לא מרגיש מטרד והכבדה להגיע אליו חייב ליתן לו מאכלו, קודם לאכילתו. אבל כשהוא במרחק רב שקשה לו להגיע אליו בין בגלל הוצאת ממון ובין בגלל הטרחה פטור.
ומצינו עוד שהתירו מלאכות דרבנן בשבת כדי שלא לגרום צער לבעלי חיים שתחת אחריותו, כמו שמובא בגמרא (שבת קכח:) אמר רב יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה ועלתה. ואף שמבטל כלי מהיכנו, סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן, וצער בעלי חיים הוא מדאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן שה סעיף יט). עוד פסק השו"ע (סימן שכד סעיף יא) שנותנין בשבת מים ומזונות לפני אוזין ותרנגולים ויוני ביתות וכלב שמזונותיהם עליך.
השקעת דמים בטיפול רפואי:
והנה לגבי השאלה אודות טיפול רפואי בבעל חי, אם ההוצאות ממון מרובה אינו חייב, וכדברי הגרי"ש אלישיב, וכמובן שיש מצוה לעשות מה שיכול משום צער בעלי חיים. ונראה שאם אינו יכול לטפל הן מחמת טורח והן מחמת ממון טוב שיפקיר את הבעל חי, שלא יהיה תחת רשותו. ועדיף להפקירו באופן שאחרים ירצו לזכות בו ולסייע לו.
שאלה
התארחנו בעיר בצפון, אחד השכנים בבניין ל"ע עיוור בשתי עיניו, והוא מסתייע באופן קבוע בכלב נחייה. בשבת באתי לאחל לו 'שבת שלום', הוא קרא לי מהסלון לפתוח את הדלת אך אז יצא הכלב מפתח הבית, והוא ביקש ממני להשיבו לו.
לא חשבתי עד אז על עצם השאלה אם מותר להשתמש בכלב נחיה בשבת. אך מלבד זאת, תהיתי כעת האם היה מותר לי לפתות אותו על ידי דבר מאכל שאניח לו בפתח הבית וכך אחרי שיכנס לבית אסגור את הדלת, או שמא הדבר אסור משום צידה?
תשובה
מותר להשתמש בכלב נחייה בשבת.
איסור צידה לא שייך בכלבים שחיים בבית ואינם מורדים לברוח מבעל הבית.
מקורות להרחבה:
הפוסקים דנו בשאלה אם מותר לסומא להיכנס לבית הכנסת עם 'כלב נחיה'. בשו"ת אגרות משה הביא את דברי הירושלמי שרבי אימי ציווה על מלמד התינוקות, שאם יבוא לבית המדרש "בר נש מלכלך באורייתא", דהיינו אדם המעוניין ללמוד תורה, אזי "תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי". ופירש קרבן העדה: "תקבלוהו עם חמורו וכליו בבית המדרש, ולא תאמרו שאסור לנהוג מנהג בזיון בבית המדרש, דכיון שיש בו קצת תורה, הרי הוא כתלמיד חכם". ומדברי הירושלמי למד האגרות משה "להתיר לסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד להיכנס לבית הכנסת, להתפלל ולשמוע קריאת התורה וכדומה. אך טוב שישב סמוך לפתח שלא לבלבל את הצבור".
אולם בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן לד) חלקו על האגרות משה, ולדעתו אין כוונת הירושלמי לחמור, אלא לאדם שנוהג את החמור. והוא סבור שיש איסור להביא כלב לבית הכנסת.
בשאלה נוספת דנו הפוסקים, האם כלב הוא מוקצה בשבת, וזאת מאחר והכלל הוא שבעלי חיים נחשבים 'מוקצה' ואסור לטלטל אותם בשבת, כמו שנפסק להלכה בשו"ע בהלכות שבת או"ח סי' שח סע' לט-מ) "אסור לטלטל בהמה, חיה ועוף", משום דהם בכלל מוקצה כעצים ואבנים דהא לא חזו (משנ"ב שם ס"ק קמו).
בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' פא) פסק להתיר לטלטל כלוב שבתוכו צפורים המצפצפים בקול נאה, מאחר שהם ראויים לשימוש מסויים בשבת, היות ונהנים לשמוע את קול שירתם, ולכן הן אינן מוקצה. אולם הרא"ש, שדבריו הובא בשו"ת מהר"ח אור זרוע בסימן הסמוך (שם סי' פב) נקט שמוקצה מחמת גופו אסור בטלטול גם אם הוא ראוי להשתמש בו בשבת. ומה גם שבבעלי חיים יש חומרא נוספת, שאסור לטלטלם מדין השתמשות בבעלי חיים בשבת, ועל כן הסיק שאסור לטלטל את כלוב הצפורים.
באגרות משה (או"ח ח"ד סימן טז) אסר לטלטל "הכלי עם דגים קטנים שנעשו לנוי ולקשט הבית אקווריום, דבעלי חיים מוקצין הם אף בכהאי גוונא, דהם כגרוגרות וצימוקים".
אלא שבספר שלחן שלמה הובא בשם הגרש"ז אויערבאך לחלק בין בעלי חיים שאין רגילים לשחק עמם, שהם מוקצה, לבין חיות מחמד שבעליהם רגילים להרים אותן ולהשתעשע בהן בכל השבוע, שאינן מוקצה, ומותר לבעליהן לנגוע בהן ולהרים אותן. וכך גם מביא בספר שמירת שבת כהלכתה בשם הגרש"ז אויערבך "דאף דאפרוח חי חשיב מוקצה אע"ג דחזי לשתק בו תינוק, כמו שכתבו התוספות מכל מקום בכהאי גוונא שהוא עומד ומיוחד לשימוש כזה שצריכים לטלטלו, מסתבר דלא חשיב מוקצה".
לפיכך, כלב נחיה, העומד ומיוחד לשימוש בני אדם, לא גרע מחיות מחמד העומדות ומיוחדות לשימוש בני האדם - למשחק ולשעשוע, אשר לא נחשבים כמוקצה, ומותר לטלטלם.
ולגבי אם שייך בכלב איסור צידה:
הנה לגבי בעלי חיים שרגילים להיות בבית, הכלל הוא שאם הם לא מנסים לברוח ואין כל צורך לרדוף אחריהם כדי לתפוס אותם, אין בהם איסור צידה, כמבואר בשולחן ערוך סימן שט"ז סעיף יב. משנה ברורה ס"ק נט, ושם סוף ס"ק נז. אבל אם הם מנסים לברוח וצריך להתאמץ קצת כדי לתפוס אותם, ורק בגלל שהם התרגלו לבית הם צפויים לחזור - לדעת השולחן ערוך מותר לצוד אותם, וזהו עיקר הדין לבני עדות המזרח הנוהגים כמותו, ואילו לדעת הרמ"א ומנהג האשכנזים אסור לצוד אותם, וזהו איסור דרבנן (שם).
יש לציין עוד כי אם עלול להיגרם נזק כספי או צער בעלי חיים, יש להקל בצידתם (חזון איש מועד סימן נב ס"ק טז, הובא בשמירת שבת כהלכתה פכ"ז סל"ה).
שאלה
ראובן מעוניין לבנות במרפסת ביתו פרגולה סגורה עם תקרת אלומיניום שנסגרת ונפתחת על ידי מנוע חשמלי, ובתוכניתו לפתוח את הגג לפני חג הסוכות ולסכך את המקום כדת וכדין על גבי קורות מעץ.
מאחר והסגירה של הגג מיועדת להגן על המרפסת מפני הגשם, ומה יעשה בחג ובשבת שבתוך החג במידה ויתחילו לרדת גשמים, איך וכיצד יסגור את מרפסת הסוכה. לפיכך הגה ראובן רעיון נפלא להשתמש בחיישנים מיוחדים שמזהים את בוא הגשם, ומיד הם מפעילים מעצמם את הסגירה האוטומטית של הגג. אלא שכעת הוא ניצב ושאלתו בפיו: האם אכן מותר לבנות גג סוכה עם חיישני גשם, שברגע שיש גשם הגג נסגר בשבת ובחג?
תשובה
אין בעיה מצד איסורי שבת שיש חיישנים שפועלים מעצמם, אלא אם כן זו פעולה ניכרת שיש בה רעש, שאז לבני אשכנז יש בזה איסור משום אוושא מלתא, כמו שנראה מדברי הרמ"א בסי' רנב סעיף ה.
כיוצא בזה, יש סוברים להחמיר לפי שיטת הרמ"א, גם ממטרות שהפעולה כרוכה ברעש התזת המים וסיבובי הברז, משום אוושא מילתא וזילותא דשבתא, זולת במקום הפסד. אמנם לגבי ממטרות שעושות רעש, נראה שיש מקום יותר להקל בזה, כיון שההתזה מתבצעת אוטומטית לפי שעון בזמנים קבועים, והרי הדרך הוא לכוון את ההשקייה על ידי שעון שבת, והרי זה דומה למקרר וכל מתקני קירור וחימום שלא גזרו בהם באופן כזה. וכך הדבר גם לגבי מנועי המזגנים שמחוץ לבתים שמופעלים אוטומטית ונכבים אוטומטית, שאין בזה משום אוושא מילתא, שכן הוא רגילות העניין, ואין הדבר נעשה לצורך שום דבר האסור בשבת. מה שאין כן לגבי החיישנים שאין בהם קביעות, אלא בגלל הגשם לפתע נעשים ברעש, ראוי להולכים בשיטת רמ"א להחמיר, אא"כ יש הפסד מרובה לסוכה וכדומה. במקרה שהסגירה נעשית בשקט בלי לעורר שימת לב, נראה שאין חשש, אך ברוב המקרים קשה לומר שאין זה נראה לעיני בני אדם ואינו נשמע באזניהם.
ובנוגע לתריסים חשמליים, נראה שאם מכוונם בשעון שבת יש יותר מקום להקל, כיון שרוב התריסים נסגרים עם חבל, כך שלא אוושא מילתא שהדבר נעשה על ידי מנוע. בתריסים שהקצב המונוטוני של סגירה חשמלית של תריס כזה הוא ייחודי לתריס כזה, ואפשר לשים לב שהם לא נסגרים בצורה רגילה, יש מקום להחמיר.
מקורות להרחבה:
הרמ"א בסימן רנב סעיף ה' כתב: ויש אוסרים ברחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול (טור ותוספות והרא"ש פ"ק דשבת, וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת והגה"מ פ"ו ותשובת מהרי"ו סימן ק"ל ואגור) והכי נהוג לכתחלה. וראה משנה ברורה (ס"ק מח): כלל בזה כל כיוצא בזה המשמיע קול דאוושא מילתא ואיכא זילותא לשבתא.
שאלה
שהיתי בבית חולים בשבת, ובליל שבת לפני השינה, האור בחדר דלק, ישנה במקום אחות שאינה יהודייה שעוברת ומכבה את האורות בחדרים בשעה 10 אבל כולם היו עייפים ויגעים ורצו לישון. אחד מהם שידע שמן הסתם יהיה אכפת לי אם יהודי יכבה את האור, קרא לעברי: אליהו (שם בדוי), אתה רוצה לקרוא לאחות שתכבה את האור כבר עכשיו, החברים עייפים ואם היא לא יכולה לבוא עכשיו אנחנו נכבה לבד. הערתי שאסור גם לבקש מגוי לכבות את האור.
שכני לחדר נבוך ואמר שהוא לא יודע כיצד יוכל לעזור, ובאם הוא לא מתכוון לקרוא לגוי, הרי שהוא עצמו מתכוון לכבות את האור.
מה היה עלי לעשות?
תשובה
באופן השאלה, כיון שמדובר בבית חולים, גם באופן שהם חולים שאין בהם סכנה, ככל שיש חשש שהדבר נחוץ להם מפאת בריאותם, התירו לומר לנכרי להדליק או לכבות את האור.
גם באופן שבו לא היה מדובר בחולים, אלא במקום רגיל, יש נידון נרחב בין הפוסקים אם יש לאדם לעשות חטא מדרבנן כדי להציל את חבירו מאיסור חמור דאורייתא. לא ברור שבמקרה של אחד שאינו שומר תורה ומצוות במוצהר, קיים הכלל הזה, ולכן ראוי להימנע ולמצוא דרכים שהשני יאמר לגוי, [או באופנים שלגוי עצמו יהיה תועלת בדבר, ואז אם ירצה לעשות זאת עבורו ולא בשביל הישראל, ניתן לומר לו לבצע פעולה מותרת באופן שיגרום לו להיכנס ולכבות את האור].
מקורות להרחבה:
לגבי חולה שאין בו סכנה, הכלל הוא שאם הוא צריך שידליקו או יכבו את האור לצורך בריאותו, כגון לקחת תרופות או למנוע ממנו כאבים, מותר לומר לגוי שידליק את האור לצורך החולה וכדומה. שו"ע סימן שכ"ח סעיף יז. וראה רמ"א סימן רע"ו סעיף ב'. וראה עוד שו"ע סימן ש"ז סעיף ה'.
השאלה עצמה ממוקדת יותר בנושא כללי אם רשאי או צריך אדם לעשות איסור דרבנן כדי שהשני לא יעבור על איסור דאורייתא, שאלה זו היא כמובן באופן שאין בו היתר לומר לנכרי מצד חולה, אלא אפילו באנשים רגילים, כגון כשנקלע למקום שיש שם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, או למשל בתוככי בית החולים כאשר מדובר באנשים שאינם חולים או צוות שנמצא, ורוצים למנוע מהם מלבצע חילול שבת רח"ל:
יש גמרא מפורסמת (שבת ד.): מתקיף לה רב ששת וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך? ומפרש רש"י: וכי אומרים לו לאדם - צא וחטא איסור קל, כדי שלא יתחייב חבירך עונש חמור. הראשונים על אתר (כך גם בתוספות שם) מביאים הוכחות מכמה מקומות בש"ס שכאן אומרים לאדם שעדיף שיעשה חטא קל מאשר שחבירו יעשה חטא חמור. ויש כמה מהלכים בנידון זה. התוספות לפי דרך אחת אכן סבורים שרק באופן שהמעשה כבר נעשה לא אומרים לשני להציל את חבירו ולהחזיר את הגלגל. ויש דרכים נוספות.
אכן, מבואר בחו"מ סי' ע"ג (סעיף ז') דהנשבע לפרוע לחבירו ליום פלוני ואירע אותו יום בשבת וכו' ואם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון וישומו אותו ויתנו לו בתורת פרעון, וכתב הסמ"ע (סק"כ) דאפילו לאנשים אחרים מותר להתעסק בשומא זו כדי שיקיים המצוה. והקשו הט"ז והש"ך (סקכ"ב) שהרי אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו. וכתב שם הש"ך שכאשר בא למנוע מחבירו עבירה אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו.
