אם מותר לאדם לאכול דברים שחכמים אמרו שיש בהם חשש סכנה
בסוגיין מבואר שהנשבע לחבול בעצמו שבועתו חלה, ואף על פי שהנשבע לעבור איסור אין שבועתו חלה. ונחלקו הראשונים בטעם הדבר, שיטת התוס' היא שבסוגיין נקטו כדעת הסובר שאין כלל איסור לחבול בעצמו, וכמו שנתבאר לעיל. אך בחידושי הר"ן (לעיל כג: ד"ה דמוקים) כתב, שמסוגיין מוכח שהנשבע על איסור דאורייתא שאינו מפורש בתורה חלה שבועתו, שאף על פי שאיסור דאורייתא הוא, אינו חשוב מושבע ועומד מהר סיני אלא על דבר המפורש בתורה.
ובזה ביאר את סוגיין, ונקט שהאיסור לחבול בעצמו הוא איסור דאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה, שדרש ר"א הקפר ממה שנאמר בנזיר (במדבר ו יא) 'אשר חטא על הנפש', שלפי שציער עצמו מן היין נקרא חוטא, ומכאן שאסור לחבול בעצמו. וכיון שהיא דרשה שאינה מפורשת, אינו מושבע ועומד עליה מהר סיני, ולכן חלה שבועתו. וכחידוש זה שהאיסור לחבול בעצמו הוא איסור מן התורה, כתב הר"ן גם בחידושיו על הרי"ף (כז. ד"ה אביא), וכ"כ הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' תרטז).
וכן כתב בספר חסידים (סי' תרעו), כשם שחייב אדם על נזקי חבירו כך חייב על נזקי עצמו, שאם הוא עצמו שרק וטש בפני עצמו ומתלש בשערו וכו', פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, שנאמר (בראשית ט ה) 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש'.
והנה הפוסקים דנו בסכנות האמורות בש"ס, כגון אכילת בשר ודגים יחד, וכל שאר הדברים האסורים משום סכנה ושמירת נפש, אם יש איסור מן התורה או מדרבנן להסתכן בדברים אלו, או שמא הכל תלוי ברצונו של אדם, ואם רוצה לסכן עצמו רשאי. ודנו בזה משום 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' (דברים ד טו), שלמדו ממנו בגמרא (ברכות לב:) גם לענין האיסור להכניס עצמו לסכנה. ובחקרי לב (אהע"ז סוף סי' עה) דן בסכנת נישואין לאשה קטלנית, אם יש בזה איסור, ונידונו הוא באיסור חובל בעצמו הנזכר. וכתב, שהאונס קטלנית חייב לישא אותה לאשה כדין כל אונס שנאמר בו (דברים כב כט) 'ולו תהיה לאשה' אם היא רוצה, ואין לו זכות להימנע מפני איסור הסכנה, כיון שנקט להלכה כדעת הפוסקים שמותר לאדם לחבול בעצמו. וראה במה שדן בדבריו בשלום יעקב (סי' יח), וכתב שלדעת רוב הפוסקים אסור לאדם לחבול בעצמו מן התורה, ואם כן יש איסור דאורייתא להכניס עצמו לסכנה.
