בענין הנוהגים למעט בהספד
כתב בערוך השולחן (שם סי"ד), שיש לתמוה על מה שעניין הספד על ת"ח מרופה בידינו מאד, ויש מדינות שאין מספידין כלל, ורק בליטא וזאמוט עדיין נוהגים שעומד אחד שיכול להספיד ומספידים אותו בפניו אם מעט ואם הרבה, אבל בשאר מדינות כמעט נשכחה מצות ההספד לגמרי. ובאמת הטעם הוא שמפני שאין רגילים בזה אין אצלם מי שיודע להספיד ולסדר דברי תורה והתעוררות, ומכל מקום בכל מקום ומקום אם היה עולה על דעתם חובת ההספד לת"ח ויראי אלקים ועוסקי במצות היו מוצאים מי שיכול להספיד, אך שעזבו העניין הזה לגמרי.
וכתב שאפשר שכיון שהמוחל על הספדו אין מספידים אותו, אולי הכל מחלו בזה.
ובספר הקונטריס היחיאלי (אלפייה, בית עולמים פט"ו סל"ו) כתב שיש שמצווים שלא להספידם כלל ולא לספר ממעשיהם הטובים, וטעמם ונימוקים עמם: א. מפחדם פן יוסיפו ויפליגו בשבחם, ואז יהיה עונש לנפטר ולמספיד, וכל הנענש חבירו על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה (שבת קמט:) , ועוד שהואיל והמלאכים באים לשמוע מה אומרים האנשים וגם ההספד שעושים על הנפטר, כמ"ש רז"ל (קהלת רבה יב יב) שבשעה שאדם נפטר מן העולם הקב"ה אומר למלאכי השרת ראו מה הבריות אומרות עליו כשר היה ירא שמים היה פלוני זה, ומה שהם שומעים עולים להעיד בבי"ד העליון, כדברי בנ"א, וכשיש איזה שקר בדבריהם אז נדחים המלאכים האלה מלפניו יתברך כמו שנאמר (תהלים קא ז) 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני', ואז חוזרים המלאכים האלו להזיק את המספיד ואת הנספד ל"ע. ב. שידוע שכל דבר שנעשה בפרסום עין הרע וס"א שולטים בו, ואין בו שכר טוב, לכן נוח שלא להספיד ולהסתיר מעשיו. ועיי"ש שהאריך בזה. ג. שעי"ז שאינם נספדים יש להם כפרה, שסימן טוב לו לאדם שלא נספד כהלכה וכמבואר בסוגיין. ד. שמפחדים פן ח"ו ילכדו המספידים בלשונם ויאמרו לציבור כי מה שניטל הצדיק הוא מפני הפורענות העתידה לבא על שונאיהם של ישראל, ובשעת דין הדברים פועלים ואפי' שלא במתכוין, כיון שהשטן המשחית עומד שם ושומע הדברים כדי לקטרג, ונמצא שהמספיד הוא גרמא בנזיקין, ואף אם אינו אלא גרמא דגרמא ופטור גם בדיני שמים, בכל זאת יש חסידים וצדיקים שנזהרים בזה מאוד ומרחיקים מעל עצמם כל נדנוד קטן וחשש ספק ספיקא של איסור.
ובגשר החיים (ח"א פי"ג ס"ד) כתב שיש קהלות קדושות כגון קהלות חב"ד הנמנעות כיום בכלל ממצות ההספד, וטעם הדבר כנראה משום שבתקופות אחרונות יש מספידים יוצאים מגדר ההספד או שמפליגים בשבח הנפטר שלא בצדק כלל, או שמדברים בכלל לא מעניני הספד ולא להמטרה והתכלית, וגם לא מכבוד הנפטר אלא מכבוד החיים של המספידים עצמם.
ובהקדמת אלפי מנשה על התורה כתב בן המחבר שאביו הגה"ק רבי מנשה אייכענשטיין מווערצקי נפטר בערב שבת, וכל העיר ומקומות הקרובים באו לתת לו כבוד האחרון, ולא הספידוהו כי כן היה רצונו, ואמר כמסיח לפי תומו לאנשי ביתו כי בין הצדיקים של גזע ראפשיץ לא היה המנהג להספיד, וישר בעיניו, ואינו רוצה שיספידו גם אותו. ורוח ה' דבר בו כי היתה הוצאת ארונו בעש"ק אחר חצות היום, בעת שעל פי הלכה אין להספיד.