אמנם יש מהפוסקים שכתבו לחלק דדוקא אם שני האיסורים הם דאורייתא, אלא שאיסור אחד חמור בעון מיתה והשני הוא באיסור לאו, אז אין אומרים שיחטא זה באיסור קל בשביל להציל חבירו מעון חמור, אולם כאשר אצל אחד הוא איסור דאורייתא ואצל השני דרבנן, מוטב שיעבור זה איסור קל דרבנן ולא יעבור חבירו איסור חמור. ויש עוד חילוקים בזה.
בנידון שלפנינו, האמת שבסוף האיסור להדליק חשמל, ידוע מחלוקת הפוסקים האחרונים אם הוא אסור מדאורייתא או מדרבנן. ואיך שיהיה גם אם איסורו מדרבנן, הרי באמירה לנכרי הרי זה 'תרי דרבנן' וקל יותר. אם כן, לפי הפוסקים הללו יש מקום לומר שמוטב שיאמר לנכרי מאשר שחבירו הישראל ידליק בשבת. גם לשאר השיטות דלעיל, במקרה זה הרי בא הישראל לעשות איסור כעת, ואין זה רק למנוע ממנו שלא יעבור עבירה שכבר גרם שתבוא לו, כמו אפייה במסכת שבת, או מה שאינו פורע חובו לאחר שכבר נשבע וכעת החשש הוא רק שיעבור על השבוע, ואם כן יש מקום לומר שגם לדידהו מוטב שיאמר הוא לנכרי מאשר שחבירו ידליק בשבת.
אך יש לציין שהנודע ביהודה (תנינא אבן העזר לז) הביא את מחלוקת הראשונים, התוספות והרשב"א, ומה שפסק השו"ע בהלכות שבת (סימן ש"ו סעיף יד) כהתוספות שרשאי לעשות איסור דרבנן כדי להציל חבירו מאיסורא דאורייתא, ועיין במשנה ברורה שם (סקנ"ו) דקי"ל אם אינו פושע חייב לעשות איסורא זוטא כדי שלא יעשה חבירו איסורא רבא, אבל אם פשעה אין לו לאביה לחלל שבת עבורה דאין אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך, ודוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן דעת הא"ר דיש להקל לעבור כדי להצילה. אמנם הנודע ביהודה מוכיח מהרמ"א בסימן שכ"ח (סעיף י) שפסק כהרשב"א שאין להקל בזה, וכתב שאין להקל בדבר במקום שלא נתפרש להדיא בדברי חז"ל.
והנה כאמור משיטת השו"ע והסמ"ע, וכן פסק המשנה ברורה, נראה ברור שמוטב לעבור איסור דרבנן כדי שחבירו לא יעבור איסור דאורייתא. ומה שפסק הרמ"א בסימן שכ"ח ע"פ הרשב"א דמי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו, הרי מדובר בחילול שבת שהוא איסור דאורייתא.
אלא שאעפ"כ לא שמענו להתיר לו לעשות איסור דרבנן, אלא אפילו באופן שהכניסה עצמה לדבר בפשיעה, ואולם כעת אין היא עוברת על האיסור בשאט נפש, משא"כ באופן כזה שחבירו מתכוון לעשות האיסור בשאט נפש, אפשר שלא הותר הדבר. אמנם הא גופא מספקא לן, אם אותו יהודי מבין בכלל משמעות מעשיו, ואם הוא בכלל יודע רבונו ומתכוון למרוד.
והיותר נראה בזה, שכל ההלכות שנאמרו לגבי מה שיש לאדם לעשות איסור קל כדי למנוע מחבירו איסור גדול, אין זה מדובר באופן שהשני ממילא יבצע את אותם איסורים בהמשך, וכגון בנידון שלפנינו שמדובר ביהודים שלמרבה הצער אינם שומרים תורה ומצוות, והם מבקשים ממנו לקרוא לנכרי רק כדי שלא לפגוע ברגשות שלו, ואילו ברגע קט כשלא יראה ולא ישים לב, הלא ימשיכו לחלל שבת רח"ל מבלי לחשוב פעמיים, ובאופן כזה, לא מצינו שהתירו לו לעשות איסור קל כדי למנוע מהשני איסור חמור. אם כי, גם כך, ראוי שיחפש עצות בנפשו איך להצילם מהאיסור החמור, ועכ"פ לגרום להם שהם יהיו אלו שיבקשו מהגוי.
שאלה
בשבת בבוקר נפל אחי הקטן, ונפלה לו אחת העדשות מן המשקפיים עם הבורג של הידית, רציתי לברר האם מותר להכניס את העדשה למקומה בחזרה בשבת? ואם אסור להחזירה, האם יהיה מותר לו לטלטל את המשקפיים?
תשובה
אסור לתקן עדשה או בורג או ידית של משקפיים, משום תיקון כלי. עם זאת, עדשה היוצאת ונכנסת לעתים קרובות, ואין צורך בכוח רב כדי להחזירה, כגון שהמסגרת התרחבה מעט, מותר להחזיר את העדשה ברפיון ולא בחוזק.
לגבי טלטל המשקפים או העדשות או הבורג, הדבר תלוי אם הוא עלול לתקנם בשבת. אם הוא יכול לבוא לכך שיתקן אותם בשבת, הם אסורים בטלטול אף אם הם ראויים לשימוש גם ללא תיקון הבורג. אך אם אינו יכול לתקנם, מותר לטלטל את המשקפיים.
מקורות להרחבה:
שמירת שבת כהלכתה פרק טו סעיף פב. ארחות שבת פרק יט סעיפים קעא-קעב.
שאלה
המצב שבו הכיור מלא בכלים שאינם נקיים מפריע לי מאד, שאלתי היא האם מותר לי לשטוף את הכלים מיד אחר סעודת ליל שבת לצורך סעודת היום? אציין שיש לי מספיק כלים כדי להשתמש בשתי מערכות כלים, אך אני מעדיפה לשטוף את אותם כלים שהשתמשנו בהם בליל שבת כדי שהכיור לא יעמוד מלא. האם מותר לי לשטוף את הכלים בליל שבת?
תשובה
אם יש צורך בכלים הללו לצורך סעודת המחר, מותר לשטוף אותם, אפילו אם יש כלים אחרים לצורך הסעודה, אלא שרוצים להשתמש דוקא בכלים הללו מכל סיבה שהיא, מותר לשטוף כדי להשתמש בהם בשבת זו עצמה.
ומותר גם לשטוף אותם כבר מבעוד לילה לצורך מחר, כל עוד הוא זקוק להם לצורך שבת זו. אך אם אינו זקוק להם בשבת אסור לשטוף את הכלים, שהוא כמכין משבת לחול.
במסגרת המענה לשאלה זו לא נדרשנו לאופן השטיפה המותר בשבת, וכל מי שאינה בטוחה שאין בעיית סחיטה בספוג/ננס שבו היא משתמשת לרחיצת הכלים, מחובתה להתייעץ על כך עם מי שמבין בנושא זה.
מקורות להרחבה:
אורח חיים סימן שכג ס"ו, שמירת שבת כהלכה פי"ב ס"א-ב, שו"ת משנה הלכות ח"ג סי' מ.
שאלה
מתארחים אצלנו בשבת אורחים חשובים, ורצינו להכין לסעודת שבת בבוקר סעודה חלבית יוקרתית. הן בשל העובדה שיותר קל לי להכין סעודה יוקרתית חלבית, והן בשל העובדה שהאורחים מגיעים בשעה מוקדמת בהרבה מהשעה שבה אנו רגילים לאכול את מאכלי השבת ה'כבדים' יותר לעיכול. האם אני יכולה לעשות זאת, או שסעודת שבת בבוקר חייבת להיות סעודה בשרית?
תשובה
בקהילות ישראל היו שנהגו לאכול בסעודת הבוקר מאכלים חלביים, אך מגוף השאלה נראה שאצלכם נהגו כמו ברוב קהילות ישראל לאכול בסעודות השבת מאכלי בשר, ומנהגן של ישראל תורה היא, ואמרו חז"ל ירבה אדם בבשר ויין ומגדנות לכבד את השבת.
אך מכל מקום השבת ניתנה לעונג ולא לצער, ולפיכך אם מצטער אדם באכילת בשר אינו חייב באכילתו, וכך הוא הדין כשאדם מצטער בשבת מסויימת באכילת הבשר, הן אם בשל השעה המוקדמת והן אם בשל העובדה שיוכל יותר לכבד את השבת ואת אורחיו בסעודה חלבית, ולכן הדבר מותר לכתחילה.
נזכיר כי ישנה מצוה לכבד את השבת בכל סעודה מסעודות היום באכילת דגים, למי שאינו סולד מאכילת דגים, ומאחר שדגים יכולים להשתלב יפה בסעודה חלבית, לכן אם בוחרים בסעודה כזו עדיף לפתוח את הסעודה באכילת דגים ואחרי כן להמשיך בסעודה החלבית.
יש אומרים שיש סכנה באכילת חלב ודגים, כמו באכילת בשר ודגים, והחוששים לדעה זו יכולים להפסיק ביניהם באכילת חלה ושתיית משקה.
מקורות להרחבה:
אורח חיים סימן רנ ס"ב, ש"ך יו"ד סי' שמא סק"ז. משנ"ב סי' רמ"ב ס"ק ב. וראה שו"ע הרב קונט"א סק"ד. מג"א סימן קעג בראש הסימן. ב"י יו"ד סי' פז, פמ"ג או"ח ריש סי' ה. שמירת שבת כהלכתה פמ"ב סט"ז.
שאלה
בשל השרב הכבד שפקד בתקופה האחרונה את הארץ ולקראת הקיץ, אשמח לברר את ההלכה: האם מותר לי להתיז מים בשבת באוויר הבית כדי להפיג את השרב, או לתלות סדין או מגבת רטובה בבית כדי להוסיף מעט לחות באוויר הבית, ולהקל לפחות מהיובש הנורא?
תשובה
מותר להתיז מים על הרצפה בשבת, כדי להפיג את השרב. אם אין די בכך, אזי אם המטרה היא כדי להקל על תינוק או חולה אף כשאין בו סכנה, יכולים גם לתלות בד רטוב להקלה, אך צריך להזהר מאד שלא לסחוט בטעות את הבד.
מקורות להרחבה:
אורח חיים סימן שלז ס"א. שמירת שבת כהלכתה פרק כ"ה סי"ב.
שאלה
בעת הכנת סלט ירקות, שמעתי בכמה הזדמנויות כללים שונים כיצד מותר לתבל את הסלט בשבת, בגלל איסור "מעבד". למשל שינוי סדר נתינת השמן והמלח. רציתי לשאול מה הם הכללים בדבר, ובמה יש צורך להזהר? והאם מותר לי להוסיף חומץ לסלטים.
תשובה
נקדים בקצרה בנושא איסור מלאכת 'מעבד' וכך נוכל לסכם את הנושא בצורה בהירה:
איסור זה נאמר בדבר שרגילים למולחו לשם שימור, כגון בצל צנון מלפפון וכדו', ולכן אסור למלוח ירקות אלו גם אם בדעתו לאוכלם מיד. ואולם ישנם שני אופנים מותרים למלוח ירקות אלו: א. כשטובל כל חתיכה בנפרד במלח ואוכל מיד. ב. כאשר שופך עליהן מיד לאחר ההמלחה נוזל כמו שמן או חומץ שמדללים את רמת המליחות ובעצם פוגמים ומבטלים את תהליך המליחה.
מיני ירקות ומאכלים שאין רגילות למלוח אותם, מותר לפזר עליהם מלח גם שלא בתנאים הנ"ל, על מנת לאוכלם בו ביום, ואולם טוב למולחם רק סמוך לסעודה.
בשעת הכנת סלט ירקות שבדרך כלל מכיל ירקות כאלו שהדרך למולחם ולכן יש להזהר בכך, ולתת תחילת את השמן, שמבטל את כח המלח, ורק לאחר מכן לשים מלח. במצב כזה נתינת המלח אינה מתפרשת כתחילת תהליך של עיבוד ואין בה כל בעיה.
נתינת חומץ על המאכל הוא דרך כבישה, ואסור לכבוש את המאכלים בשבת, ולכן אפשר לתת מעט כדי נתינת טעם בלבד, ולא ירבה בחומץ שהרי הוא מעבד.
מקורות להרחבה:
אורח חיים סימן שכא ס"ג וס"ד. משנה ברורה ס"ק יג-יד, כ. שמירת שבת כהלכתה פי"א ה"א-ג'.
שאלה
ביום ששי האחרון נסעתי לבית קרובי משפחה ביישוב מרוחק כדי לעשות עמהם את השבת, והנה באמצע השבת אני מבחינה בדבר מוקצה יקר שהיה מונח בבגדי, ומאחר שלא הכרתי את המקום דיו העדפתי שלא להניח דבר יקר כזה ברחובה של עיר, ושאלתי האם הייתי יכולה להמשיך ולטלטל את דבר המוקצה, או שהייתי חייבת להשליכו תיכף ומיד? והאם בכלל היה מותר לי להשתמש בבגד, או אולי הבגד נהיה 'בסיס לדבר האסור'.
תשובה
מותר להמשיך וללכת עם הבגד, למרות שבעצם מטלטלים את החפץ, עד שמגיעים למקום המשתמר, ואז מנערים את המוקצה. ולשאלה השניה: הבגד אינו נעשה בסיס, היות שהכיס אינו עיקר הבגד.
כל זה כאשר לא היה בדעתו של מניח המוקצה לפני שבת להשאיר את החפץ בבגד, אבל באופן שחשבו להשאיר שם את המוקצה, כגון חליפה של יום חול שהכוונה היא להשאיר בהם את חפצי המוקצה, בזה יש חילוק בין כיס תלוי לכיס שתפור כולו על הבגד [-כמו כיס של חולצה], שבאופן שלא רק הפתח של הכיס תפור בבגד, אלא כל הכיס תפור בבגד נעשה הבגד כולו בסיס לדבר האסור, ואסור ללבוש את הבגד וכן אסור לטלטל את חפצי המוקצה.
בכל מצב, כאשר יש אפשרות לנער את המוקצה מיד, עדיף לעשות זאת, מאחר ויש סוברים שאף שהמעות אינם על עיקר הבגד צריך לנערם.
בחיתום הדברים חשוב לציין: כל מי שנוסע מביתו למקום יישוב אחר, רצוי שיבדוק ויברר היטב לגבי כשרות העירוב, שלא יכשל ח"ו באיסורי תורה.
מקורות להרחבה:
אורח חיים סימן שי ס"ז. משנה ברורה ס"ק כט וס"ק ל.
