טבילת כלים שילדים שיחקו בהם לנוי נושאים: כללי

שאלה:

ילדים שעשו על מזלגות וכפיות לנוי מדביקים וגוונים שונים, איזה עצה יש להמורה בענין טבילת כלים דלכאורה קודם שיתנם להילדים א"א להטבילם כמו בכל הנשלחים למשל מנות שידבקו על הדברים של נוי יל"ע מצד חציצה [וגם שבמשך הזמן יפלו כמה מהדברים שידבקו עליהם ] וא"כ איזה עצה יש להמורה לעשות שיתקיים ההלכה על צד היותר טוב?

תשובה:

הרי גם לקטן אמרינן זכין לאדם שלא בפניו, אלא שאין ברור איך יקבל רשות מהקטן לטבול, ובספר "טבילת כלים" הביא מהפוסקים לגבי סוחר שמוכר כלים שאם טבל בעצמו נאלץ לטפל אין זה מועיל, כי עדיין אין כאן חיוב טבילה. ומ"מ אם המוכר טבל אין הלוקח מטבילו בברכה אלא טובלו בלא ברכה, ואף שמוכרו לכלי סעודה אכתי לא חשיב כלי סעודה. וכאן יש גם צד חשש אחר שיקנו את הכלים ויניחו המדבקות, אזי המדבקות יהיו חציצה בטבילה, ואין לומר מקפידים על המדבקות. , שהרי דרכם ליפול מהכלי, ועוד שיתכן שהורי הילדים לא ירצו להשתמש אחר כך בכלים הללו או יחליפו אותם, בנידון זה נכון יותר שהמורה יקנה את הכלים עצמו ויעשה שימוש, ואח"כ יתן לילדים במתנה להדביק אותם מדבקות נוי, ובזה יצא ידי. כל הספיקות.

מקורות להרחבה:

נחלקו הפוסקים לגבי מי שקנה ​​מתנה כלי ורוצה למלא אותו בדברי כמו למשל לשלוח לחבירו, וכן לגבי משלוח מנות שרוצה לשלוח כלי חדש שאינו טבול ועל גביו מאכלים, אם הנותן חייב לטבול את הכלי לפני הנתינה או לפני שממלא את האוכל או לא, והאם בכלל מועיל שהנותן. יטבול את הכלי.

יש אומרים שאם ממלא את הכלי במאכל, הרי זה נחשב אצלו כשימוש של כלי סעודה שחייב בטבילה, דעת אבל דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (קונטרס "קיצור הלכות טבילת כלים" סעיף י"א) שהנותן אינן צריכות להטבילם, לפי שטרם הגיעו. הכלי לבעליו העתידי, ובינתיים הכלי נחשב לכלי מתנה, לכלי סעודה. לפי דעת הגר"מ שטרנבוך שליט"א שלא תועיל טבילת הכלי על ידי הנותן (שו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן תנב).

והנה שורש הדברים בדברי הבית יוסף (יו"ד סימן קכ) שכתב שמי שיש לו כלים העומדים לסחורה אין הם צריכים טבילה, והרי זה כאילו לא נכנס לקדושת ישראל, דרק משעה שהם כלי סעודה טעונים טבילה. ודימה זאת למה שהוא בהגהות אשרי לגבי מי. שלקח סכין לחתוך בו קלפים שהוא פטור מטבילה, כיון שאין זה כלי אכילה, וכן הדין במי שקנה ​​כלים למכור אותם אם הוא פטור מטבילה.אז מי ששואל כלים אלוחנווני פטור מטבילה, כדין מי ששאל סכין ממי שקנה ​​אותו לחתוך קלפים.

אולם האיסור והיתר (כלל נ"ח דין פ"ט) חולק על הגהותי אשר הנ"ל ודעתו גם מי שקנה ​​סכין לצורך חיתוך קלפים, השואל אותה לצורך אכילה חייב לטובלה, והטעם כיון גם הבעלים הראשון אם הוא רוצה להשתמש בו לצורך סעודה אפילו דרך עראי היה חייב לטובלו, נמצא שכלי זה נחשב כלי המחוייב בטבילה, וכן פסק הרמ"א ל (שם ס"ח).

וכתב הט"ז שלדברי האיסור והיתר, מי ששואל כלים מחנווני יצריך לטובלם, שכן כתבחנווני יטבול כלים אלו בלי ברכה, ויודיע לקונים ממנו כבר טבולים כדי שהקונה לא יברך על טבילתם, שהרי יש ספק האם כלים אלו נפטרו בטבילה שטבל החנווני, כי לפי. שיטת ההגהות אשרי הם פטורים מטבילה.

