תפילת שחרית עם ציבור שמתפללים מוסף

בסוגייתנו מבואר שאין לאדם להתפלל תפילת מוסף של ראש השנה ביחידות [אף באופן שהותר לו להתפלל ביחידות] בשלש שעות הראשונות של היום, כיון שבשלש שעות ראשונות הקב"ה דן את עולמו, ושמא יעיינו בדינו ביחיד, ולא יצא זכאי בדין, אבל כשהוא מתפלל בצבור מועילים לו זכויותיו המרובות של הציבור. אבל תפילת שחרית יכול להתפלל ביחידות בביתו בשלש שעות הראשונות של היום, כיון שהציבור רגילים להתפלל שחרית בבוקר בתוך ג' שעות ראשונות, ועל כן כשהוא מתפלל באותו הזמן תתקבל תפלתו בתוך תפילת הצבור.

כתב בשו"ע (או"ח סי' צ ס"ט), שישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים. ובמגן אברהם (סי' צ ס"ק יז) כתב שמשמע מסוגיין שאם מתפלל מוסף בשעה שהצבור מתפללין שחרית אינו חשוב מתפלל בשעה שהצבור מתפללים, שאם לא כן קשה למה אינו יכול להתפלל מוסף בבוקר בזמן שהציבור מתפללים שחרית. [ודן המגן אברהם אם מי שאינו מתפלל בשעה שהצבור מתפללים תפילתו נדחית, או שמא רק בעת חרון אינה מתקבלת. וראה לשון הרמב"ם (תפילה פ"ח ה"א), שתפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור].

בהערת נכד המחבר בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' קכ) נדפסה תשובת ר' אברהם, נכדו ותלמידו של מהרש"ם, כתב שלכאורה צריך טעם למה לא תועיל תפילת הצבור שחרית למה שהיחיד מתפלל מוסף, והרי סוף סוף שעה זו עת רצון היא, וביאר שכיון שלהלכה פוסקים שהתפילות אבות תקנום [כמבואר בלחם משנה (תפילה פ"א ה"ה)], ותפלת שחרית היא רחמים ותחנונים, משא"כ מוספין שהם כנגד קרבנות, על כן בשעה שהציבור מתפלל שחרית אינו נחשב שעה שהציבור מתפללים לגבי תפילת מוסף, כיון שאין יסודם שוה. ולפי זה כתב, שלדעת הרמב"ם (תפילה פ"א ה"ה) שכל התפילות כנגד קרבנות תיקנום, וכל התפילות יסודם שוה, הרי תפלת שחרית נחשבת לגבי יחיד המתפלל מוסף ג"כ בשעה שהציבור מתפללין, ולכן השמיט הרמב"ם דין סוגייתנו ולא פסק אותו להלכה. [אמנם במגן אברהם (סי' רלו סק"ג) כתב שאם בא לבית הכנסת בשעה שמתחילים ברכו של ערבית, והוא לא התפלל עדיין תפילת מנחה [ועוד אפשר להתפלל מנחה כגון שהוא פלג המנחה שיכולים להתפלל בו גם מנחה וגם ערבית], יתפלל מנחה בעוד שהציבור קוראים ק"ש וברכותיה, ואח"כ יתפלל שמונה עשרה של ערבית עם הצבור, ורק אחר תפילת שמונה עשרה יקרא ק"ש וברכותיה בלילה, אבל לא ימתין להתפלל מנחה בשעה שהציבור יתפלל ערבית ולהתפלל אחר כך ערבית בלילה, כיון שבזה אינו חשוב מתפלל בשעה שהציבור מתפללים, וציין לדבריו הנ"ל שלמד מסוגיין לענין שחרית ומוסף, וכתב שכל שכן הוא במנחה ומעריב שזמנם סותר זה את זה. ואם כן להלכה דברי המג"א הם גם בשאר תפילות, אף על פי שכולם אבות תקנום, ולא רק בשחרית ומוסף, אך אפשר שהטעם הוא רק משום שזמנם סותר זה את זה].

ובאליה רבה (סי' רלו סק"ז) הביא דברי המגן אברהם לענין מנחה ומעריב, וכתב שאם אפשר לו להתפלל מעריב בלילה עם הציבור במנין אחר ימתין עד שיגמרו ק"ש וברכותיה במנין זה ויתפלל שמונה עשרה של מנחה כשהם מתפללים של מעריב, וכן כשאין שהות שיוכל להתחיל אחר מנחה תפלת מעריב עם הקהל, ימתין במנחה עד שיתחילו הקהל תפלת מעריב, שעל כל פנים יש מעלה בזה שמתפלל כשמתפללים הציבור אף על פי שהיא תפילה אחרת ואינו חשוב ממש כמתפלל עם הציבור. וכתב עוד שאפשר שדווקא כשאינו מתפלל עם הציבור ממש אלא מתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללים, כבנידון סוגיין, אינו חשוב כמתפלל עמהם אם הם עוסקים בתפילה אחרת. אבל כשמתפלל ממש עמהם במקום אחד הרי הוא כמתפלל עם הציבור גם אם מתפלל תפילה אחרת. וכ"כ במשנה ברורה (סי' צ סק"ל), שהביא שמשמע מסוגייתנו שאם מתפלל מוסף בשעה שהציבור מתפללין שחרית אינו חשוב כמתפלל בשעה שהציבור מתפללים, וכתב בשם הצל"ח (ברכות ו. ד"ה וצ"ל דתרתי) שאם מתפלל עמהם בבהכנ"ס בשעה שמתפללים מוסף, הרי זו תפלת הציבור, ולא זו בלבד שאינה נדחית אלא אפילו נשמעת. וכן כתב בספר אש תמיד (עמוד תקמב) שמעשה שבא הגר"מ סאלוויציק לביהכנ"ס לאחר התחלת התפילה, ובעת שהגיעו הציבור למוסף בלחש היה הגר"מ גומר גאל ישראל של שחרית, והסתפק אם להתפלל שהרית או מוסף, ואמר לו הגר"ח שגם אם היה מתפלל שחרית היה יוצא תפילה בציבור בעת שהציבור מתפללים מוסף, שאין צריך שיתפללו הציבור דווקא אותה התפילה, והוכיח כן מגמרא בברכות (כא.) על המתפלל תפילת נדבה בשעה שהציבור מתפללים תפילת חובה.

אך בשו"ת מנחת יצחק (ח"ב סי' קלב) הוכיח שדעת המגן אברהם (סי' רלו הנ"ל) שאף אם נמצא ממש בבית הכנסת ומתפלל תפילה אחרת מהציבור אינו נחשב תפילה בציבור, ולפי"ז תמה על המשנה ברורה שהביא דברי הצל"ח להלכה, וסיים וכתב, אכן ראיתי בס' תורת חיים (שם סי' צ) שהביא מהישועות יעקב שכתב שאין דברי המגן אברהם מוכרחים, שמשם בע"ז (בסוגיין) אין ראייה, עיי"ש, ויל"ע אם לפי דבריו הוי ג"כ תפילה בציבור.