שאלה
גיסתי המתגוררת בחו"ל אמורה לבשר לנו בשורה חשובה לקראת כניסת השבת, אך יתכן וההודעה תתמהמה ולא נספיק להתעדכן לפני כניסת השבת בארץ ישראל. ההודעה חשובה לנו מאד ואי-הידיעה יצער אותנו במהלך השבת והחג שלאחריה.
האם יש בעיה להשאיר את המחשב דולק ומכוון על תוכנת הדואר האלקטרוני כדי שנוכל לראות את הודעתה כאשר תישלח. השבת נכנסת אצלם יותר משבע שעות מאוחר יותר מאצלנו וקיים סיכוי סביר שזה יהיה הזמן שבו היא תוכל לבשר לנו את הבשורה.
תשובה
הדבר אינו ראוי, משום שיש בדבר זילות השבת, אלא אם כן נעשה הדבר לצורך גדול כענין רפואה וכדו' שיש מקום להקל בשעת צורך גדול.
מקורות להרחבה:
ראה ארחות שבת פרק כ"ג סעיף קטז, פרק י"ט הערה רנד.
שאלה
בעלי נוסע מהעיר לרגל השבת והחג שיוצא במוצאי שבת, ואני נשארת בבית, האם אני יכולה בשעת הקידוש לומר גם את ברכת ההבדלה שמברכים ביום טוב שחל במוצאי שבת? והאם אוכל לשתות מכוס הקידוש?
ואם כן, האם אני יכולה גם להוציא בקידוש את בנותיי הגדולות הנמצאות אתי או שיש לכל אחד מהן לקדש ולהבדיל בעצמה?
כמו כן רציתי לברר מתי לומר את ברכת 'שהחיינו', האם בהדלקת הנרות או בקידוש?
תשובה
אף על פי שאין לנשים לעשות הבדלה בעצמן אלא יש להם לשמוע מהאנשים, מכל מקום באופן שאין אפשרות לצאת מאיש, יש לה להבדיל בעצמה. אמנם בליל יום טוב שתיקנו את ברכת ההבדלה על כוס הקידוש, יכולה אשה לכתחילה לקדש על היין, ולברך את כל הברכות שיש בקידוש של מוצאי יום טוב ובהם ברכת ההבדלה מקודש לקודש. היא גם חייבת בשתיית כוס הקידוש, ואף יכולה להוציא נשים אחרות.
לגבי ברכת שהחיינו, אשה שעושה קידוש בעצמה עדיף שתאמר את הברכה על נוסח הקידוש, ולא בשעת הדלקת הנרות. ותדליק את הנרות סמוך לקידוש, כדי שברכת שהחיינו תהיה סמוכה גם להדלקת הנרות. אשה שברכה שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, לא תברך שוב בשעת הקידוש.
אף שנשים אינן בכלל מצות ספירת העומר, נכון שלא תקדשנה קודם צאת הכוכבים, משום שהתורה תלתה את זמן היום טוב לאחר ספירת שבעה שבועות תמימות, ולכן אין לקדש אלא לאחר צאת הכוכבים.
מקורות להרחבה:
רמ"א סי' רצו ס"ח, ביה"ל ד"ה לא יבדילו, משנ"ב שם ס"ק לה ולו. שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' מב. מבית לוי ח"ה עמ' כד. משנ"ב סי' רסג ס"ק כג, ואין לברך שהחיינו ב' פעמים כמו שכתב במטה אפרים (סי' תריט סי"ב) לענין נשים שברכו שהחיינו בהדלקת נרות שלא יברכו בליל יוהכ"פ בביהכ"נ. שו"ת להורות נתן (ח"ז סי' לא אות ח), שו"ת אז נדברו (ח"ח סי' נז).
שאלה
בתי הגדולה תחי' עוברת כעת דיאטה בהשגחת רופאה ולפי הדיאטה אסור לה לאכול בשבועות הקרובים פחמימות באופן גורף, ולהמנע משתיית יין.
היא משתדלת ומצליחה להימנע בסייעתא דשמיא, אולם לקראת שבת נרצה לשאול איך יכולה להסתדר עם הקידוש ולחם-משנה. ייתכן שאם תאכל כמות מזערית של חלה, לא תינזק כל הדיאטה, אבל זה יעלה לה במאמץ מרובה ובוויתור על אכילת כמה מאכלים ביום ראשון.
האם היא חייבת לעשות מאמץ זה, וכיצד עליה לנהוג?
תשובה
אם הדיאטה מוקפדת לצורך בריאות ומניעת סכנה, מצוה לשמוע דברי הרופא, והזהיר הכתוב 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', ולא ניתנו המצוות אלא שיחיה בהם האדם, שנאמר 'וחי בהם'. ובמקום של פיקוח נפש, הרי דרשו חז"ל חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה.
במקום שאין סכנה ועושה דיאטה לאיזה צורך, צריכה לאכול כזית פת או לשתות רביעית יין או מיץ ענבים, אף אם יהיה הדבר לטורח ולמאמץ ביום ראשון, ושומר מצוה לא ידע דבר רע.
הסיבה לחיוב זה היא שאמנם יכולה להימנע משתיית יין ומיץ ענבים בשעת הקידוש ודי לה במה שתכוון לצאת ידי חובת קידוש מפי המקדש. וגם בענין אכילת פת, שיש מצוה לאכול בשבת כזית פת בכל סעודה, אם הדבר גורם לה צער, יכולה להקל בדבר, כי השבת לעונג ניתנה ולא לצער. אך מכל מקום מאחר ונפסקה ההלכה שקידוש צריך להיות במקום סעודה, וסעודה זו יכולה להתקיים רק באכילת כזית פת או שתיית רביעית יין, לכן אין אפשרות - אם הדבר לא מהווה סיכון וחולי - להימנע מאכילה זו.
בכלל כזית פת גם פת כוסמין, שיפון ושיבולת שועל, כשברכתם המוציא לחם מן הארץ. ואולם מי שאסור לו לאכול כלל מחמשת מיני דגן, יכול בדיעבד להסתפק בפירות משאר שבעת המינים ואפילו באורז.
מקורות להרחבה:
יומא פה:, שו"ע סי' רפח ס"ב-ג. שו"ע סי' רעג ס"ה. פמ"ג סי' רעג א"א ס"ק יא. משנ"ב סי' רעג ס"ק כו לענין מקום סעודה באכילת פירות וכדו', אך שם פסק כן רק בסעודת שחרית ולא בליל שבת, ומ"מ בשעת הדחק יש לסמוך על כך. ארחות רבינו ח"א עמ' קיב.
שאלה
האם אפשר לקיים מצות שילוח הקן בימי ספירת העומר?
תשובה
מצות שילוח הקן נוהגת בכל זמן. אמנם הרש"ש כותב על פי קבלה שלא לעשות מצוה זו בימי הספירה, וע"כ לא יחפש לעשות מצוה זו בימים אלו. אבל אם הזדמן לו קן צפור מותר לקיימה אף בימים אלו.
מקורות להרחבה:
מקור מצות שילוח הקן:
כתוב בתורה (דברים כב ו-ז' ''כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים''.
מועד קיום מצות שילוח הקן:
ואיתא בגמ' (קידושין לד.) ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא, מזוזה מעקה אבידה ושילוח הקן. ומובא כן בספר החינוך (מצוה תקמה) שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן ובזכרים ונקבות.
עפ"י קבלה:
אך כתב רבי שלום שרעבי זצ"ל (בהגהות השמ"ש על ספר עץ חיים לרבי חיים ויטאל שער ט"ו פ"ג) שמשמע שצריך להזהר שלא לעשות מצוות שילוח הקן בעת שיש לזו"ן מוחין דגדלות כגון בעתות התפילה וכיוצא, ולא במ"ט ימי העומר, ולא מר"ה עד שמיני עצרת, ולא בשנת היובל. וכן כתב בספר קן צפור השלם (עמוד קד). וכן כתב בספר הבנים תקח לך (דינים השייכים למצות שילוח הקן ס"ו). וכן בספר אמת ליעקב למקובל ר' יעקב שאלתיאל זצ"ל (מערכת ש' אות ל"א) הביא את דבר הרש"ש.
ובשו"ת אור לציון (תשובות ח"ג פרק יז ס"ז) הביא את דברי הרש"ש, והקשה שא"כ הרי זו מ"ע שהזמן גרמא, והרי בחינוך כתוב שמצוה זו נוהגת בכל זמן בזכרים ובנקבות. וכתב שאפשר שאף לפי הסוד אין זה אלא לאחר החורבן, אבל לפני כן נהג תמיד.
הלכה למעשה:
כתב בקובץ מבית לוי (יו"ד שילוח הקן אות ה, עמוד שו) מי שנזדמן לו לקיים מצות שילוח הקן בימי הספירה מותר לקיים את המצוה. והוסיף שם (הערה ו) שאף שמובא בשם הרש"ש שלא לעשות מצוה זו במ"ט ימי העומר, מ"מ כיון שמצוה זו אינה מזדמנת בכל עת אם נזדמן לו מותר לקייימה. ומביא ששמע בשם הגר"מ הלברשטאם זצ"ל שהגר"יי וייס זצ"ל בעל המנחת יצחק קיים אצלו בבית מצות שילוח הקן בימי הספירה, ופירש שאם חוששים להפסד המצוה מותר לקיימה.
וכן מובא בשם הגר"ע יוסף זצ"ל (ספר רבנו עמוד שנ"א) משום שמבואר בגמ' שאין זה מצוה שהזמן גרמא.
ובספר הבנים תיקח לך (המובא לעיל) כתב (בהערות) שיש שרוצים לומר שע"פ הקבלה מחויבים לחפש קן צפור כדי לקיים מצות שילוח הקן, ובזמנים המוזכרים כגון מ"ט ימי העומר אין לחפש קן צפור, אבל אם מצא חייב לקיים מצות שילוח הקן, כי אין לבטל מצות עשה.
יש להוסיף כי את מצוה יש לקיים בלילה בעוד שהאם יושבת על הבנים, אבל ביום נמצא האב ולא האם, כמו שנפסק בשו"ע (סימן רצב ס"ז) שהמצוה נוהגת רק בנקבה טהורה הראויה לאכילה, שנאמר 'והאם רובצת על הבנים'.
שאלה
אני רגילה לשמוע מוזיקה כל ימות השנה, וקשה לי מאד בלי שמיעת מוזיקה, כאשר הדבר מעציב את רוחי מאד, האם יש מקום להקל ולשמוע מוזיקה, או סוגים מסוימים של מוזיקה גם בימי הספירה.
גם ילדיי רגילים לשמוע סיפורים בקלטת במשך היום, ומצוי בהם מנגינות רקע שונות, האם מותר לשמוע אותם בספירת העומר, או שיש למנוע מהם?
תשובה
משחרב בית המקדש גזרו חכמים שלא לנגן בכלי שיר ומיני זמר מפני חורבן הבית. הפוסקים בזמנינו נקטו להקל בכך, כיון שאין אנחנו רגילים בשמיעת כלי זמר. ומכל מקום בימי ספירת העומר נהגו שלא לשמוע כלי זמר, מפני שבימים הללו מתו תלמידי רבי עקיבא, ולכן אין לפרוץ גדר אשר גדרו ראשונים.
במקרים מיוחדים, ראוי לעשות שאלת חכם.
לענין שמיעת מיני זמרה בפה שאינם מלווים בכלי זמר, המכונה שירה ווקאלית, כבר פשט ההיתר בכלל ישראל, והרוצה לסמוך על המקלים יש לו על מי לסמוך.
מנגינות רקע בתוך סיפורי ילדים או מנגינות בשעת המתנה לנציג, מותר לשמוע. כמו כן צלצול הטלפון וכדומה, שאין בהן כל שמחה תענוג והנאה לשומע, אין איסור בזה. [במקרים שהצלילים גורמים לשמחה, ראוי להחמיר].
מקורות להרחבה:
רמב"ם תעניות פ"ה הי"ד, שו"ע ורמ"א סי' תק"ס סעיף ג', שו"ע סי' תצג ס"א, מנחת יצחק ח"א סי' קיא, שבט הלוי ח"ו סי' סט, הליכות שלמה מועדים ניסן-אב עמ' שס-שסא. אשרי האיש ח"ג עמ' תלד בשם הגרי"ש אלישיב. שו"ת מקדש ישראל עמ' קיב.
שאלה
בבית הורי בעלי נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בימי ספירת העומר משקיעת החמה עד אחר צאת הכוכבים, אצל הורי לא ראיתי מנהג זה ובעלי אינו מקפיד שאקיים מנהג זה, האם יש מקור למנהג זה, והאם אני צריכה לנהוג במנהג זה.
תשובה
מנהג זה כבר הוזכר בפוסקים, ורבותינו הראשונים נתנו כמה טעמים למנהג זה. מנהג זה אינו דוקא עד צאת הכוכבים אלא עד שיספרו ספירת העומר או אפילו מאוחר יותר. בזמנינו לא נהגו כך הנשים ולא ראינו שנזהרו בזה, ולכן אין חיוב לקיים את המנהג אלא במקום שכך היה מנהגו של הבעל. גם הרוצה להתחיל ולנהוג כן, ראוי שתקבל זאת על עצמה בלא נדר, כדי שאם יהיה הדבר קשה תוכל להפסיק מלקיימו. ומכל מקום מלאכות שבבית כבישול ואפייה, בזה אין כלל מנהג ואין מקום כלל להחמיר
מקורות להרחבה:
שבלי הלקט רלה, טור ובית יוסף סימן תצג, משנה ברורה סימן תצג ס"ק יט. וראו פסקי תשובות שם.
שאלה
בננו שיחי' קנה אולר שבו כמה סכיני גילוף בגדלים שונים. מדובר באולר יקר מאד שמחירו כמה מאות שקלים והוא נועד ליצירת חפצי נוי מגולפים בעץ וכדומה.
אחד הזיזים באולר מתאים במבנהו גם לפתיחת בקבוקי בירה (זה לא הייעוד המקורי שלו, אבל הוא עושה את העבודה בקלות).
האם מותר להשתמש בו לצורך זה בשבת?
תשובה
באולר זה אם אין כוונה להשתמש בזה שימושים אחרים ממה שהוא מיועד להם, הרי הוא נחשב למוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לעשות בו שימוש לדברים אחרים. אבל אם הוא עומד לפתוח בו בקבוקים, הרי שאצלו אין הדבר מוקצה מחמת חסרון כיס.
אמנם באולר רגיל, אע"פ שיש לו כמה שימושים, מותר להשתמש בחלק המותר, ואין הוא נחשב ככלי שמלאכתו לאיסור, אלא אם רוב הדברים שם הם לאיסור, שבמצב כזה הוא נחשב ככלי שמלאכתו לאיסור שאז אינו מותר בטלטול אלא לצורך גופו.
