אם מותר לטעון טענה שאינה מדויקת כדי להיפטר משבועה
פסק בשו"ע (חו"מ סי' עה סט"ז), שיורש שתבעו בעל חוב של אביו, והבן אינו יודע אם היה אביו חייב או לא, הרי הוא פטור בלי שבועה דאורייתא, אלא שמחרימים סתם על כל מי שיודע שמורישו חייב לו כלום. אבל אם הודה בחמשים וכפר בחמשים, חייב שבועה דאורייתא ככל מודה במקצת. וביאר הש"ך (ס"ק נו) הטעם, שכיון שטוען ברי גרע, שהרי ודאי התובע אומר לו שקר אתה אומר.
וכתב עוד (ס"ק נז), שאם פיקח הוא היורש, יטעון שמא על החמשים שאינו מודה עליהם, ולא יכפור בהם, וכך לא יהיה עליו חיוב שבועה דאורייתא אלא רק קבלת חרם [ככל יורש שכשטוען איני יודע אינו חייב שבועה דאורייתא], ואין בזה משום 'מדבר שקר תרחק' המבואר בסוגיין [והובא בש"ך שם (סק"א)].
והביא ראיה לזה, ממה שכתב בעל התרומות (שער לח סוף ח"א ס"ב) בשם הראב"ד, שאם טוען על הגלגולים [שרוצה התובע לגלגל עליו שבועה] ברי, יכול לגלגל, וכשטוען שמא אינו יכול לגלגל עליו שבועה [שהרי אינו יכול לישבע על טענת שמא], לפיכך כל מי שנתחייב שבועה ורואה שמגלגלים גלגולים עליו, אם פקח הוא, אומר על הגלגולים איני יודע, ויפטר משבועה חמורה ויקבל חרם, ומביאו בב"י (חו"מ סוף סי' צד). ופשוט שהראב"ד לא היה נותן עצה זו אם היה איסור בדבר.
והש"ך לא ביאר הטעם שאין בזה משום 'מדבר שקר תרחק', ובמה חלוק דין זה מכל העניינים המבוארים בסוגיין שאסור לאדם לשקר כדי לזכות בדין על פי האמת. ובאגודת אזוב (ח"א יד:) כתב, שטעמו הוא משום שאין איסור לטעון שקר אלא כשיש בדבר עיוות הדין, כגון שחייב לו מנה ותבעו בעל חובו במאתים, שלא יאמר שיכפור בכולו כדי להיפטר משבועת מודה במקצת, כיון שאם יפסקו הב"ד כדבריו שפטור אפילו ממאה יהיה בזה עיוות הדין. אבל היורשים שיודעים שאין אביהם חייב רק חמשים, לא יהיה שום עיוות הדין אם יודו באותם חמשים ויאמרו על החמשים הנותרים שאינם יודעים ויהיו פטורים על ידי זה מלהישבע על החמשים הנותרים.
