כתיבת סת"ם בערב שבת
בגמ': במלוה צריך למשכון קמיפלגי מר סבר מצוה קא עביד שהלוהו והוי שומר שכר ומר סבר לאו מצוה קא עביד שלהנאתו מתכוין והוי שומר חנם (בבא מציעא פב, א).
בסוגיין מבואר שר"א ור"ע נחלקו על המלוה מעות לחבירו במשכון והוא צריך למשכון להשתמש בו, אם דינו כעוסק במצוה ופטור ממצוה אחרת, או שמא כיון שלהנאתו מתכוין להשתמש במשכון אינו עושה מצוה.
והנה בשו"ע (או"ח סי' לח ס"ח) נפסק להלכה, שכותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם פטורים מהנחת תפילין, והטעם משום שעוסק במצוה פטור מן המצוה. והמג"א (סק"ח) כתב, שאע"פ שהסופר מרויח, מ"מ כל שעיקר כוונתו לשם מצוה פטור מן המצוה, אבל אם עיקר כוונתו להשתכר ולהרויח אין זה עוסק במצוה.
אך בביאור הלכה (ד"ה הם) הקשה מסוגיין, שלדעת ר"ע אף אם להנאתו מתכוין דינו כעוסק במצוה, וכך נפסק להלכה. וכתב לתרץ שיתכן שלדעת ר"ע אין זה כעוסק במצוה אלא כשעיקר כוונתו לשם מצוה, ובדרך אגב ג"כ נהנה.
נידון זה שייך גם לכתיבת ס"ת בערב שבת, שנפסק בשו"ע (או"ח סי' רנא ס"א) לאסור לעשות מלאכה בער"ש משעת המנחה, ושם (ס"ב) מבואר בפירוש שאסור לכתוב ספרים לאחר בשכר. ועל סופרי סת"ם נתבאר במשנ"ב (סק"ו) לאסור כשכותב בשכר.
וע"ע במשנ"ב (סק"ג) שכתב שכל האיסור בערב שבת אינו אלא בעושה מלאכת עצמו, אבל פועל הנשכר אצל בעה"ב בסתם, זמנו הוא לעבוד עד סמוך לשקיעת החמה, אם לא במקום שיש מנהג קבוע לפסוק מקודם.
ובשו"ע הרב (או"ח סי' רנא ס"ג) כתב, מותר להעתיק ספרים ללמוד בהם בין שכותב לעצמו בין שכותב לחבירו בחנם, דכיון שהוא דבר מצוה הרי זה כלצורך שבת. ומשמע שכל שנוטל על כך שכר אין היתר של דבר מצוה.