מקורות להרחבה:
לגבי אולר רגיל שמירת שבת כהלכתה פרק כ' אות פד, ארחות שבת פרק יט סעיף מה.
שאלה
גיסתי קנתה לי כלי מיוחד להגשת סוכריות ומיני מתיקה עשוי מכסף טהור. תכננתי להגיש בו חלק מהתקרובת בסוף סעודת השבת, אבל כשבאתי למלא בו את כדורי השוקולד הממולאים, גיליתי שמונחות בכלי כמה מטבעות כסף.
מתברר שאחד הבנים חשב שזו קופת צדקה ולפני כניסת השבת הכניס לתוכה כמה מטבעות.
האם הכלי נהיה בסיס לדבר האסור ואי אפשר להשתמש בו בשבת?
תשובה
אין מחשבה לקטן, ולפיכך המגש לא נעשה 'בסיס'.
שונה הדין באופן שיש לקטן מגירה מיוחדת שמניח בה את חפציו, במקרה כזה המגירה כן נחשבת בסיס, מאחר ואביו מאפשר לו להניח שם ולעשות בה כרצונו.
מקורות להרחבה:
ארחות שבת פרק יט הערה שצ"ה ד"ה ולענין קטן ראה שם בשם מנחת שבת סימן פח ס"ק ס"ג.
שאלה
בשבת לפני ל"ג בעומר באים אלינו אורחים רבים לביתנו שבצפון, כאשר זוכים אנו להכניס אורחים רבים ככל יכולתינו, יש לנו בביתנו עציץ גדול העומד בסלון, עציץ יקר מאד, ואיננו רוצים להזיזו שלא לצורך, ובאם יהיו לנו אורחים מרובים נצטרך להזיזו, האם מותר להזיז את העציץ בשבת ממקומו, או שצריכים להזיזו מערב שבת.
תשובה
עציץ שיש בו נקב, דינו כקרקע לכל דבר ואסור להזיזו בשבת, והמזיזו עובר על מלאכת תולש דאורייתא. גם אם אין בעציץ זה נקב, אין להזיזו.
במקרה זה משתמע מהשאלה כי העציץ יקר מאד, ולכן בנוסף הוא נחשב כמוקצה מחמת חסרון כיס, שאסור להזיזו בשבת אפילו לצורך גופו ומקומו. והכוונה היא שאף במקרה שאין בו פרחים וכדומה, אין לטלטלו, אלא יש להזיזו לפני שבת ולהניחו במקום שלא יצטרכו להזיזו בשבת.
מקורות להרחבה:
שולחן ערוך סימן שלז ס"ח. חזו"א שביעית סימן ב' סק"א. ארחות שבת פי"ח.
שאלה
בשבת נפלו בביתנו אופניים חשמליים והקשו על המעבר. הילדים רצו לסלק אותם מן המעבר כדין כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך מקומו.
אך התעורר ויכוח האם אופניים חשמליים הם אכן 'כלי שמלאכתו לאיסור', או שבשל מחירם הגבוה וההקפדה עליהם, הרי הם 'מוקצה מחמת חסרון כיס', שאסור לטלטלו כלל.
שאלה זו נוגעת לעתים קרובות גם למכשירים אלקטרוניים אחרים בבית ומחוצה לו ולכן נשמח לקבל גם תשובה עקרונית כללית.
תשובה
נראה שמותר לטלטל אופניים חשמליים לצורך מקומם (דהיינו שנתהווה צורך להשתמש במקום בו הם מונחים כעת), כדין 'כלי שמלאכתו לאיסור'.
הגדר של 'מוקצה מחמת חסרון כיס' הוא כלי שמייחדים לו מקום ומקפידים שלא לטלטלו שלא למטרה שלשמה נועד. לכן הסכימו הפוסקים שמכשירים אלקטרוניים עדינים ויקרים נחשבים ל'מוקצה מחמת חסרון כיס'.
לעומת זאת, נחלקו הפוסקים בדינה של מכונית: יש שפסקו שכיון שהמכונית קבועה במקומה המיוחד לה ואדם מקפיד שלא יטלטלוה וידחפוה, היא נחשבת 'מוקצה מחמת חסרון כיס'. אך גדולי הפוסקים נקטו להלכה שמכונית נחשבת 'כלי שמלאכתו לאיסור'.
נראה כי אופניים חשמליים נחשבים לדברי הכל 'כלי שמלאכתו לאיסור', כי לא נהוג להקפיד על מקומם ועל אי-הזזתם, והם מוטלים דרך קבע בקרן זווית בתוך הבית ומחוצה לו. אמצעי ההגנה היחידים המקובלים, הם כאלה שנועדו למנוע גניבות ולא את טלטול האופניים. מכיוון שכך, מותר לטלטלם לצורך גופם או לצורך מקומם כשאר 'כלי שמלאכתו לאיסור'.
מקורות להרחבה:
שו"ע הרב סימן שח סעיף ד. משנה ברורה סימן שח בהקדמה. [יש ביניהם חילוק קל בהגדרה של חסרון כיס, אם מקפיד שלא להשתמש – שו"ע הרב. או מקפיד שלא לטלטל – משנ"ב]. ראו פסקי תשובות שם לגבי מכשירים אלקטרוניים.
שאלה
האם מותר לשמוע שירה של אשה?
תשובה
בשעת ק"ש או תפילה אסור לשמוע קול זמר של אף אשה אפילו היא אשתו, ודיבור מותר.
שלא בשעת ק"ש ותפילה, מעיקר הדין מותר לשמוע קול זמר של אשה פנויה וטהורה, אך צריך לכוון שלא ליהנות מזה. ומבתולה שהגיעה לגיל של וסת אסור לשמוע. ולהלכה מחמירים שלא לשמוע אף קול זמר של ילדה, ונחלקו הפוסקים מאיזה גיל וכדלהלן. וכן נחלקו הפוסקים בעניין שמיעת שירת אשה דרך רדיו או מכשיר חשמלי. ופשוט שירא שמים יחמיר בכל אלו.
מקורות להרחבה:
מקור איסור שמיעת קול ערוה:
איתא בגמ' (ברכות דף כד ע"א) אמר שמואל קול באשה ערוה שנאמר 'כי קולך ערב ומראך נאוה' (שיר השירים כ, יד).
שמיעת קול זמר אשה בק"ש ובתפלה:
כתב הב"י בשם רבינו יונה (או"ח סימן ע"ה) קול באשה ערוה כשקורא ק"ש וזה דווקא בשעה שמנגנת, אבל מדברת כדרכה מותר. ופסק בשו"ע (שם ס"ג) שיש להזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש, אפילו פנויה (מג"א סק"ו). ומוסיף הרמ"א (שם) שאפילו קול זמר של אשתו אסור בשעת ק"ש.
ובחוט שני (אבן העזר סימן כא סק"י) כתב שבדברי קדושה כגון זמירות שבת עם פסוקים אסור לשמוע אפילו את אחותו שרה מגיל ג' שנים.
שמיעת קול זמר אשה שלא בשעת ק"ש ותפילה:
כתב השו"ע (אבן העזר סימן כ"א ס"א) אסור לשמוע קול ערוה. וכתב הבית שמואל (שם סק"ג) אבל קול פנויה או קול אשתו מותר, ולא בשעת התפילה. והכוונה לקול זמר דכתב שם בשם המהרש"ל שקול דיבור מותר אף בשעת התפילה.
וכתב המג"א (או"ח סימן עה סק"ו) שקול זמר של אשת איש לעולם אסור לשמוע. אבל קול דיבורה שרי.
וכתב המשנ"ב (או"ח סימן עה ס"ק יז) שמותר לשמוע קול זמר של אשה פנויה שלא בשעת ק"ש, אך שלא יכוון ליהנות מזה. ואם היא נדה אסור. ובתולות שמגיעות לגיל שיש להם וסת בחזקת נדות הן.
וכתב בשבט הלוי (ח"ה סימן קצז אות ד') שיש להזהר בבתי ספר חרדים שלא יצא מכשול על ידם. ושכנים השומעים שירה מבית ספר, צריכים להסיח דעת מזה כאילו אינם שומעים כידוע לענין קול דמרגישים בעיקר אם נותן דעת לזה. ועל הבנות והנשים להנמיך קול ככל האפשר. וכן כתב בחוט שני (המובא לעיל) שהמתגורר סמוך לסמינר של בנות ששרות לפעמים לא ישים לבו לזה. ואם מרגיש בעצמו שזה מביאו לידי הרהור אסור.
להחמיר שלא לשמוע קול זמר של ילדה:
כתב האגרות משה (או"ח ח"א סימן כו) שיש להתיר לשמוע קול זמר של קטנות עד גיל י"א שנה, ובנות מעל י"א שנה יש להחמיר אף שמותר מדינא אם ידוע שלא ראו דם, משום שיש כאלה שרואות דם כבר בגיל זה.
ובנטעי גבריאל כתב (הלכות יחוד פרק נד ס"ה) שיש להחמיר לא לשמוע קול זמר של ילדה מגיל י', ותמה על האגרות משה שהקל עד גיל י"א.
ובבן איש חי (ש"ר בא סעיף יג) כתב שאסור לשמוע קול זמר של אשה אפילו היא פנויה, מיהו בת קטנה פחות משש שנים אין לחוש אם פועה ומנגנת לתינוק.
ובספר הליכות שלמה להגרש"ז אויערבך (הלכות תפילה פרק כ' סעיף יב ובהערה כ) כתב שבשמיעת קול זמר של אשה מתוך הקלטה, אף שאין בזה ערוה שייך חשש הרהור ולא יאמר אז דברי קדושה. אבל קול זמר אשה ממש מג' שנים ואילך אסור. והוסיף שיש להרחיק ילדים מגיל תשע שלא ישמעו קול אשה.
ובחוט שני (המובא לעיל) כתב שבדברי קדושה כגון זמירות שבת עם פסוקים אסור לשמוע את אחותו שרה מגיל ג' שנים. משמע שאוסר כבר מגיל ג' שנים.
ועיין באגרות משה (או"ח ח"ד סימן טו) שמדייק מדברי המג"א והמשנ"ב דאסור לשמוע קול זמר של אשה נכרית בכל גיל.
שמיעת קול זמר אשה דרך רדיו או מכשיר חשמלי:
בספר הליכות שלמה (שם) כתב שלשמוע מתוך הקלטה אין בזה ערוה. אך לא יאמר דברי קדושה בשעה ששומע, משום ששיייך חשש הרהור. וכל זה בהקלטה, אבל בעת ששרה אפילו אם השמיעה דרך מכשיר חשמלי אסור.
והגר"ע יוסף כתב (שו"ת יביע אומר ח"א או"ח סימן ו') שאם אינו מכירה מותר, ואין בזה משום קול באשה ערוה. ואם מכירה אפילו ע"י תמונה, אסור לשמוע קולה בגרמופון או ברדיו. אמנם בהמשך פסק הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ט, קח, מג) שגם אם ראה את תמונתה או מכירה באופן כללי מותר. והביא את דברי הבן איש חי (בן יהוידע תענית ה:) שדווקא אם פגשה והיה לו איזה ריעות עמה אסור. אבל אם רק ראה תמונה שלה, מותר. ומביא שם גם בשם הגרי"ש אלישיב שהתיר אף למי שמכיר את האשה, מפני שאין זה קולה אלא הקלטה.
הציץ אליעזר (ח"ה סימן ב') כתב שמותר משום שאין זה ממש קולה של האשה, ובלבד שלא יתכוון ליהנות.
ובשו"ת פרי השדה (ג, לב) כתב שאסור לשמוע שירת נשים אף דרך כלי, מפני שניכר שזה קולה של אשה, ומביא לידי הרהור. וכן פסק הגר"ש וואזנר (שבט הלוי ח"ה סימן קצז אות ג') שאסור מדינא לשמוע קול זמר של אשה ברדיו, שמעורר חשק ותאווה. וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב (או"ח, ל, וקסג).
שאלה
האם אשה חייבת לברך מאה ברכות כל יום?
תשובה
נחלקו הפוסקים האם יש נשים חייבות במאה ברכות בכל יום. להלכה אשה אינה חייבת לברך מאה ברכות בכל יום, אבל מצוה גדולה למי שיכולה להקפיד על כך.
מקורות להרחבה:
המקור לתקנת מאה ברכות:
מובא בגמ' (מנחות מג:( תניא היה רבי מאיר אומר, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, ופירש רש"י מה, קריה ביה מאה. ויש עוד הרבה רמזים למצוה חשובה זו. במדרש מובא עוד שכאשר הודיעו לדוד המלך שמתים בירושלים מאה אנשים בכל יום במגיפה, תיקן שיברכו מאה ברכות. ומסבירים המפרשים כי אמנם זה מצוה מהתורה, מסורת ממשה בסיני שיש לברך מאה ברכות בכל יום, אלא לא היו זהירים בזה, ודוד המלך ע"ה חיזק מצוה זו שכולם יקיימוה. וכן נפסק בשו"ע (סימן מו ס"ג) שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות.
סברת הפוסקים לחייב נשים במצוה זו:
אמנם נשים פטורות רק ממצוות עשה שהזמן גרמא, אך מאחר וחיוב מאה ברכות בכל יום אין לו זמן קבוע ביום, והוא חיוב המתחדש מידי יום ביומו, ממילא אין שום סיבה לפטור את הנשים מחיוב זה, שלא נפטרו הנשים אלא ממצוות שהזמן גרמא. ואפילו שאינם חייבות בג' תפילות, רשאיות להתפלל, וכן יכולות להשלים בשאר ברכות, שתברכנה על מגדנות וברכת הריח וכדומה. כך היא גם דעתם של הגרי"ש אלישיב (הובא בספר אשרי האיש ח"א עמ' מז, וכן בספר ישיב משה עמ' יט). והגר"ע יוסף (הליכות עולם ח"א עמ' נט). וכן הביאו בשם הגר"ח קניבסקי (שאלת רב עמ' פ) שאין חילוק בין איש לאשה.
סברת הפוסקים לפטור נשים ממצוה זו:
בחשבון מנין מאה ברכות בכל יום, מנה הב"י (סימן מז ס"ג ד"ה דתניא) ברכת ציצית ותפילין, וכן הביא המשנ"ב (סימן מו ס"ק יד), והרי נשים אינן מברכות על טלית ותפילין, וכן מנה ברכות של ג' תפילות ביום, והרי נשים אינן חייבות בג' תפילות ביום. ומאחר ולא מנה ברכות אחרות לנשים, משמע שנשים אינן בכלל מצוה זו. וכך היא דעתו של הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פרק כב סעיף כה) וכתב כי מסתבר שמעיקר הדין לא חייבו את הנשים, שודאי פטורות מחלק מן התפילות והברכות. ואף שבאפשרותן להרבות בברכות הנהנין, מ"מ הרי בימי התעניות אי אפשר לנשים שאינן מתפללות להשלים למאה ברכות, ולכן מסתבר שאינן חייבות מעיקרא בחיוב זה. וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן כג) שמפשטות דברי הב"י והפוסקים ריש סי' מ"ו דחשבו מאה ברכות של כל אדם וחשבו בחשבון טלית ותפילין וכה"ג ברכות דלא שייכי בנשים ולא כתבו נשים, מכלל דהתקנה לא שייכי בנשים. וכן דעת הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות חלק ב' סימן קכט).
