חזקה במקום תפילה בבית הכנסת
במשנה: ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב (בבא בתרא מב, ב).
בשו"ת משאת בנימין (סי' לא) נשאלה שאלה, באדם שישב על מקום חמיו בחייו ובמותו, ואף לאחר מותו ישב במקומו למעלה משני חזקה, ולאחר זמן רב באו בני חמיו שהם יורשיו, וטענו שמקום זה שייך להם בירושה מאביהם, והוא טוען כנגדם שקיבל את המקום במתנה מחמיו בינו לבינו בלא עדים ומכח זה הוא יושב במקום הזה, והרי ישב בו שני חזקה ולא מיחו בו, ולפיכך מקום זה שייך לו כדין חזקה שיש עמה טענה, האם חזקתו מועילה או לאו.
בתשובתו יצא לדון תחילה, האם טענתו שחמיו הקנה לו המקום נחשבת לטענה המועילה לחזקה, שהרי הקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה ובקנין סודר, וכאן אינו אומר שחמיו לו את המקום בקנין כלשהו, וכל טענתו היא רק מכח ישיבתו על המקום הזה, ואפשר שישיבה זו אינה מעשה קנין כלל, וגם חזקה גמורה של הקרקע אין כאן שהרי אין כאן מעשה בגוף הקרקע של נעל וגדר ופרץ, והישיבה עצמה אינה מעשה קנין, שהרי שנינו (לקמן נג:) שהמציע מצעות בנכסי הגר לא קנה כיון שאין זה מעשה בגוף הקרקע, ולכאורה ישיבה על מקום בבית הכנסת לא תיחשב למעשה קניין בגוף הקרקע אלא כהצעת מצעות בלבד.
אך כתב, שבטענה זו אין לערער את מוחזקתו של היושב, כיון שבכל מקום יש לדון את מעשה הקניין לפי ענינו, ולפיכך, אף על פי שהמציע מצעות בנכסי הגר לא קנה, הוא משום שאין דרך להציע מצעות אלא לעשות מעשה בגוף הקרקע, אבל מקומות בית הכנסת זו דרכם לשבת בהם, ולפיכך הדין נותן שישיבה עליהם תיחשב למעשה קנין.
אך כתב שממקום אחר יש לבוא ולומר שהחזקה אינה מועילה, שהרי מבואר בסוגיין שאין לבן חזקה בנכסי אביו ולא להיפך, ומבואר בפוסקים שדין זה אמור כלפי כל קרובי המשפחה הקרובים ביותר, וזאת משום שדרכם בכך להשאיל זה לזה ואין בישיבתם בנכסים ראיה שקנו הנכסים. לפיכך, גם במקרה דנן לא תהיה ישיבתו במקום התפילה חזקה המעידה על קנין.
