תפילין שנמצאו בגניזה אם כשרות
בגמ': מתניתין כיון דנפל אתרע ליה וחיישינן דלמא אקרי וכו' (בבא מציעא יג, א).
בסוגיין מבואר ששטר שנפל ונאבד, נולדת בו ריעותא, ואנו חוששים שלא לגבות בו, כיון שיש לחוש שכתב ללוות ולא לווה בסוף, ואף שבשאר שטרות אין חוששים כן, בשטר שנפל יש לחוש כיון שהנפילה היא ריעותא.
מדברי הגמרא הללו, הוכיח בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' קסו) דין חדש להלכות תפילין, והוא, שהמוצא תפילין המונחים בגניזה, חושש שהן פסולות אף על פי שבדקן ונמצאו כשרות, מכל מקום יש לחוש שנכתבו שלא לשמן וכיוצא בזה, וכשם שמצינו בסוגיין שהנפילה מהווה ריעותא, משום שאנו תולים שנפל ממנו לפי שיש בו פסול.
וכמו כן לעניין תפילין הנמצאים בגניזה יש לחוש ולפוסלם, ולומר שמה שהונחו בגניזה אף בעודן שלימות, זה מחמת פסולן, ולפיכך נקט שתפילין אלו פסולות.
אך כתב, שיש לדחות ולומר, שמכאן אין ראיה לכך שהנפילה אכן מהווה ריעותא גמורה, מפני שאפשר לחלק בין ממון, שבו אנו אומרים שהמוציא מחבירו עליו הראיה ולכן יד בעל השטר על התחתונה ואינו יכול להוציא ממון עפ"י שטר זה, משא"כ בתפילין אין לחוש לזה אעפ"י שמונחים בגניזה.
לפיכך כתב, שאם התפילין מונחות בכיסן אין לחוש לפסול, כפי שנתבאר שאין ראיה מממון ושטר לעניין תפילין, אך אם התפילין מונחות ללא רצועות והם פתוחות, באופן זה יש לחוש, כיון שיש ריעותא ממה שנמצאו ללא רצועות.
אמנם כתב שיש לומר להיפך שתפילין גרועים משטר, ואין זה דומה כלל לשטר, משום שאדם זהיר בשטרו ושמרו היטב, ולאחר שנפרע אינו שוה כלום אלא לצור ע"פ צלוחיתו, ולפיכך יש לומר שכשנפרע השליכו ולכן אם מוצאו בשוק הרי זה ריעותא, אבל דבר שהוא שוה כסף אין דרך להשליכו, ואם התפילין מונחים בגניזה הרי זה ראיה שאינם כשרים.
ובמשנה הלכות (ח"ו סי' יא) כתב כמה חילוקים בדבר, ולדבריו, במקום שדרך להניח את התפילין של המתים בגניזה כשהן פתוחות, אם כן אין ראיה על פסולן, כמו כן במצאן עם רצועות אין לפוסלם מחמת מה שהיו בגניזה, כיון שישנה הוכחה על כשרותן, שהלא אם השליכן מחמת פסולן, מדוע לא נטל מהם הרצועות שלא נפסלו, ועל כרחך שטעם אחר יש להנחתן בגניזה.