מאחר ורבותינו הפוסקים ובראשם מרן הבית יוסף, לא הביאו את החישוב של הברכות גם לנשים ולא הדגישו שאף הן חייבות, נמצא שאין להם חיוב גמור, אך בכל אופן מאחר וסיבת חיזוק התקנה הייתה כדי לעצור את המגפה, יש מצוה גדולה וחשובה גם לנשים להדר ולומר מאה ברכות בכל יום.
שאלה
שנה שעברה חל אסרו-חג פסח בשבת קודש. במוצאי השבת עמדנו כל בני המשפחה וארזנו את כלי הפסח על מנת להעלותם ל'בוידעם', שם הם נשמרים במשך כל ימות השנה.
אחד מבני המשפחה הוצרך להיעדר בשעה זו מהבית לצורך מצוה, ועבורו הושאר גביע יין מכוסה, עם בשמים ונר הבדלה, כדי שיוכל להבדיל בשובו. הוא שב שעה קלה לפני חצות, עשה 'הבדלה' ואכל 'מלוה מלכה'. את הגביע, שכאמור היה מכלי הפסח הניחו בצד כדי שלא יגע בחמץ, אבל מאחר שהכלים כבר הועלו למקומם, וכדי לצרף את הגביע לשאר כלי הפסח היה צורך להוריד מהבוידעם ארגז כבד שבו כלים אחרים, ובני הבית היו עייפים מכדי לעשות זאת בשעה כזו, החליט מי שהחליט להניח את הגביע בפינת הוויטרינה ולהעלותו למחרת היום.
בליל שבת-מברכין, ערב ראש חודש אייר, התארחה אצלנו אורחת מחו"ל, היא התנדבה לערוך את שולחן השבת, ועשתה את הכל בצורה מושלמת. למעט פרט אחד – היא הניחה על צלחת הכסף את הגביע של פסח. כשאחד הילדים נחפז לתקן את הטעות, שאלה בתי שתחי': האם מותר לטלטל את הגביע של פסח בשבת 'רגילה'? הילד אמר: הרי גם השבת שעברה הייתה 'שבת רגילה' והשתמשנו בגביע הזה? אך בתי אמרה שיש הבדל: כלי פסח בשאר ימות השנה נחשבים מוקצה מחמת חסרון כיס שמייחדים לו מקום ומקפידים שלא להשתמש בו, אך בשבת הצמודה לפסח אין אפשרות אחרת ולכן בדעת האדם להשתמש בכלי הפסח גם בשבת זו.
האם להלכה נכונים דבריה של בתי או שהיה מותר להזיז את הגביע ממקומו ולהחליפו בגביע הרגיל?
תשובה
מותר לטלטל את הגביע ולהשתמש בו.
דנו הפוסקים אם שייך 'מוקצה מחמת חסרון כיס' בכלי שמלאכתו להיתר, ולהלכה אנו נוקטים להיתר.
בגביע המדובר, ההקפדה שלא להשתמש בגביע אינה מצד עצמו, אלא מסיבה צדדית - ההקפדה על הפרדת כלי הפסח מכלי החול, ולפיכך לכל הדעות אין הוא מוקצה כלל.
מקורות להרחבה:
יש שרצו לדייק מדברי המשנה ברורה (סימן שח סק"ח) לאסור מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו להיתר, אך הדבר מפורש להיתר בדברי שולחן ערוך הרב (סימן שח סעיף ד') שכתב שאין איסור של מוקצה מחמת חסרון כיס בכלי שמלאכתו להיתר.
שאלה
השנה נערכנו למתנות ה'אפיקומן' מבעוד מועד כפשוטו. נודע לאחותי כי ניתן לבצע הזמנה גדולה של משחקי ילדים מחו"ל במחירים נמוכים משמעותית מהמחיר המקובל בארץ ישראל. אך הזהירו אותנו מראש שזמן המשלוח יכול להתארך לכדי חודש ואף יותר.
אחותי אשה מסודרת ולכן הדבר לא היווה בעיה, שכן כבר בראש חודש אדר התקשרנו והזמנו הזמנה גדולה של משחקים שאותם תכננו להעניק לילדינו לאחר חג הפסח. ואכן, ביום ראשון שלאחר שבת אסרו-חג, צעדתי לסניף הדואר המקומי לבקש את החבילה שהגיעה רשומה על שמי בערב החג.
בתוך החבילה, שנפתחה בביתנו, ציפתה לנו הפתעה מוזרה. מסתבר שהיצואן הגוי מכין ושולח את ההזמנה מיד כשהיא מתקבלת בחנותו, וכל העיכוב מתרחש בחברות השילוח שמחכות להצטברות סחורה רבה להוזלת המשלוחים. לכבוד פורים רצה היצואן להפתיע את לקוחותיו הישראלים, הוא מצא מארזים קטנים שבהם 'אוזני המן' שיוצרו בסין בכמות גדולה בהשגחת אחת הכשרויות המהודרות, רכש כמה מאות מארזים וצירף אחד לכל משלוח שיצא לישראל בשבועות שלפני פורים.
מתוך הרגל כמעט זרקנו את ה'הפתעה' כחמץ שעבר עליו הפסח. אך בתי הקטנה רצתה לאכול את ה'הפתעה' וברצוני לברר האם ישנה בעיית כשרות של 'חמץ שעבר עליו הפסח' בעוגיות 'אוזני המן' אלו? הרי לא שילמנו עליהן כלל, ואולי נחשב הדבר שהם נשארו ברשות הגוי עד לקבלת החבילה?
תשובה
דין העוגיות כחמץ שהיה ברשות ישראל בפסח, ותלוי אם חברת הדואר מכרה את החמץ שברשותה לגוי.
במקרה שהחבילה הגיעה לדואר בארץ ישראל רק אחר הפסח, הרי החמץ היה עדיין של הגוי, ומותר לאכלו לאחר הפסח. אולם כפי שצויין בשאלה הגיע החמץ לדואר בארץ ישראל כבר לפני הפסח, ומאחר שלחברת הדואר היהודית יש אחריות כלפי הנמען על תכולת החבילה, הרי זה חמץ ברשות ישראל. ולכן אם בוצעה מכירת חמץ כדין בידי חברת הדואר מותר לאכול את העוגיות, ואם לא ידוע שהחמץ נמכר לגוי, אסורות העוגיות באכילה.
מקורות להרחבה:
ראו שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קמו אודות חבילות חמץ שנשלחות בדואר.
שאלה
נהגנו לשמור חתיכת מצה שנותרה מה'אפיקומן' כסגולה. אך לפעמים התפתח 'עש' בשקית שבה אוחסנו המצות.
במוצאי חג הפסח השנה עלה רעיון לשמר את המצה בטבילתה בתוך 'לק', חומר שקוף, שימנע ממנה להתקלקל, וכך נוכל גם להניח אותה בצורה מכובדת בין כלי הנוי במדף מיוחד.
חששתי שאולי הדבר כרוך ב'בל תשחית' (אם לא בביזוי אוכלין), אך גם כך לא אוכלים את המצה הנשמרת לסגולה. האם ישנה בעיה הלכתית לעשות זאת?
תשובה
נהגו ישראל קדושים להצניע חתיכת מצה מהאפיקומן בבית כסגולה לשמירה מגזלנים ומשריפות. סגולה זו מובאת גם בספרי הפוסקים.
מאחר שהמצה עומדת לשמירה ולא למאכל, אין מניעה לעשות בה פעולות שימור אף כאלו שימנעו את אכילתה [ולא מצאנו מפקפקים לומר שאם אינה ראויה לאכילה שוב אין בה את הסגולה של שיירי מצוה], ומכל מקום יש להזהר שלא להניחה בדרך בזיון משום ביזוי אוכלין. ולכן יש שכתבו להיזהר שלא לתלותה כשם שאין תולים לחם, ויש שכתבו שדווקא כשתולים בסל הוא קשה לעניות אך כשתולים באופן אחר לשמירה אין חשש.
הדברים אמורים גם בחתיכת מצה בשיעור של 'כזית'. בפחות משיעור זה הדבר קל אף יותר, שהרי דעת הפוסקים לגבי שיירי מאכל בפחות מכזית, שמותר להשליכם ואין בהם חשש הפסד אוכלין. ומה שהצריכו לנהוג כבוד אף בפירורים היינו שלא לבזותם, ובאופן של שימור נראה שאין בכך בזיון ואין חשש.
מקורות להרחבה:
באר היטב סימן תעז ס"ק ד. שערי תשובה שם בשם קיצור של"ה. שפת אמת פסח תרנ"ב. וראה פסקי תשובות שם. לעניין פחות מכזית, ראה פרי מגדים סימן רצ"ו א"א סק"ג. וראה בשולחן ערוך סימן קעא סעיף א.
שאלה
בתי תחי' סובלת מציליאק, ונאסר עליה לאכול מאכלים שיש בהם גלוטן אפילו בכמות מזערית ממש. הגלוטן שנמצא בחיטה עלול להזיק למערכת העיכול שלה עד לכדי סכנה ממש.
לקראת חג הפסח קנינו עבורה מצות מיוחדות מקמח שיבולת שועל, שנאמר לנו כי בכמות הגלוטן המזערית שישנה בהן אין חשש סכנה לילדה.
רציתי לברר שני דברים: א. האם למרות הסכנה שבדבר, יש לה לאכול כזית מצה של חיטה, או שדי במה שהיא אוכלת מצה משיבולת שועל? ב. האם שאר בני הבית יכולים לאכול מהמצות הללו, או שיש בעיה הלכתית במצות אלו, כשאפשר לאכול מצות רגילות?
תשובה
א. שיבולת שועל היא אחת מחמשת מיני דגן שיוצאים בהם ידי חובת מצה. [אף שיש טוענים שהזן הנקרא בפינו 'שיבולת שועל' אינו אותו הזן שנקרא כך במשנה, הסכמת הפוסקים שהמצות של שיבולת שועל בזמנינו הן מחמשת מיני הדגן]. אך למרות שמצות מכל חמשת מיני הדגן כשרות, המנהג הוא לקחת דוקא מצה של חטים.
לכן, בכל מקרה של סכנה, אין צורך לדחוק ולאכול דוקא מצה העשויה מחטה, והיא יכולה לכתחילה להסתפק במצה העשויה משיבולת שועל.
אם לא מדובר במצב של סכנה, אלא ברגישות קלה יותר, עדיף כן לדחוק ולאכול כזית ראשון של מצה מקמח חיטה.
ב. יש מהפוסקים שכתבו כי מכיון שכל המינים האחרים חוץ מחטים ממהרים להחמיץ יותר מחטים, ואין לנו מסורת מחכמי הדורות איך לנהוג באפייתם כדי ליזהר שלא יחמיצו, לכן מי שאינו זקוק לכך, לא יאכל מצה זו.
מקורות להרחבה:
אורח חיים סימן תנג סעיף א. תשובות והנהגות כרך ה סימן קל. שו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן מט. וראה שו"ת לבושי מרדכי תניינא סימן קמח.
שאלה
מנהג יפה נהגו בבית משפחת בעלי שיחי', כשמגיעים בהגדה של פסח לאמירת 'והיא שעמדה', נעמדים כל בני המשפחה לריקוד במנגינה משפחתית עתיקה של המילים. אתנחתא זו תורמת הרבה לאווירה הייחודית של הסדר במשפחתנו, גם מהבחינה הטכנית של חילוץ העצמות באמצע ה'הגדה' שאורכת זמן רב. פעם נוספת שבה כל המסובים קמים, היא בעת אמירת 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', אז קם עורך הסדר ומניח את כרית ההסבה על שכמו כשק ובעקבותיו כל המסובים הולכים סביב השולחן כהולכי מדבר.
השנה עברנו לדירה חדשה וגדולה, אך מנין המוזמנים אצלנו לסדר עלה מאד, ולא יתאפשר לקיים את הריקוד והסיבוב המסורתיים בתוך הסלון בשל הצפיפות. עלה בדעתי רעיון - בצמוד לסלון ביתנו החדש ישנה מרפסת גדולה, ואליה יוכלו כולם לצאת ולרקוד באוויר הצח - אך רציתי לברר אם שינוי כזה לא יוצר בעיה הלכתית כלשהי.
תשובה
השאלה עצמה ראויה לשבח: חשוב לדעת שכל שינוי שעושים מהנהוג, אפילו אם נראה שאינו משמעותי, כדאי לבדקו עם מורה הוראה, כי מנהגים רבים שהשתרשו במשפחות נהגו בקפידה בידי אבות המשפחה שהיו מדקדקים במעשיהם, ויתכן שהמנהג היה דווקא באופן מסוים ואילו באופן אחר יש בעיה.
מחובת הקידוש בשבת ויום טוב, שיהיה 'קידוש במקום סעודה', ולכן אסור להפסיק בין הקידוש לסעודה, הן בהמתנת זמן ממושך והן ביציאה ממקום הסעודה שנחשבת להפסק.
בליל הסדר, קוראים את ההגדה זמן ממושך בין הקידוש לסעודה, ואין הדבר נחשב הפסק כי אמירת ההגדה היא צורך האכילה. אך לגבי יציאה ממקום הסעודה יש להקפיד כבכל שבת.
נסכם בקצרה את כללי קידוש במקום סעודה וההפסק ביציאה מהחדר: א. עשו קידוש ואוכלים בפינה אחרת באותו חדר, הרי זה קידוש במקום סעודה. ב. מעבר מחדר לחדר בתוך הבית מותר רק אם כיוונו בשעת קידוש לצאת לחדר השני. ג. מעבר מבית לבית, בכל מצב אינו נחשב לקידוש במקום סעודה.
לשאלה שלפנינו: לגבי מרפסות הבית שאין להם תקרה וחצרות צמודות לבתים, נחלקו הפוסקים אם יציאה לשם נחשבת הפסק או לא. דעת הגרש"ז אויערבך להקל במרפסת, ודעת הגר"ש ואזנר להקל גם בחצר הצמודה לבית. ויש מחמירים.
