דברים שאדם נותן דעתו עליהם בלי שיהיו מוטלים עליו
כתב בשו"ע (יו"ד סי' צד ס"א), שהתוחב כף חולבת בקדירה של בשר, או כף בשרית בתוך קדירה של חלב, משערים בכף עד איזה מקום ממנה נכנס לתוך הקדירה, ובודקים אם יש בקדירה שישים כנגד חלק זה של הכף, ואם יש בו שישים הרי מה שבכף בטל והקדירה מותרת.
והקשה בנודע ביהודה (שו"ת, תניינא יו"ד סי' טז), שהרי מבואר בסוגיין ובכמה מקומות שכל דבר שאינו מוטל על האדם לתת דעתו עליו הרי הוא עושה אותו בלי שימת לב, ואינו יכול לזכור אחר כך איך עשה אותו.
ולכן האומר לחבירו תן לי מנה שהלויתיך כשעמדת בצד עמוד זה, ואמר הנטען לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם, ובאו עדים שעמד, לא הוחזק כפרן בדבריו אלו, לפי שאין אדם משים דעתו לדברים שאין בהן ממש.
ואם כן קשה איך יכול אדם לשער כמה מהכף נכנס לתוך הקדירה, ובשלמא אם בא לשער מיד אחרי שתחבה ורואה שקצת מהכף רטובה מרוטב התבשיל, הרי הוא לומד מתוך כך שעד מקום זה נכנסה הכף לקדירה.
אבל מדברי השו"ע נראה שבכל האופנים יכולים לשער עד המקום שנכנסה הכף בקדירה, גם כשאין ללמוד שיעור כניסת הכף על ידי הרוטב שעליה, ויכולים לסמוך על זכרונו של מכניס הכף שזוכר שכשיעור זה הכניסה. וקשה שהרי בשעה שהכניס את הכף לא זכר שיש בזה שאלה של בשר בחלב, ולא נתן דעתו לראות כמה מהכף נכנסה לקדירה, ואם כן לא יוכל לזכור אחר כך כמה נכנסה, וכמבואר בסוגיין שאין אדם משים דעתו לדברים שראה אותן בשעת מעשה כדברים שאין בהם ממש.
וכתב לחדש, שכל דבר שהאדם עושה בעצמו הרי הוא שם לב איך עשה אותו, שאף על פי שעכשיו אינו מוטל עליו, מכל מקום יודע הוא שאפשר שבעתיד יהיה נוגע לו למעשה במה שעושה כעת, והרי הוא נותן לבו לראות איך עושה. ורק בדברים שאין הוא עצמו עושה אותם, אינו משים על לבו לראות ולזכור היאך נעשים. וכתב עוד, שכן הדין גם בדבר שאינו מעלה על דעתו שתהיה בדבר קפידא בשום פעם, כגון מי שלא למד הלכות שחיטה שאינו יכול להעלות בדעתו איזה דברים צריך הוא לתת דעתו עליהם בשחיטה, ואחר שלמד אומר ברי לי ששחטתי יפה, זה לא מועיל כיון שבשעת שחיטה לא ידע על מה הוא צריך ליתן דעתו ולהקפיד.
ובמנחת אלעזר (שו"ת, ח"ג סי' מזל"א [עח]) דן, בדבר משלוח של אתרוגים שהגיעו בתיבה והיו בספק מורכבים, ואדם פשוט אחד כשר ונאמן בדק שלושה מהם על ידי שחתך אותם, ובשעת בדיקה לא ידע מהו הסימן לכשרות האתרוגים, אם כשהגרעינים שוכבים הם כשרים או כשהם עומדים, ורק זכר שהם עומדים לאורך האתרוג. ואחר כך אבדו האתרוגים הפתוחים, ורוצים להכשיר את כל האתרוגים שבתיבה מדין בדיקה וחזקה שכולם בעלי גרעינים עומדים, שזהו סימן לכשרות. והנידון הוא אם נאמן לומר שהגרעינים עומדים, אע"פ שבשעה שראה אותם לא ידע אם העומדים הם הכשרים או השוכבים, או שמא הרי זה בכלל מה שאמרו שכל שאינו מוטל על האדם אינו נותן דעתו עליו. והביא דברי הפתחי תשובה (יו"ד סי' צד סק"א) ושאר האחרונים שחלקו על הנודע ביהודה, והסיק לדינא שג' חילוקים יש בדבר: א. כשדקדק בשעת מעשה לראות איך הדבר, כמעשה זה שבאתרוגים, שידע שצריך לראות ולדקדק איך נראה האתרוג, אלא שלא ידע ההלכה באיזה אופן כשר ובאיזה אופן פסול, בזה הרי הוא נאמן כיון שידע שיש חילוק איך נראים גרעיני האתרוג. ב. כשלא דקדק בשעת מעשה כלל רק ראה בדרך מקרה, שלדעת הנודע ביהודה גם בזה נאמן, אם ידע שיש איזה חילוק בקליפה או במיץ או בגרעינים. ודין זה הוא כתוחב כף שיודע באופן כללי שיש איזה חילוק עד איזה מקום הכף נתחבת, ואין כוונת הנו"ב דווקא כשעושה האדם עצמו, אלא אף אם רואה בעיניו הדין כן שכשיודע שיש איזה חילוק בדבר הוא זוכר. ג. כשלא ידע כלל שיש סימנים בבדיקת האתרוגים, ולא ידע שיש איזה חילוק בגרעיני האתרוג, הרי הוא כמי שלא למד כלל הלכות שחיטה, שהוא אינו נותן דעתו על הדבר כלל ואינו נאמן, וכמו שכתב בנודע ביהודה.
