משלוח מנות בכסף
בגמ': מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע (בבא קמא סג, א).
בשו"ת תרומת הדשן (סי' קיא) נשאל, בדין השולח לחבירו בפורים חלוקים וסדינים וכיוצא באלה, האם יוצא ידי חובת משלוח מנות. וכתב שמכיון שעיקר טעם משלוח מנות כדי שיהיה סיפק לכל אחד לקיים סעודת פורים כדת, אין יוצאים ידי חובה במשלוח מנות של חלוקים וסדינים. ועוד שלא מצינו בשום מקום שנקרא בשם מנות אלא דבר מאכל ומשתה.
וכן דקדק הרמב"ם (מגילה פ"ב הט"ו) בלשונו, וכתב, חייב אדם לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלים. ונראה ששתיה בכלל אכילה. ואילו במתנות לאביונים כתב הרמב"ם (שם הט"ז) וחייב לתת מתנות לעניים וכו', מעות או מיני תבשילים או מיני אוכלים. ומוכח שלגבי משלוח מנות סובר הרמב"ם שאינו יוצא אלא בדברי מאכל ומשתה.
אולם במטה משה (סי' תתריז) כתב, שגם האבל צריך לקיים משלוח מנות איש לרעהו, שאבל חייב בכל המצות (סוכה כה:). ודוקא בשר או מעות ישלח, ולא תפנוקים העשויים לשמוח בפורים, הוא לא ישלח, וגם אחרים לא ישלחו לו, כיון שלשמחה הם עשויים. וכן נהג מהר"ם, וכן הורה מהרי"ל.
ובשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' קסג) כתב, השולח לחבירו מעות כסות וכלים למשלוח מנות, אם יוכל למוכרם מיד ולקנות לצורך סעודה מועיל, ובמגילה (ז:) אמרו, רב מרי שלח לרבה זנגבילא ופלפלי, שהנאה המביאה לידי מאכל כמאכל דמי.
בשו"ת פתחי שערים (סי' מז) כתב, שלכאורה יש לומר שיוצאים ידי חובת משלוח מנות בכסף, שהרי מעשר שני הנאכל בירושלים צריך להיות פרי מפרי וגידולי קרקע כמבואר בסוגיין, ועם כל זה יכול לחלל בירושלים כסף על פרוטות, מפני שיכול לקנות בהם צרכי אכילה. ושוב דחה זה לפי מה שכתבו האחרונים בשם בעל מנות הלוי, שצריך לשלוח דבר המביא לידי חיבה ורעות, ואם כן יש לומר שצריך להיות דבר הראוי לאכילה בעצמו, ולא מעות.