מקורות להרחבה:
אורח חיים סימן רעג סעיף א. ראו בהרחבה ביאור הלכה סימן קעח ד"ה בבית אחד אם דין קידוש במקום סעודה דומה לשינוי מקום בסעודה. ערוך השלחן סימן רעג סעיפים א-ג. ולגבי ליל הסדר: אשל אברהם (בוטשאטש) סימן רעג סעיף ב. פסקי תשובות סימן תעג אות ט. משנה ברורה דרשו סימן קעח סימן קעח הערה 9.
שאלה
אני מאושפזת באשפוז ממושך ל"ע בבית חולים בחדר פרטי שמסיבות רפואיות עומד רק לרשותי. האם אני חייבת לבדוק בו חמץ?
תשובה
חולה המאושפז בבית חולים צריך לבדוק בליל י"ד את חדרו וארונו, אך לא יברך על הבדיקה, כי החדר אינו עומד לגמרי לרשותו, וצוות בית החולים הוא זה שקובע מי ייכנס לחדר בכל עת.
גם חולה שמאושפז בשל מחלתו בצורה פרטית ואין חשש שיכניסו לחדרו אנשים אחרים, כאשר הוא מאושפז בבית חולים ציבורי, אין הוא שוכר את החדר ועשוי להיות מועבר לפי צרכי בית החולים.
שונה הדין בחולה שמאושפז בבית חולים פרטי בחדר שמיועד לו בפרטיות, שכן יבדוק בברכה, כי החדר שכור לו, ודינו כדין אדם השוהה בחדר פרטי בבית מלון שחייב לבדוק בברכה.
מקורות להרחבה:
ראו שבט הלוי ח"י סי' סח. תורת היולדת פרק מ"ג ס"א.
שאלה
בתנו התארסה בשעה טובה ומוצלחת. החתונה נועדה להיות בל"ג בעומר ובינתיים קנינו יחד עם המחותנים דירה לבני הזוג. עדיין לא הכנסנו ריהוט ומוצרי חשמל והדירה עומדת בינתיים ריקה.
האם חייבים לבדוק שם חמץ? ואם כן, מי חייב? המחותנים? החתן והכלה?
תשובה
אע"פ שעדיין לא גרים בדירה, חלה חובת בדיקה על בעלי הדירה. בשאלה לא נאמר אם מדובר בדירה חדשה או ישנה, ובכל מקרה הדברים אמורים רק במקום שמכניסים בו חמץ.
מהשאלה נראה שהמחותנים הם אלו שרכשו את הדירה, ואילו בני הזוג עדיין לא נכנסו בפועל לגור שם ולא החזיקו בדירה, לכן חיוב הבדיקה מוטל על המחותנים, ויכולים האחד לעשות את השני שליח לבדיקה או למכור את הדירה במכירת חמץ.
מקורות להרחבה:
או"ח סימן תלז סעיף א. וראו פסקי תשובות סי' תלז אות ד.
שאלה
קנינו דירה בפרויקט. הדירה מוכנה אבל עדיין בשלבי גימור, אפשר כבר עכשיו לגור בה בפועל אבל חסרים פריטים שונים ובעלי מלאכה נכנסים ויוצאים. לכן החלטנו לעבור לדירה החדשה רק לקראת חג השבועות.
השאלה היא האם אנחנו חייבים כבר עכשיו לבדוק חמץ בדירה הזו?
תשובה
חובה לבדוק את הדירה המדוברת או לכלול אותה במכירת החמץ לגוי.
חובת בדיקת חמץ חלה על כל דירה שבבעלות האדם, אלא אם אין הדרך להכניס בה חמץ, שמקום שאין מכניסים בו חמץ אינו צריך בדיקה. לכן, מאחר שדרך פועלי הבניין לאכול באתרי הבנייה, הדירה שקניתם היא מקום שמכניסים בו חמץ וחלה עליכם חובת בדיקה. ואם קיים קושי לבדוק את הדירה, טוב וראוי לכללה במכירת חמץ ובכך נפטרים מלבדוק ולא עוברים על 'בל יראה'.
בשונה משכירות דירה שבה מתחייב השוכר לבדוק רק מעת קבלת המפתח, ברכישת דירה מתחייבים מיד בבדיקה גם לפני קבלת מפתח. אמנם במצב שהדירה עדיין פרוצה לכל כפי שמצוי בשלבי הבנייה השונים, יש מקום לומר שאין הדירה נחשבת בחזקתו לעניין זה, אך בכל מקרה של ספק ראוי לבדוק את הדירה או למכור לגוי.
מקורות להרחבה:
ראו או"ח סימן תלז סעיף א. על החילוק בין שכירות לקניה: שלחן ערוך הרב שם סעיף ג', ומשנ"ב ס"ק ג' שהמוכר בית וכבר החזיק הלוקח, אף שהמפתח עדיין ביד המוכר, כיון שהבית קנוי לגמרי ללוקח, הלוקח הוא שחייב בבדיקה. ולפי מה שכתב המשנ"ב שהמפתח שנמצא אצל המוכר נחשב כמופקד אצל אחר, נראה שכל עוד הדירה לא מוכנה, אין הדבר נחשב חזקה בדירה לגבי זה שהמפתח ייחשב כמופקד אצל אחר.
שאלה
בבעלותי אולם ריק בעיר הסמוכה שאני משכירה להפעלות וכדומה. הסיכום שלנו עם בתי הספר והארגונים ששוכרים את האולם שבמקרה של לכלוך חריג הם מנקים אחריהם, בכל מקרה אחר הניקוי הנדרש הוא טאטוא בלבד ולשם כך קנינו שואב אבק רובוטי תעשייתי (דומה למכשירים הביתיים הנפוצים, רק גדול וחזק יותר) שאותו אפשר להפעיל מרחוק באמצעות הטלפון.
בדרך כלל לפני פסח אנחנו מגיעים ומנקים ניקיון יסודי, כי האולם מושכר גם בפסח, אבל השנה ב"ה יש ביקוש גבוה לאולם וזה לא יתאפשר. בתי שתחי' הציעה פתרון פשוט: למכור את השואב ומקומו לגוי מראש, ואז פשוט להפעיל אותו בליל י"ד. הוא יאסוף את כל הפירורים, כולל פירורי החמץ אם ישנם ויחזור לתחנת העגינה שלו. החמץ שבתוכו, אם יהיה, יהיה מכור לגוי וייזרק לאחר הפסח.
בני שחזר מהישיבה, שאל האם צריך לברך על הפעלת השואב בליל י"ד? האם זו נקראת בדיקת חמץ?
תשובה
בדיקת חמץ כמו זו שתוארה אינה ראויה:
לא זו בלבד שאין לברך על הפעלת שואב האבק מרחוק, כי תקנת חז"ל של בדיקת חמץ הייתה על בדיקה אנושית באמצעות נר בחורים ובסדקים, ולא על טאטוא אוטומטי של החדר באמצעות מכונה.
אלא נראה שגם אין יוצאים ידי חובת עיקר הבדיקה בהפעלת השואב מרחוק, ואין לסמוך עליו בלי בדיקה אנושית.
לכן אם אין אפשרות לבדוק את המקום בפועל, יש למכרו במכירת חמץ.
אם רוצים להשתמש במקום בפסח, יש חובה לבדוק את המקום, ואם היא בודקת ומברכת בביתה יכולה לכוון לפטור גם בדיקה זו.
מקורות להרחבה:
ראו אורח חיים סי' תל"ג ס"א וסי"א, ומשנ"ב סק"א. סי' תלב ס"ב.
שאלה
אדם שמפעיל מוסך בפאתי העיר והמוסך סגור במשך כל ימי החג. יש לו אפשרות לבדוק במקום עשר דקות אחרי השקיעה (הבדיקה עצמה אורכת דקות ספורות בלבד), או למכור את המוסך לגוי מבעוד יום ולהיפטר מחיוב הבדיקה. מה עדיף לעשות?
תשובה
חובת בדיקה חלה על כל המקומות שבבעלות וברשות האדם בשלושים הימים שלפני חג הפסח.
אך אם יש לו מקום אחר שבו מקיים את מצות בדיקת חמץ, כגון שבודק את ביתו, יכול למכור את המוסך לגוי לכתחילה ואינו צריך לבדוק בו.
למרות שגם אם מכר את המוסך במכירת י"ד, אינו חייב לבדוק בו כי קיים את מצוותו בבדיקה שבדק את ביתו, טוב לכתחילה שימכור את המוסך במכירת י"ג, ואז בכניסת ליל ארבעה עשר ודאי לא חל עליו חיוב בדיקה, וכך יצא ידי חובתו לכל הדעות.
מקורות להרחבה:
במשנה ברורה (סימן תלו ס"ק ל"ב) הביא דעת גדולי הפוסקים להקל שאין צורך לבדוק את המקומות שמוכר, אם מקיים מצות בדיקת חמץ, במקום כלשהו. אך כתב שאם אינו רוצה לבדוק, עדיף למכור במכירת י"ג. עוד מצינו שנחלקו הפוסקים לגבי מי שהיה בביתו בתוך שלושים יום לחג ונוסע בי"ג ניסן עד לאחר הפסח, אם חייב לבדוק כשבמקום שאליו נוסע לא יצטרך לבדוק. לשיטות שצריך לבדוק, במקרה שלפנינו לא יוכל לפטור עצמו מבדיקה אלא אם יש לו מקום אחר שבו הוא בודק.
שאלה
אדם גר בארץ ויש לו חנות בארה"ב. היא פתוחה כשכאן כבר שבת אצלו. האם זה לא שכר שבת?
תשובה
עדיף לסדר שאנשי המקום יפתחו את החנות על דעתם, או שיעשו שטר שותפות או מכירה עם נכרי. ובעניין שכר שבת, אם הם עוסקים בזה על דעת עצמם, יטול השכר בהבלעה.
מקורות להרחבה:
מצינו כמה נידונים בפוסקים לגבי אדם שאצלו שבת ואצל האחר עדיין לא שבת. ונפרט:
ישראל שקיבל שבת מוקדם:
כתב הרשב"א (שבת קנ"א ע"א ד"ה אמר) מי שקיבל על עצמו שבת מוקדם, מותר לו לומר לישראל לעשות בשבילו מלאכה. וכן פסק השו"ע (סימן רס"ג סי"ז), והוסיף הרמ"א (שם) שמותר ליהנות ממלאכה זו אף שאצלו כבר שבת.
ובשו"ע הרב (סימן רס"ג בקונטרס אחרון סק"ח) דן באריכות על היתר זה, וכתב שכל ההיתר של הרשב"א הוא משום שלא קיבל על עצמו אלא איסורים התלוים בגופו ולא איסורים שחוץ לגופו, ולכן מה שעושה אחר בשבילו מותר, כי זה לא קיבל על עצמו. ולעניין אמירה לחבירו לעשות מלאכה מותר, משום שלחבירו מותר לעשות את המלאכה ממילא אין באמירתו כלום. והביא ראיה מסימן ש"ו שאף שאסור להחשיך על התחום, אם הלך לשמור על פירות שהם מוקצה, ונמלך מיד במוצ"ש מיד לקחתם מותר. ושני איסורים אלו: אמירה בשבת, ולהחשיך על התחום, נלמדו מפסוק אחד 'ממצוא חפצך ודבר דבר', וכמו שבהחשיך מותר משום שהלך רק על דעת לשמור על הפירות, כך מותר גם באומר לחבירו בזמן שאצלו מותר.
שביתת בהמה:
בלבושי מרדכי (וינקלר, או"ח תנינא סימן מ"ז) דן לגבי אדם שגר בארץ הקודש ויש לו נכסים עובדי אדמה בסוסים ובפרות בחו"ל, האם יש בזה משום שביתת בהמה משום שאצל הבעלים שבת, או שמכיוון שהבהמה נמצאת במקום שעדיין לא שבת אין בזה משום שביתת בהמה. והיינו האם הולכים אחר מקום הבעלים, או אחר מקום הנכסים והבהמות. והכריע להלכה, שהבהמה אינה נגררת אחר מקום הבעלים, אלא שביתתה לפי מקומה. והאריך שם בטעם הדברים.
אמירה לנכרי כשאצלו לא שבת:
בשו"ת ארץ צבי (סימן מ"ד) הסתפק אם מותר לאדם שנמצא במקום ששם שבת, לומר לחבירו שעומד מעבר הגדר ששם עדיין לא נכנס שבת (כגון שנמצאים השניים משני צדדי קו התאריך) לעשות בעבורו מלאכה, האם רק אמירה לנכרי אסור ובישראל מותר או שגם בישראל אסור.
בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן קכה) חידש לדקדק מדבריו, שבאותו אופן, אם הישראל עומד במקום שהוא שבת והנכרי עומד במקום של חול, יהיה אסור לישראל העומד במקום שבת לומר לו לעשות מלאכה עבורו. ויש בזה חידוש דין שיהיה אופן שמותר לומר לישראל ויהיה אסור לומר לנכרי. והסברא בזה הוא שהרי לנכרי בלא"ה מותר לעשות מלאכה בשבת, וא"כ כל דין אמירה לנכרי תלוי רק באופן שנאסר אצל הישראל.
לעשות מלאכה עבור בן חו"ל ביו"ט שני:
בשו"ת דובב מישרים (ח"ג סימן פ"ג) דן לגבי יו"ט שני, אם מותר לבן חו"ל לומר לבן ארץ ישראל, לעשות בשבילו מלאכה. והביא שם בשם הברכי יוסף שרק אם הם שותפים מותר. וכן הביא בשם מהר"י פראגי שאוסר לעשות מלאכה עבור בן חו"ל ביו"ט שני.
שכר שבת:
כתב השו"ע (או"ח סימן רמ"ה ס"א) ישראל ואינו יהודי שיש להם עסק ביחד, והאינו יהודי עובד בשבת על דעת עצמו. האופן שמותר לחלק הכסף ולא יהיה בזה משום שכר שבת, שהאינו יהודי יטול שכר עבור יום השבת, והיהודי יטול שכר של יום אחר כנגד. ואם לא התנו כך, כשחולקים השכר יטול האינו יהודי השכר עבור השבת והשאר יחלקו. וכתב הרמ"א (שם) שבמקום הפסד גדול אפשר להקל לחלוק בשווה. ויש אומרים שאם הם עוסקים ביחד כל הימים ולא כל אחד ביומו, ורק בשבת האינו יהודי עוסק על דעת עצמו, מותר לקחת שכר שבת בהבלעה.
הלכה למעשה:
על פי כל האמור, יש לנו ספק לגבי כל אחד שיש לו עסקים במדינות אחרות, אם כשחל אצלו שבת, הרי הוא מחוייב להשבית את כל עסקיו גם במדינות בהן עדיין לא נכנסה שבת.
