שיכור שהזיק בפורים
במשנה: משנה אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן. (בבא קמא כו, א).
בים של שלמה (ב"ק פ"ג סי' ג) כתב ששיכור אעפ"י שהוא יותר משכרותו של לוט, שהזיק לחבירו, פשוט שחייב, שהרי אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן, בין אונס בין רצון. ואל"כ כל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו, ויפטור, ואפילו בפורים שמחויב להשתכר, מ"מ אין כוונת רבותינו כדי שישתגע, רק כמו שכתב הרמב"ם (מגילה פ"ב הט"ו) צריך להשתכר להיות נרדם בשכרותו.
ובשו"ת ב"ח (ישנות, סי' סב) דן בדבר ראובן שסעד במסיבת וסעודת חתן וכלה, וזרק זכוכית אל הכותל כמנהג השותים במזרקי יין מתוך שמחה, וטוען שמעון שהזיקו בעינו שנסמית לגמרי, ופסק הב"ח שראובן חייב ואף שטוען שהיה שיכור, אין זה טענה, שהרי דין שכור כפקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה, ואף אם היה שכור כלוט, מ"מ לגבי נזקין אין ספק שחייב, משום שהיה צריך להיזהר מתחלה שלא ישתכר כלוט ולהזיק את הרבים, ומי הכריחו להשתכר כ"כ עד שלא ידע מה עושה, וכיון שהאונס מחמתו הוא, שהוא גרם זאת לעצמו, חייב בניזקין, ומביא ראיה לזה, שהרי אפילו ישן שאי אפשר לאדם בלא שינה חייב בנזקין, כ"ש בשיכור שהוא פושע גמור.
עוד כתב הב"ח שאין לפוטרו מטעם שהיזק זה הגיע מתוך שמחה של מצוה, ולא התכוין להזיק, וסיים וכתב כלל העולה שזה המזיק חייב לשלם ארבעה דברים, אלא דמי הבושת פטור, ואם אין לו ישלם לאחר זמן.
