כתיבה בכתב סתרים בשבת
בגמ': במיא דנרא (גיטין יט, ב). וברש"י במיא דנרא - צבע שקורין פוייל"י ומעבירים מי הצבע עליו ופולט אותיות שבלע ונראות.
בירושלמי (שבת פי"ב ה"ד) אמרו, שאלו בני מזרח שהם בעלי ערמה ביותר, וכשאחד מהם רוצה להודיע לחבירו דבר סתר, כותבו במי מילין והם מי עפצים ואין הכתב ניכר, ומקבל הכתב היה שופך עליו דיו שאין בו מי עפצים וכך הכתיבה היתה ניכרת, שהאחרון שהוא שופך הדיו חייב משום כתיבה בשבת.
בפרי מגדים (או"ח סי' שמ משב"ז סק"ג) כתב, שהכותב דבר סתר בנייר ע"י חלב שנחלב ולא נתבשל עדיין ונבלע בנייר ואין רישומו ניכר, וכשנותנים אותו אצל האש ושלהבת אחרי שמתחמם ניכר הכתב, אין בזה חיוב חטאת, אולם איסור מדרבנן יש בזה משום שהוא דומה לכותב.
בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' רג) הביא מהגמרא בשבת (קד:) שכתבה המשנה שם שחייב בכל דבר שהוא רושם משום כתיבה בשבת, וביארה הגמ' לאתויי מאי כו' ואפצא כשר [לכתוב בו גיטין], וכמו כן חייב בשבת בכתב באפצא, וכתב שבסוגיין מפורש שמי אפצא אחר כתיבה נבלעים, ובשעה שנבלעים אם נתן לה גט אינו גט אף אם פלט אחר כך על ידי מיא דנרא, מפני שהשתא הוא דפלט ובשעת נתינה לא היה כתב.
והוסיף האבנ"ז, יש לעיין שגם בתחילה לא יחשב כתב מפני שהוא דבר שאינו מתקיים שהרי הוא יבלע בנייר, וצריך לומר שעכשיו עכ"פ הרי זה כתב משום שאפשר להפליטן על ידי מיא דנרא. ונראה לי ללמוד מזה שלאחר שפלט שוב חשיב כתב הראשון ואם נתן לה אחר כך כשר. ועיי"ש מה שכתב לדון בזה.
אולם ר' דוד אופנהיים בשו"ת נשאל דוד (או"ח סי' ט) כתב, שהכותב בנייר דברים סודיים במי בצלים או במי לימון באופן שאין הכתב ניכר, ואי אפשר לקרוא מה שכתוב בו אלא ע"י קירוב הנייר לאש, שאז ע"י חום האש חוזר הכתב ונפלט ויהיה רישומו ניכר לעין באופן שירוץ הקורא בו, נראה שכשמקרבו אצל האש ורואים הכתב מכיון שאינו עושה שום מעשה של כתיבה רק ממילא נפלט הכתב מחמת חימום, אין בזה איסור כלל ואפי' מדרבנן, והביא סמך לזה מהגמ' ביומא (עג.) במעשה האורים ותומים, ומבואר במדרש שהמעשה של דוד ששאל באורים ותומים ע"י אחימלך אירע בשבת וכו', ולא חשש משום כותב וכו'.
והנה ביסודי ישורון (ח"ה עמוד פג) הביא שנשאל על הכותב בשבת בדיו שאינו ניכר עד שמגלהו בחומר או ע"י אור, האם חייב משום כותב בשבת שהרי עשה כאן מלאכת כתיבה או שמא אנו אומרים שעד שלא גילה הכתיבה הרי זה ככותב בדבר שאינו מתקיים ופטור.
והביא בשם בעל המשנת אברהם (על ס"ח, ח"א עמוד קע) שהביא מה שאמרו בסוגיין 'וכי פליט מאי הוה השתא הוא דפליט', ופירש רש"י שכשהיו בלועים לא היה כתב, הרי שכל שהכתב בלוע אינו נחשב לכתב עד שמגלים אותו, ולפי זה הכותב בשבת באופן הנ"ל אינו חייב עד שיגלה אותו.
אולם בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רל) הביא גם את דברי רש"י בסוגיין לענין אם הכתב הזה שאינו מתקיים נקרא כתב לענין מחיקת השם, וכתב לחלק בין כתב שאינו ניכר שאין לו תקנה אלא ע"י הוספת חומר חדש, כמו בסוגיין בכתבו במי מילין שנפלט רק ע"י מיא דנרא שהוא צבע שמעבירים עליו, שאז רק החומר שהוא מוסיף עושה את הכתב הראשון לכתב ולכן נחשב לכתב חדש ולפני זה לא היה כתב, ובין הנידון של הפמ"ג שיש תקנה לפליטת האותיות של הכתב הראשון בלי הוספת כל חומר חדש אלא ע"י פעולת האש בלבד, שאז פעולת האש עושהו לכתיבת הראשון לכתב וכתוב ועומד הוא. ולכן כתב שאם יש תקנה לכתב זה שיפליטו האותיות ויהיו נראים לעין מבלי הוספת כל חומר חדש י"ל שיש בזה איסור מחיקת השם.