ובשו"ת בצל החכמה (שם ד"ה העולה) העלה להלכה שישראל שיש לו עסק במקום שליל שבת מתקדש יותר מאוחר מאשר במקום מגורו, נראה כי ראוי לא להרשות שיתעסקו בעסקו משעה שיתקדש ליל שבת במקומו. וכתב עוד (שם אות ח) כמדומני שנוהגין היתר בזה, וראוי לסדר שיהיה באופן שיהיו העוסקים עושים על דעתם. ועל פי אחד מדרכי ההיתר המובאים לעיל בעניין שכר שבת.
ופוק חזי מאי עמא דבר, שאכן יש יהודים יראים ושלמים שיש להם עסקים בכל מדינות העולם, והעסקים הללו אכן סגורים בשבתות, אך כל אחד לפי מקומו בזמן שהשבת מתקדשת במקום העסק.
אך ראוי לדעת שלגבי שביתת בהמתו יש יותר מחמירים ללכת אחר מקום הבעלים. ובוודאי שמי שעסקיו פועלים באותם מקומות שעדיין לא נכנסה שבת, לכתחילה נכון יותר לעשות שטר שותפות או מכירה עם נכרי, ויכול לסמוך על זה אף לעניין שביתת בהמתו.
שאלה
נהגו אצלנו להיזהר מאד בנושא של 'שרויה' בפסח, את המצות מגישים לשולחן בתוך שקיות ניילון כדי שלא יבואו במגע עם דברים לחים שעל השולחן, ובמשפחת בעלי עוטפים גם את הידים בשקית.
עלו בדעתי שתי שאלות, האחת תאורטית והשנייה מעשית:
1. אם עטיפת היד או האוכל בשקית מועילה בדיעבד במקום נטילת ידים, האם זה לא גורם שהברכה על נטילת הידים תהיה לבטלה?
2. האם אפשר להשתמש בכיסוי ניילון כזה גם בעת אכילת הכרפס במקום הנטילה? השנה עורך בעלי את הסדר לקבוצה גדולה של מתחזקים באולם של בית הארחה, וישתתפו בו כ-250 אנשים. גם כך לוח הזמנים צפוף ולחסוך פעם נוספת של קימה של כל הקהל לנטילת ידים יהיה דבר מועיל מאוד.
תשובה
1. מאד החמירו חז"ל במצות נטילת ידים, והפליגו בסגולתה ומתן שכרה. לא ראוי לבטל נטילת ידים לאכילה ולהסתפק בעטיפת היד, ופתרון זה ניתן רק למקרי אין-ברירה כמו מצבי חולי וכדומה. הנאלץ לכסות את ידיו במקום לרחצן אינו מברך על נטילת ידים.
2. בנטילת ידים לכרפס, יש שנהגו שרק גדול המסובים נוטל את ידיו, לכן אף לפי מנהגנו שכולם נוטלים ידיהם, המקל בכך שישתמשו בכיסוי ניילון יש לו על מי שיסמוך. אולם מכל מקום עדיף שייטלו את ידיהם קודם תחילת הסדר. שאלת הברכה אינה נוגעת כאן, מאחר ואין מברכים 'על נטילת ידיים' לפני אכילת הכרפס.
למרות האמור מעיקר הדין, יש לדעת כי הטעם לרחיצה זו היא כדי שישאלו התינוקות ועל ידי זה ירבו בסיפור יציאת מצרים שהיא מצוה דאורייתא, זאת מלבד העניינים הגדולים על פי הקבלה, ולכן ראוי להשתדל ככל הניתן כן לנהוג בדקדוק כפי המנהג בלילה נשגב ומרומם זה, שכשמו כן הוא – 'ליל הסדר'. לילה שיש בו סדר לדברים.
מקורות לעיון והרחבה: אורח חיים סימן קסג סעיף א. סימן תעג סעיף ו. שער הציון סי' תעג ס"ק סט. ובפסקי תשובות שם הביא את המנהגים, ראו שם.
שאלה
בבעלותי חנות למכירת תכשיטים, ברצוני לשאול לגבי בדיקת חמץ: א. האם יש עניין שדווקא גבר יבדוק את החמץ, או שאני יכולה לחסוך את זה לבעלי? ב. בגלל הביטוח אין אפשרות להדליק אש בחנות, האם יש עניין לבדוק עם פנס דווקא? כי יש לנו תאורת ויטרינות חזקה מאד בחנות והיא מאירה היטב את כל המקומות שבהם יכול היה חמץ להידחף. ג. האם מדליקים את האור רק אחרי הברכה?
תשובה
א. אם האשה היא בעלת החנות היחידה, חיוב הבדיקה מוטל עליה ויש עניין שדווקא היא תבדוק. כשהבעל שותף בחנות או הבעלים היחיד עליו למנות את אשתו שליחה. וכתבו הפוסקים שבזמננו הנשים מדקדקות וטורחות בנקיון הפסח ואינן מתעצלות ולכן אשה ראויה לכתחילה להתמנות כ'שליח' לבדוק בברכה ואין עדיפות לשליח גבר.
ב. בכל מקום שבו יש חשש לבדוק עם נר, מכל סיבה אפשרית, יש לבדוק לכתחילה באמצעות פנס, כי רק באופן זה יבדקו יפה בחורים ובסדקים ולא יימנעו מלקרב את האור למקום הבדיקה. כמובן שיש לעשות בדיקה זו בלילה כהלכתה.
ג. הדלקת הנר אינה חלק ממצות הבדיקה, וראוי לכתחילה להדליק את הנר לפני הברכה, כדי שיוכל להתחיל תיכף לבדוק, ולא יפסיק בין הברכה לבדיקה.
מקורות לעיון והרחבה: ערוך השולחן סימן תלז סעיף ז. וראה פסקי תשובות סימן תלא הערה 18, דאף שמבואר שאין כדאי לכתחילה לסמוך על נשים משום שעצלניות הן (תוס' פסחים ד: ד"ה בדיקה, מ"ב סי' תל"ב סק"ח), מ"מ בזמננו נשתנה המצב ונשים צדקניות הן ומנקין היטב וגוררות מהכתלים וכו' וטורחות במצוה זו יותר מכפי החיוב מהדין, ואפשר למנות אותה שליח אף לכתחילה, רק שתדע היטב מה נכלל בחובת הבדיקה, שלא תחשוב שאין צריך בדיקה מדוקדקת כי סומכת על נקיון הבית. תשובות והנהגות ח"ב סי' רי"ד. שבט הלוי ח"א סי' קלו.
שאלה
השוכר צימר או חדר במלון באמצע חול המועד האם צריך לעשות בדיקת חמץ בחול המועד לפני שנכנס?
תשובה
צריך לעשות בדיקה בברכה. ואם כבר בירך על בדיקת חמץ במקום אחר שהיה, יבדוק בלא ברכה.
מקורות להרחבה:
מבואר בגמרא (פסחים ד.) המשכיר בית לחברו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק. וכן נפסק להלכה בשו"ע (סימן תל"ז ס"א).
שכירות צימר או חדר במלון:
והנה היה מקום לומר כי שכירות צימר או חדר במלון אין זה כמו שכירות בית, שאינו קונה המקום ממש אף שמקבל המפתחות, אך מ"מ כתב בשבט הלוי (ח"י ס"ח) דאין קנין השכירות לבד גורם, דהא קי"ל שכירות לא קניא, אלא עיקר מסירת הרשות שיהיה עומד לרשות השוכר להשתמש, והוא יוצא ונכנס כרצונו, ושכירות חדר במלון ויש לו זכות השתמשות וישלם ע"ז, די בשכירות זו לחייבו בבדיקה עם ברכה.
צימר ששייך לנכרי:
אלא שבאופן שנכנס באמצע החג, והמקום שייך לחילוני או לנכרי, איתא בגמ' וכן נפסק בשו"ע (שם) שהשוכר בית אחר י"ד, אם אינו יכול לשאול את המשכיר, הרי הוא בחזקת בדוק. ובאופן ששכר מחילוני או מנכרי, שברי לו שלא בדק, הרי הוא חייב בבדיקה אף שנכנס באמצע החג.
שמא ישכח:
ואמנם, נכון הדבר שכאשר מגיע לצימר או למלון השייך לנכרי, אם יש שם חמץ, החמץ אינו שייך לו, וממילא אינו עובר ב'בל יראה ובל ימצא', אכן מ"מ צריך לבדוק, מאחר ובטעם הבדיקה מצינו שנחלקו רש"י ותוספות, שיטת רש"י שהטעם של בדיקת חמץ הוא משום 'בל יראה ובל ימצא', אבל שיטת התוס' שהחיוב בבדיקת חמץ הוא שמא ישכח ויאכל חייב לבדוק. וכן פסק במשנ"ב (סימן תל"א סק"ב) שחיוב בדיקת חמץ הוא לא רק משום 'בל יראה ובל ימצא', אלא גם משום שגזרינן שמא ישכח ויבוא לאכול.
ברכה על הבדיקה באמצע החג:
מובא במשנ"ב (סימן תל"ה סק"ה) ובשער הציון (ס"ק י"ב) שנחלקו האחרונים, באדם שכבר בדק וביטל כדין קודם הפסח, ומצא חמץ בפסח, אם צריך לברך שוב. המג"א (בסימן תל"ה) מסתפק בזה, ונראה (בסימן תמ"ו) שדעתו שצריך לברך, וכן כתב החק יעקב (סק"ה) והמקור חיים (חי' סק"ג) והשו"ע הרב (ס"ד). אמנם באליה רבה וחק יוסף (סק"ג) ופמ"ג (א"א סק"ב) ומגן אלף (סק"ב) מצדדים דספק ברכות להקל. ופסק המשנ"ב (שם) שכיון שכבר בדק ובטל כדינו וקיים תקנת חכמים, אפשר דברכה ראשונה שברך אז קאי על כל מה שיהיה אף בתוך הפסח, וספק ברכות להקל.
בתי מלון יוקרתיים:
ויש אומרים שבתי מלון יקרים מאוד המקפידים על ניקיון ברמה מאוד גבוהה, לא כמו בצימרים ומלונות רגילים, אם המלון שייך לנכרי שכל הבדיקה שצריך לעשות הוא רק כדי לא לראות חמץ בחג, ולא משום שרוצה לזכות במקום, אזי אין חיוב לעשות בדיקה, כי זה נחשב למקום שאין רגילים להכניס בו חמץ.
הלכה למעשה:
להלכה, מאחר ולא עשו בצימר או בחדר המלון בדיקת חמץ, מחויב לעשות בדיקה כאשר הוא מגיע, אף בתוך החג. ואם לא עשה בדיקת חמץ בברכה קודם החג, יעשה הבדיקה בברכה. ואף שלא זוכה במקום, יש חשש שיהיה שם חמץ וגזרינן שמא ישכח ויאכל. וכן פסק בשבט הלוי (שם), וכן כתב בחוט השני (שבת א' עמוד שיז) שהנוסע לפסח לבתי מלון ובתי הארחה שלא בדקו שם החמץ, צריך לבדוק שם את החמץ.
שאלה
האם מותר לערב שני סירים של מרק בשבת שמונחים על גבי פלטה, ולאחד אותם (מדובר במרקים בטעמים שונים)?
תשובה
כאשר שני הקדירות מבושלות כל צרכם, והם עומדים על הפלטה. מותר לערב אותם. מאחר שנתבשלו כל צרכם, אין בהם איסור בישול. גם לא מיחזי כמבשל, לפי שהם רותחים ועומדים על הפלטה.
אולם עדיף לערבם לא ע"ג הפלטה, אלא להוריד את הקדירות באופן שמותר להחזירם, דהיינו שלא להניחם מידו, ואז לשפוך בנחת מסיר אחד למשנהו ולהחזיר ע"ג הפלטה.
מקורות להרחבה:
איסור בישול:
איסור בישול בשבת שייך בדבר שאינו מבושל או אינו מבושל דיו, אך דבר המבושל כל צרכו, אין בו איסור בישול, כיון שאין בישול אחר בישול.
מיחזי כמבשל:
אסרו חכמים משום מראית העין לשים מאכל מבושל ע"ג האש (או פלטה) בשבת, אף שאין בזה משום בישול משום דמיחזי כמבשל. אך להוריד מאכל מעל גבי האש ולהחזירו לאחמ"כ התירו בכמה תנאים: שיהיה עדיין חם, מבושל כל צרכו, ושיהיה בדעתו להחזיר, ושלא הניח את המאכל.
מגיס:
יש איסור לערב מאכל שעומד ע"ג האש (או פלטה) משום מגיס, אך עירוי מים רותחים לתוך סיר שעומד ע"ג האש באופן שמערה מיד מכלי ראשון ומערה בנחת, אינו נחשב הגסה, לכן כאשר רוצה להוסיף מים חמים לתוך החמין, יש לעשות זאת בנחת, ועדיף לכתחילה לערוך באופן שהקדירה איננה על גבי האש, ובדיעבד כאשר אינו יכול להחזיק את הקדירה, מותר גם באופן שהקדירה עומדת על גבי הפלטה.
עירוב תבשילים בטעמים שונים:
כאמור, אם ב' התבשילים מבושלים כל צרכם ועומדים ע"ג האש, מותר לערבם יחד, כפי שמותר לערות מים רותחים לתוך סיר. ועל אף שעל ידי העירוב נהיה טעם חדש במאכל, אין בכך איסור, כי באיסור בישול לא מצינו שיהיה אסור להעביר טעם אחד ממאכל אחד לשני, אלא האיסור הוא רק להפוך מאכל שאינו מבושל למבושל, אבל כאשר המאכל כבר מבושל שוב אין בו איסור בישול.
איסור שבת איננו כמו שמצינו באיסור בשר בחלב, שם האיסור הוא בנתינת טעם ע"י הבישול, ולכן במאכלים מבושלים שוב לא שייך בישול נוסף. וראו בגיליון מהרש"א (יו"ד סימן פ"ז) לגבי בשר בחלב שכתב שבשר שנתבשל בפני עצמו וחלב מבושל בפני עצמו, עדיין יש איסור להוסיף ולבשלם יחד, והדגיש שם שאינו דומה לאיסור בישול בשבת, כי הכלל הידוע שאין בישול אחר בישול הוא כלל ששייך בשבת ולא בבשר בחלב.
וכן נראה מדברי המשנ"ב (סימן רנ"ג ס"ק פ"ד) שכתב שמעשים בכל יום שנותנין לתוך הקערה קטניות ומערין עליהן מכלי ראשון רוטב של בשר.