ועל פי זה יצאו לדון לגבי טבילת כלים הניתנים במתנה, כי אין לדעת מה יעשה מקבל את המתנה בכלי שיקבל, אולי הוא יחזיר את הכלי לחנות או יתן אותו לאדם אחר במתנה ונמצא גם אצלו כלי זה עומד לנתינה ולא שימוש, והרי זה ככלי העומד לסחורה. אמנם יש שרוצים לומר, שמאחר וכעת הנותן רוצה להשתמש בכלי על ידי שמניח דבר בוי מאכל, הרי עליו מוטל החיוב לטבול את הכלי ויכול גם לברך על הטבילה, ואינו דומים לסכין של קלפים שעיקר ייעודו אינו לאכילה כי אם לחיתוך קלפים, אבל בכל שמיועד לשימוש לאכילה. , גם הפרי חדש שחולק לדינא על האיסור והיתר וסובר שאין לטבול סכין של קלפים שהאכילה בו הוא רק דרך עראי, יודה שבכלי שאכן ייעודו הוא לאכילה, הנותן שמשתמש בו ראשון יטבול את הכלי. אך דעת רוב הפוסקים שבמצב זה הנכון הוא שהמקבל יטביל את הכלי, וללא ברכה כמו שכתבו הט"ז והש"ך.

ויש לברר לגבי המאכלים שהונחו על גבי הכלי, ונראה שמותר להמקבל לאכול מהכלי לפני ביתו עד שגומר את התכולה שהניח בו, וכמו שמצינו לגבי בקבוקי יין וקופסאות שימורים, שנהגו שלא לטבול אותם לפני השימוש הראשון שמשתמשים בתכולה שהיתה בו עוד קודם הקנייה.

וכתב בשו"ת מהריל דיסקין (קונטרס אחרון סימן ה' אות קל"ו) שהקונה כלי עם משקה אין צריך לשפוך את המשקה ולהטבילו, דשב ואל תעשה הוי ולא נקרא שימוש.

ובארחות רבינו (יו"ד הלכות טבילת כלים אות ב') מביא את דברי המרי"ל דיסקין, וכתב שם מהקהילות יעקב דמכאן סמכו להתיר כל הקופסאות השימורים מחו"ל, וכן בקבוקי משקאות (המותרים) מחו"ל להשתמש בהם קמעה קמעה עד גמרם. בלי טבילה, דחיוב טבילה רק אם היהודי ממלא בכלי השתמשו, אבל לרוקן אפילו בהרבה פעמים מה שמילא הגוי, למשל שמוציא כל פעם מעט מעט, הכל מקרי שימוש אחד ואין ע"ז חיוב טבילה.

ומביא שם בשם החזו"א שהורה לאחר שפתחו את קופסת השימורים מחו"ל לרוקן את כל התכולה לכלי אחר כדי לא להשתמש בכלי נטבל, אבל לא חייב לפתוח מיד שקונה ולרוקנם לכלי אחר, וכן נתן עצה שיפקיר את הקופסא ואז לא צריך לרוקנה.

ובספר ישא יוסף (יו"ד סימן כא) כתב דאי אפשר לחייב את בעלי המפעל להטביל את הבקבוקים אשר נקנים לסחורה ולא משתמשים לצורך, ובפרט בכלי זכוכית שלפי רוב הפוסקים חיוב טבילם הוא רק מדרבנן, וכל החשש הוא שהמשתמש יעשה בהם שימוש חוזר. מן הראוי לציין ע"ג תוויות הבקבוקים אמר טבולים. אלא בעלי המפעלים מסרבים לציין זאת בטענה שהקונים לא יבינו את הכוונה ועלולים גבוהים מרכישתם. אז לדינא הורה הגרי"ש אלישיב דאפשר לאפשר לפטור מטביל הכלים את בעלי המפעל הרוכשים אותם מגויים לצורכי מסחר בלבד. כדי להשתמש בבקבוקים אלו ומעונין להשתמש חוזר, יש לו להטבילו כדין לפני מילים שנית, אך לא יברך על טבילתו.

והנה לגבי מי שנותן מתנה כלי שמניח על גביו מאכלים ורו היא הכול מספיקות, העצה הנותנת תזכה את לחבירו על ידי אחר ואז יוכל לטבול אותו, או שיבקש רשות מהמקבל רשות לטבול את הכל לפני ששולח לו, אז יוכל להטביל בברכה.

ובנידון השאלה, הרי גם לקטן אמרינן זכין לאדם שלא בפניו, אלא שאין ברור איך יקבל רשות מהקטן לטבול, ובספר "טבילת כלים" הביא מהפוסקים לגבי סוחר שמוכר כלים שאם טבל בעצמו קשור לעניין אין זה מועיל, כי עדיין אין כאן חיוב טבילה. ומ"מ אם המוכר טבל אין הלוקח מטבילו בברכה אלא טובלו בלא ברכה, ואף שמוכרו לכלי סעודה אכתי לא חשיב כלי סעודה. וכאן יש גם צד חשש אחר שיקנו את הכלים ויניחו המדבקות, אזי המדבקות יהיו חציצה בטבילה, ואין לומר מקפידים על המדבקות. , שהרי דרכם ליפול מהכלי, ועוד שיתכן שהורי הילדים לא ירצו להשתמש אחר כך בכלים הללו או יחליפו אותם, בנידון זה נכון יותר שהמורה יקנה את הכלים עצמו ויעשה שימוש, ואח"כ יתן לילדים במתנה להדביק אותם מדבקות נוי, ובזה יצא ידי. כל הספיקות.