תשלום נזק בחפץ ששוה ערך רק לבעליו
בגמ': וסבר לה כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי (כתובות לד, א).
בנתיה"מ (סי' קמח ביאורים סק"א ד"ה ולפ"ז), כתב שהמזיק דבר שאינו שוה בעצמו למכרו וליקח דמים בעדו, רק ששוה לאיש הניזוק, אין המזיק חייב לשלם.
ובפשוטו רגילים ללמוד דבריו שאין חייבים לשלם אלא אם כן יכול הבעלים למכרו ולקבל עבורו ממון, אבל אם שוה ממון רק לבעליו בלחוד פטורים. והוכיח כן מהמבואר לעיל (ל:), שהתוחב אוכלין לתוך פי חבירו פטור האוכלו מדין מזיק, ואינו צריך להשיבו לבעלים. והטעם ביארו התוס' (ד"ה לא צריכא) שכיון שאינו שוה פרוטה לבעלים שהרי המאכל נמאס בפיו. ולכאורה קשה הרי מ"מ אצל האוכל עצמו אינו נמאס, ואצלו המאכל שווה פרוטה, ומדוע אינו חייב לשלם לו מדין מזיק, אלא ע"כ כיון שאינו יכול למוכרו ולקבל עבורו ממון, אינו בר דמים.
ובשו"ת מנחת שלמה (תנינא סי' קלה) ביאר שאין זה משום שקיי"ל שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, אלא שאף אם דבר הגורם לממון כממון דמי, מ"מ כל זה רק בדבר שהיה שווה ממון לכל העולם, אלא שמחמת שהתחייב סקילה וכיוצ"ב נפסד שוויו, אך דבר שמעולם לא היה שווה ממון לאחרים, לכו"ע לא יתחייב בכה"ג ממון על חפץ זה.
ואכן בערך שי (סי' שפו) תמה על דברי הנתיבות, ודן שם שיתכן שהנתיבות מודה באופן שהזיק ממש חפץ השווה ערך לבעליו, שיצטרך להשיב לו מדינא דגרמי את כל מה שהפסיד לו, וכן נקט למעשה.
ובשו"ת מקור חיים (סאגאלאוויץ, סי' לא) הקשה על דברי הנתיבות מה הוכחתו מהתוחב אוכלין, הרי שם החפץ אינו שווה לניזק כלום, אלא למזיק שהוא תחב את האוכלין לתוך פיו, וזה דבר פשוט הוא שאין התשלומים תלויים במזיק אם החפץ שווה אצלו. ולכן ומטעמים נוספים חלק המקור חיים על הנתיבות. וכתב, תבנא לדינא המזיק לחבירו דבר שאינו שווה כסף רק לו לעצמו אף שאינו שווה לכל העולם חייב לשלם לו, ואם להיפך שאצלו אין שווה כסף כלום או שווה לכל העולם פטור המזיק.
[ועיי"ש שביאר שאין להוכיח לנידון זה מכך שדבר הגורם לממון כממון דמי, כיון שבדבר הגורם לממון יכול הבעלים לפטור את עצמו ע"י החפץ מתשלום מסוים וכיוצ"ב, משא"כ בדבר שאינו גורם לממון].
אך עיין בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סי' קלה) שגם התעורר בקושיא זו על הנתיבות, וכתב מה בכך שאצל האוכל המאכל שווה, והרי אם אחד אכל פרוסת לחם של חבירו, וע"י זה החיה את נפשו וודאי שאינו צריך לשלם לו כפי השיעור שהוא נהנה, ואין מקום לקושיית הנתיה"מ כלל, ומוכרח שכוונת הנתיה"מ רק להביא דוגמא שאין מתחשבים בכך שהוא ממון לגבי המזיק, וכמו"כ אין מתחשבין מה שהוא ממון רק לניזק בלבד.
ולפי"ז כתב לדון במי שיש לו מזכרת כוס או כלי אחר שירש מאביו או מזקנו אשר ידוע שלכל אחד מזכרת כזו יקרה בעיניו ושוה אצלו יותר, כמה חייבים לשלם עבור זה אם הפסידו.
וכתב שלכאורה לפי דברי הנתיה"מ אם אחד יקרע שטר גט או מכר וכדומה, לא יצטרך לשלם לבעל השטר, אפילו עבור הנייר, משום שאינו שוה לאחרים במכירה, וזה דבר תמוה דאדרבה מסתבר שצריכים לשלם לו גם שכר הסופר לכתוב שטר או מכתב, וכמו"כ במי שהוציאו מתוך פיו מאכל לעוס שלא שוה כלום לאחרים מה סברא היא לפטור.
ולכן ביאר המנחת שלמה, שבדבר שהוא ממש ממון צריכים לשלם לו כפי שהוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו, ולא נמדד כלל בכמה יוכל למכור זה לאחרים, ולפעמים משלמים לו פחות, דהתורה אמרה מכה נפש בהמה ישלמנה, ולשון ישלמנה היינו להשלים שיהיה לו בהמה אחרת, ולא מספיק מה שישלם לו כשיעור שהיה מקבל אילו היה מוכר לאחרים.
והנה בשו"ת אבן שתיה (סי' פד) דן באדם שהזיק לחבירו פעספורט (דרכון) שאינו שווה לאף אדם בעולם חוץ ממנו, כמה צריך לשלם לו, ולמעשה כתב שכיון שגרם לו להוציא ממון על דרכון אחר חייב לשלם לו מה שהפסידו.
ובשו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' קד) כתב שלא קיי"ל כנתיבות הנ"ל, ואם הזיק משקפיים של חבירו, שאינו ראוי להמכר בשוק, צריך לשלם לו כפי שוויו.
ועיין בשו"ת רעק"א (תנינא סי' פג ד"ה עוד נבוך) שכתב בשליח שאיבד הגט, יצטרך לשלם לבעל מדין שומר, לא מיבעיא אם הנייר היה שוה הרבה, אלא שבלא"ה הגט שוה לבעל יותר, מצד שכר כתיבת הסופר וכד', עכ"ל. מבואר מהרע"א שנייר שכתוב עליו גט חייב השומר לשלם עליו גם על שכר כתיבת השוכר, אע"פ שאינו שוה למוכרו בשוק. ומ"מ יש שאמרו שבזה גם הנתה"מ יודה ואין דבריו אמורים אלא במזיק ולא בשומר.
ובפתחי חושן (ח"ה פ"י הערה מד) הביא בשם האחרונים שכתבו שהמזיק חדושי תורה של חבירו ולבעלים שווה הרבה יותר מאשר ששווה לאחרים שאינו משלם לו אלא כפי מה שהחידושים שווים לאחרים.