וכך כתב גם בשש"כ (פ"א סעיף י"ז בשם החזו"א) לגבי שתי קדירות העומדות ע"ג האש שהתבשילין שבהן מבושלים כל צורכם. וברצונו להעביר מה שבאחת מהן לחברתה, וכתב שם דהטוב ביותר להסיר את הקדירות מעל גבי האש, אם אמנם יוכל לקיים את כל תנאי החזרה. אבל במקרה שלא ניתן הדבר, אפשר להקל להעביר מקדירה אחת לשניה בעודן עומדות על האש, בתנאי שהאש עליה עומדת הקדירה שבה הוא מכניס, הינה מכוסה. ונראה שכוונתו גם באופן שמערב בין שני התבשילין.
הלכה למעשה:
אם שני התבשילים מבושלים כל צרכם, והם עומדים ע"ג האש, מותר לערבם יחד. לכתחילה עדיף שלא לעשות זאת ע"ג הפלטה, אבל בתנאי שלא יניח את הקדירות ויהיו במצב שווה באופן שניתן להחזירם.
שאלה
בני היקר חזר לשבת מהישיבה. רגע לפני שיצא מהבית לקבלת שבת ותפילת ערבית של ליל שבת, גילה בכיס חליפתו כרטיס רב-קו וכרטיס קופת חולים, מיהר להניחם על שולחן השבת שעומד אצלנו קרוב לכניסה, מתוך מחשבה שמישהו כבר יכניס את הכרטיסים למגרה כלשהי.
בפועל, הוא היה הבן האחרון שיצא מהבית, והבנות כבר קיבלו שבת בהדלקת הנרות דקות ספורות קודם לכן. השארנו את הכרטיסים על השולחן, וכשבאנו לערוך את השולחן לסעודה, לא ידענו האם מותר להזיז את הכרטיסים 'לצורך מקומם'. מה באמת ההלכה?
תשובה
הכרטיסים הם מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלם כלל.
מקורות לעיון והרחבה:
מטבעות כסף הם 'מוקצה מחמת גופו' (משנה ברורה הקדמה לסימן שח) לפי שבשונה מכלים, במטבעות אין השימוש בגופן אלא בתמורתן. וכל זה דוקא במטבעות שאין אדם מקפיד על טלטולם, אבל שטרות כסף דינם כ'מוקצה מחמת חסרון כיס', לפי שאדם מקפיד עליהם ושומרם. כרטיסים ככרטיסי קופת חולים וכרטיסי נסיעה, גם כשלא טעון בהם כסף או זכות שימוש, אדם מקפיד עליהם ולא משתמש בהם לדברים אחרים ולכן הם נחשבים מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לטלטלם, גם לא לצורך גופם מקומם. ראו שמירת שבת כהלכתה פ"כ ס"כ והערה קכז.
שאלה
בשבת ערכנו שמחה באולם הסמוך לביתנו שבו התקיימו כל הסעודות. כשבאנו להדליק נרות במקום, אחת הגיסות הביאה עמה מגש להדלקת הנרות, הצבנו אותו על אחד הכיסאות שהיו באולם והדלקנו נריות, כל אחת כמנהגה.
כשהגיע המלצר – הגוי – לאולם, כרבע שעה אחרי כניסת השבת והחל לארגן את השולחנות במהירות, נתקל בכסא ועליו הנרות, ופנה אלינו: זה מסוכן! לא טוב כזה דבר. הלך למחסן והוציא שולחן מתקפל, הציב אותו סמוך לקיר במקום שילדים לא יעברו בו והעביר את הנרות עם המגש על השולחן.
גיסתי, שמה לב מיד לבעיה שנוצרה, ואמרה לו שלא יקח את הכסא שעליו עמדו הנרות, וישתמש בכסאות האחרים. שהרי הכסא נהיה בסיס לדבר האסור.
אך למחרת כשבאנו לאולם לקראת הקידוש שהיה אמור להיערך במקום, ראינו שהמלצר סידר את השולחנות בצורה הראויה לקידוש רב-המשתתפים, והכסא ה"בסיס" נעלם ואיננו, התערב בין כל שאר הכסאות ועומד איפה שהוא. האם מותר להשתמש בו? האם צריך להזהיר את האנשים שלא ישתמשו בשום כסא?
תשובה
מותר להשתמש בשבת בכל הכסאות.
מקורות לעיון והרחבה:
לאחר שהכסא נתערב בכסאות אחרים, הסיבה לצדד לאיסור היא מפני שהכסא נחשב דבר שיש לו מתירין, שהרי למחרת השבת הכסא יהיה מותר, וגם הוא דבר חשוב ודבר שבמנין, ועל כן אין הוא בטל ברוב. אך למעשה יש להקל על פי מה שמצינו שיטות בין הפוסקים: א. יש סוברים שלגבי טלטול מוקצה אין אומרים 'דבר שיש לו מתירים לא בטל'. ב. יש סוברים שב'בסיס' שאין האיסור מצד עצמו, לא אומרים דבר חשוב ודבר שבמנין לא בטל. ג. יש סוברים שכסא שעיקרו לישיבה ולא נועד להניח עליו נרות, אין להחשיבו בסיס לדבר האסור. (להרחבה בכל זה ראו: ארחות שבת פרק יט הערה תד, אור ישראל (מונסי) ח"ב עמ' קכג-קכט, וח"ד עמ' ע-עד).
נעיר עוד שאם מראש חשבו לבקש מגוי לפנות את הנרות, דנו הפוסקים אם 'בסיס' כזה למוקצה שחשבו לסלקו משם בשבת [על ידי גוי] נחשב מוקצה לכל השבת (ראו או"ח סימן שט סעיף ד), והכרעת המשנה ברורה (סקכ"א) שבמקום הפסד אפשר לסמוך על דעת רבינו תם שאין בזה דין 'בסיס'.
שאלה
בכל שנה אני משתדלת להכין משלוח מנות מיוחד לחברי המשפחה הקרובים. השנה מצאתי בחנות הדליקטסים שבה אני קונה בדרך כלל את הדברים המיוחדים, פלטה שלמה של דגים שהמיוחד בה שכולם אותו דג: מעושן, פרוס כפסטרמה, מבושל ומטוגן, בכמה טעמים וצורות.
חשבתי לקנות כמה כאלו, אך נזכרתי שבמשלוח מנות צריכים דוקא שתי מנות. האם לצורך העניין גיוון בטעמים ובצורת ההכנה של אותו דג מחשיבים את זה לכמה מנות?
תשובה
יש להקל ולהחשיב את מנות הדגים כמנות שונות.
לגבי שני מאכלים מאותו מין שטעמם שונה, כגון חלקי עוף שונים, או יין אדום ולבן, נחלקו הפוסקים אם נחשבים לשתי מנות. ונראה כי לכתחילה עדיף לשלוח מינים נפרדים לגמרי.
אמנם שני סוגי דגים נחשבים כשתי מנות נפרדות ואפשר לשלחם לכתחילה לכל הדעות.
בשאלה שלפנינו נראה, כי למרות שמדובר בסוג דג אחד, מכיוון שטעם המנות שונה וגם דרך הכנתם שונה, הרי הן מנות שונות זו מזו ויש להקל ולהחשיבן כשתי מנות נפרדות.
מקורות להרחבה:
ערוך השולחן סימן תרצה סעיף ב'. הליכות שלמה פרק יט אות יב. וראו בפסקי תשובות אות יב שהביא דעות החולקים בזה.
שאלה
השנה למדתי שאין לאכול לפני קיום מצוות שחיובן קבוע ליום מסוים.
בעלי חוזר מבית הכנסת ביום הפורים רק לקראת הצהריים, ואז הוא קורא את המגילה עבורי ועבור השכנות. האם מותר לי לאכול ארוחת בוקר מלאה ורגילה לפני קריאת המגילה?
תשובה
מותר לטעום. ובמקום הצורך אפשר להקל, וצריכה 'שומר' להזכירה לשמוע מגילה.
נשים חייבות בשמיעת מגילה שאף הן היו באותו נס, ולכן מעיקר הדין אין להם לאכול קודם ששמעו קריאת המגילה. ומכל מקום טעימה מותרת.
בדיעבד, במקום הצורך, כיון שיש פוסקים הסוברים שאין נשים חייבות בשמיעת מגילה, יש מקום להקל להן. ואם השהייה יכולה להזיק לבריאותה, ודאי יכולה לאכול, אך תאמר לאחרת להזכירה לשמוע מגילה, ויכולה גם לסמוך על בעלה שיהיה 'שומר' בשבילה.
מקורות להרחבה:
משנה ברורה סימן תרצב ס"ק יד לענין נשים ולענין טעימה קודם קריאת המגילה, ושם ס"ק טו כתב לענין קריאת המגילה ביום דדינו כבלילה, ולענין שומר ראה שם ס"ק טז. וראו הליכות שלמה פי"ט הערה ג.
שאלה
אדם שרואה קן ציפור בשבת, מותר לו לקיים מצוות שילוח הקן בשבת?
תשובה
אין מקיימים מצוות שילוח הקן בשבת, משום שאסור לצוד הציפור בשבת ואף יש בזה איסור מוקצה, וגם אם יפריח הציפור מבלי לצוד ומבלי לטלטל, יש לחוש שבצורה זו אינו מקיים המצוה ונמצא מתאכזר שלא לצורך. ויש מתירים לטלטל לצורך מצוה, אבל עפ"י קבלה טוב שלא לקיים מצווה זו בשבת.
ואם יכול לדחות את קיום המצווה לאחר השבת, ראוי שישמור את המצווה לאחר השבת.
מקורות להרחבה:
יש כמה דינים ואיסורים השייכים בשאלה זו:
בשו"ת חתם סופר (או"ח סוף סימן ק') האריך בזה, וכתב למעשה שהפוגע בשבת בקן ציפור לא יעשה שילוח הקן, ומביא שם בשם הזוהר טעם למצוות שילוח הקן, לעורר ייללת אימא עילאה על בניה, ובזה מעורר הרחמים של אימא עליאה על בניה. ואומר שלטעם זה וודאי שלא יפריח האם בשבת. ואף בלא טעם זה, לשלח ביד אסור משום צידה, ומשום מוקצה. ולהפריח, לפי הרמב"ם בכלל לא יצא יד"ח המצווה באופן זה, נמצא מתאכזר שלא לצורך.
וכן בשו"ת שאילת יעב"ץ (סימן ל"ו) כתב שפשוט שאי אפשר לקיים מצוות שילוח הקן בשבת, שאינו יכול לצוד עופות בשבת שלא מן המזומן.
ובספר חזון עובדיה (הלכות שבת ח"ג עמוד קכ"ה סעיף ט"ו) כתב שאם הציפור אינה מחוסרת צידה יכול לקיים מצוות שילוח הקן בשבת, כי המצוה של תורה דוחה איסור טלטול מוקצה מדרבנן.
ובספר מעדני אשר (הלכות שילוח הקן סימן פח) הביא בשם שער המלך (הלכות יו"ט פ"ב הלכה י"ח) ובשם ספר מנחת פתים (או"ח תרנ"ה) שמותר לטלטל מוקצה לצורך מצוה, אך הפוסקים לא הסכימו עם זה, ואסרו לטלטל מוצה לצורך מצוה, כגון שופר, ערבה, חמץ. ומביא שם שלכאורה אף למתירים לטלטל מוקצה לצורך מצוה זה רק למצוה שחייב לקיימה, כגון כיסוי הדם ושופר. אבל בשילוח הקן יאסרו.
ובכף החיים (סימן שט"ז סק"ה) כתב בשם הרש"ש שיש להיזהר עפ"י הקבלה לא לעשות מצווה זו, בעת שיש מוחין דגדלות, כגון בימי העומר, ומר"ה עד שמיני עצרת, ולפי"ז גם בשבת אין מקום למצווה זו.
והגר"ש וואזנר (שבט הלוי ח"א סימן לב) מביא את דברי החתם סופר, וכותב שיש ראיה גדולה לדבריו, שרק בחול צריך להתעוררות זו, אבל בשבת הקב"ה מלמד זכות על ישראל.
שאלה
לאחרונה שיפצנו את המטבח והתקנו בו כיריים קרמיות בגובה השיש. אנחנו מאד מרוצים מהשימוש בכיריים אלו ובפרט מהמיקום הנוח שלהם.
לקראת שבת, הכין בעלי את הפלטה כדי לסדר עליה את הסירים כמנהגו מדי ערב שבת. אולם הפעם, בגלל המיקום המוצלח של הכיריים, החליט בעלי להעמיד את הפלטה על מקומם של הכיריים החשמליות, המבנה השטוח שלהם איפשר כמובן להעמיד עליהם פלטה והמיקום היה מאד נוח. לשם כך הוצרך בעלי להוריד את הסירים למקום צדדי, להעמיד את הפלטה ואז להעביר אליה את הסירים. ולא להעביר אותם ישירות מהכיריים כפי שהיה עושה בעבר.
תוך כדי עיסוקו ב"עסקת החליפין" הזו, צץ בדעתי רעיון – הרי הכיריים החשמליות עובדות בדיוק כמו פלטה, גוף חימום שעליו מעטה מוליך חום. בפלטה זו מתכת, ובכיריים זה המשטח הקרמי, סוג של זכוכית מוליכת וחסינת חום. כך נחסוך את כל העיסוק בהעברת הסירים.
ישנה אפשרות לנעילת-מגע, שתמנע את החשש שמא מישהו יכוון את חום הכיריים בשבת עצמה. האם מותר לכוון את הכיריים החשמליות לחום דומה לזה של הפלטה ולהשתמש בהן כפלטת שבת?
תשובה
אסור להשתמש בכיריים קרמיות בשבת.
הכלל הוא שכיריים שמיועדות לבישול ממש ולא רק לשמירת החום של התבשילים, אין דינן כפלטה חשמלית, ואסור יהיה להחזיר בשבת ולהניח על הכיריים אפילו אוכל מבושל, גם אם לא הניחן ודעתו היה להחזירן. וכן אסור להשהות עליהן אפילו אוכל מבושל ואפילו מערב שבת [-באופנים שאסור להניח על גבי האש].
כן ישנה אפשרות להניח עליהם משטח מתכת (-בלעך) שמכסה את משטח החימום וגם מכסה לגמרי את הלחצנים המשמשים לשליטה על רמת החום וכדרך שמניחים משטח מתכת על אש גלויה באופן שלא ניתן לשנות את מידת החום. במצב כזה – נחשבת הכירה כ'גרופה וקטומה' ומותר להשתמש בה.
[בכיריים בשיטת אינדוקציה, אסור גם עם כיסוי, מאחר והאנרגיות החשמליות זורמות בכל מצב, והן משתנות בפרקי זמן קצובים].
מקורות לעיון והרחבה:
ראה שו"ע או"ח סימן רנג סעיפים א-ב. שמירת שבת כהלכתה פרק א' סעיפים כט-ל. ארחות שבת פרק ב' סעיף א.
עמוד 1 מתוך 3
