תשלום כשהזיק לחבירו וגרם לו טובה
בגמ': דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר (בבא קמא יז, ב).
במקור חיים (סי' לב) נשאל על אחד ששבר בקבוק יי"ש בבית מזיגה, ומיד אח"כ נכנס פתאום ממונה המלך וחיפש ולא מצא דבר, ואילו לא שבר זה את הבקבוק היה מקבל המוזג עונש חמור וגם היו מחרימים את הבקבוק, ונמצא שהנזק הציל את המוכר, האם על השובר לשלם.
והשיב על פי המבואר בסוגיין שהזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור, כיון ששבר כלי שהוא שבור כבר. אם כך, גם בנידון זה כיון שאם לא היה שוברו היה הממונה לוקחו, הרי זה כמנא תבירא ופטור.
אולם כתב לדחות יסוד זה עפ"י המבואר בתוס' (ד"ה זרק) שיש לחלק בין הזורק אבן או חץ על כלי שהוא עדיין לא בגדר מנא תבירא, לבין הזורק כלי שדינו כמנא תבירא, ובנידון זה כיון שהכלי לא נזרק, אלא רק יצא החץ, הממונה מאת המלך, אין הכלי נקרא כמנא תבירא, ולכן חייב השובר לשלם את הבקבוק לחברו.
אמנם למעשה כתב לפטור את השובר מטעם אחר, שהרי סוף סוף יצאה טובה לניזק משפיכת החביות, והדבר דומה למבואר במסכת מנחות (סד.) שפירש בשבת מצודה להעלות דגים והעלה תינוק והצילו פטור, מפני שאנו הולכים אחר המעשה שעשה בפועל ולא אחר מחשבתו, כך גם בענייננו מתחשבים אנו במעשיו שהועילו ולא במחשבתו הרעה ופטור מדיני אדם.
אולם בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ה סי' קנד) כתב לתמוה על המקור חיים והאריך להוכיח שראובן חייב, כיון שבשעה ששבר את החביות נתחייב בתשלומים, ומה שאחר כך באה הצלה לשמעון מכח שבירה זו אין זה פוטרו.
