קביעת יום הזכרון לנפטר ביום המיתה או ביום הקבורה

בתרומת הדשן (סי' רצג) דן מתי יש לקבוע יום זיכרון לנפטרים, ביום המיתה או ביום הקבורה. 

והביא, שיש מחלוקת בין הגדולים בזה, שיש הסוברים שיש לקבעו ביום המיתה ויש הסוברים ביום הקבורה. וכתב, שדעתו שיש לקובעו ביום המיתה.

 והביא ראיה מסוגיין, שמבואר שאם נשבע שלא יאכל בשר כיום שמת בו אביו השבועה חלה, ומשמע שביום המיתה היו מתענים, ולא ביום הקבורה [וכן כתב במהרי"ל (שו"ת, סי' ז)].

וכתב עוד, שהיה נראה ראיה לדברי האומרים שהוא ביום הקבורה, מהמבואר במסכת סוטה (יג.) גבי קבורת יעקב אבינו, שלא נתן עשו לקברו במערת המכפלה, ובא חושים בן דן ולקח מקל והכה את עשו עד שנפל ראשו ממנו.

ומבואר שם בגמרא, כאן נתקיימה נבואתה של רבקה שאמרה (בראשית כז מה) 'למה אשכל גם שניכם יום אחד', ואע"ג שמיתתם לא היתה ביום אחד, שהרי יעקב אבינו מת קודם לכן במצרים ועבר זמן עד שהביאוהו לקבורה, מ"מ קבורתם היתה ביום אחד.

הרי לנו שיום הקבורה הוא נחשב יום השכול ואנינות וצרת לב האב והאם על הבן [שהתאבלה רבקה על בניה], וכן להיפך הבן על האב והאם. אמנם שוב כתב שאי"ז ראיה, שהרי הגמ' אמרה ואע"ג שמיתתם וכו', ומשמע שלא נתקיימה נבואת רבקה לגמרי שהרי לא מתו ביום אחד אלא מעין נבואתה נתקיימה, וזה מה שאמרו שם שאמנם קבורתם היתה ביום אחד.

ונחלקו הפוסקים בטעם המנהג להתענות ביום הזכרון וביום המיתה. בתרומת הדשן משמע שיסוד הספק אם לקבוע ביום המיתה או הקבורה הוא, מתי נחשב יום השכול ואנינות וצרת הלב. שכתב וז"ל 'וכל מה שמתענין ביום שמת בו אביו ואמו אינו אלא לזכרון יום אנינותו וצרתו, כמבואר בסוגיין'.

אך המהר"י ברין (שו"ת, הו"ד בב"ח יו"ד סוף סי' תב) כתב, שטעם המנהג הוא לבקש תשובה וכפרה, להציל את עצמו מאותה שעה שאירעה לו המיתה, שהורע מזלו באותה שעה, ולפיכך יש להתענות ביום המיתה. טעם זה הובא בש"ך (יו"ד סי' תב סק"י) בשם הלבוש (עט"ז סי' תב סי"ב), שהביא מהרמ"א (שם סי"ב) שכתב שאם האבל לא היה בשעת המיתה אלא רק בשעת הקבורה, יתענה ביום הקבורה ולא ביום המיתה. והלבוש כתב, שלפי טעם זה שיום הזכרון עניינו תשובה וכפרה משום שהורע מזלו באותה שעה, יעשה בכל אופן את יום הזכרון ביום המיתה, אע"פ שלא היה שם.

והמהר"י מינץ (שו"ת, סי' ט) הביא את טעמו של המהר"י ברין, והוסיף טעם אחר, שהוא לכפר על אביו, וכמו שאומר בן על אביו הריני כפרת משכבו. וכתב, שגם לפי טעם זה יש להתענות ביום המיתה ולא ביום הקבורה.

ולמעשה פסק הרמ"א (יו"ד סי' תב סי"ב) שיש להתענות ביום המיתה ולא ביום הקבורה, אם לא מי שהיה רק אצל הקבורה ולא אצל המיתה.