ספק בחיוב צדקה, לחומרא או לקולא
בגמ': איבעיא להו הקדיש כל נכסיו ועמד מהו מי אמרינן כל לגבי הקדש גמר ומקני או דלמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני הפקיר כל נכסיו מהו וכו'. (בבא בתרא קמח, ב).
בעין אליהו (שיק) בסוגייתינו ביאר הענין וקישור ג' הצוואות, על פי מה שמצינו שיום הלידה של צדיק הוא הצלחה לכל העולם כמבואר במגילה (יג:) בעת שהפיל המן גורל על איזה חודש ונפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת משה, והוא לא ידע שבז' באדר מת ובז' באדר נולד.
מעשה באדם אחד שעלה לספר תורה, ובאמירת 'מי שברך' נדר סכום מסויים לצדקה לאחת מחברות הצדקה שבעיר. ובעיר זו היו כמה מיני צדקות, כגון של עניי העיר ושל ת"ת ושל קברנים ושל הכנסת כלה ושל בקור חולים, והוא נדר ובעת נדרו הזכיר אחת מהם, ושכח לאיזה מהם פרט. ונשאל בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רמ) אם מספק צריך לשלם לכולם משום שצדקה היא מצוה וספיקא דאורייתא לחומרא, או שמא אינו צריך לשלם כלל כיון שצדקה ממון היא ולכל אחת מחברות הצדקה יאמר הבא ראיה שאתה הוא ואשלם לך, או שמא יניח פ"א ביניהם ויסתלק.
וכתב החתם סופר שיש להוכיח נידון זה מתוך דברי הראשונים בסוגייתינו, שבגמרא איבעיא לן בשכיב מרע שהקדיש או הפקיר נכסיו או חילקם לעניים ועמד מחליו, אם חוזר בו או לאו, והאיבעיא לא איפשיטא. וכתב בהגהות אשר"י (סי' כג) שכיון שספק זה לא נפשט אין מוציאים ממנו הממון, כיון שספק ממונא לקולא, ואילו הרא"ש כתב שהולכים לחומרא, אך טעמו הוא משום שבשכיב מרע הולכים אחר אומדנא, ומבואר מדבריו שאף הוא היה מודה שלולא זאת הולכים לקולא, ככל ספק ממון.
אך הביא החתם סופר חבל של ראשונים שלדעתם ספק צדקה נידון כספק איסור והולכים בו לחומרא, ובין הסוברים כך מנה החתם סופר את הרמב"ן הרשב"א והרא"ש שסברו כולם שיש להכריע בספק צדקה כספק איסור ולחומרא, לדבריהם חייב מאבד הקופה לשלם לכולם כדין ספק איסור.
אכן בערוך השולחן (יו"ד סי' רנט סט"ו) מבואר שאף מי שסובר כאן שהולכים בספקו להקל, יודה בספק צדקה שהולכים להחמיר, והוכיח כן מדעת השו"ע, שבחושן משפט (סי' רנ ס"ג) פסק בנידון סוגייתינו בשכיב מרע שהקדיש נכסיו ועמד שהולכים לקולא, והוא עצמו פסק ביורה דעה (סי' רנח ס"ח) שמי שיש בידו מעות ומסופק הוא אם הן של עניים, עליו להחמיר, אם כן, אף הוא סובר שספק ממון עניים לחומרא. וכן הקשו על השו"ע הט"ז (יו"ד סי' רנט סק"ח) הש"ך (שם ס"ק יד) והגר"א (שם ס"ק טו). ומבואר שיש לחלק בין נידון שכיב מרע לשאר צדקה, שבשכיב מרע לא שייך נדר אלא צוואה בעלמא היא, שהרי דין הדיוט ודין הקדש שוין בו שקונים באמירה בעלמא, וכיון שאינו בגדר נדר אלא בגדר הקנאה הרי זה ככל ספק ממון. אבל בריא הנודר לצדקה שהוא נדר גמור, ספיקו לחומרא.
