תנאי במצות קריאת שמע
בגמ': רבא אמר שאני התם דרפוי מרפיאן בידייהו מעיקרא. (בבא בתרא קמב, א).
ופירש רשב"ם, כשמת הגר ובזבזו נכסיו והחזיקו לא נתכוונו להחזיק לגמרי דהא מספקא להו אם יש לו יורשין אם לאו וכו'. ומבואר שאין מועלת כוונה לקנות על תנאי.
והנה בשו"ע הרב (או"ח סי' מו ס"ט) כתב שטוב לומר בשחרית [בק"ש דקרבנות] אחר שמע ישראל וגו' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי לפעמים אומרים הצבור פיוטים ביוצר ושוהין עד קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה, ויוצא בזה לדברי האומרים שפסוק ראשון בלבד הוא מן התורה. וכתב עוד, שמכל מקום אף על פי שאומר כן בכל יום לא יתכוון לצאת ידי חובתו בזה אלא כשירא שהצבור יעברו זמן קריאת שמע, אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי קריאת שמע עם הצבור ולקרותה כדינה בברכותיה ולסמוך גאולה לתפלה, וכשירא שהציבור יעברו זמן קריאת שמע יש לו לקרות כל הפרשה ראשונה כדי לצאת ידי חובתו להאומרים שכל הפרשה הראשונה היא מן התורה, ולהאומרים שגם פרשת והיה אם שמוע וגו' היא מן התורה יש לקרותה גם כן, ויכוון שאם יעברו הציבור זמן קריאת שמע יהיה יוצא בזה ואם לאו יהיה כקורא בתורה, ע"כ. ומבואר שאפשר לצאת במצות ק"ש בכוונה על תנאי.
והקשה בספר חקרי הלכות (להגרי"י פיקארסקי, ח"ט הל' ברכות השחר סי' מו ס"ט) שהרי בסוגייתינו אמרו 'שאני התם דרפוי מרפיאן בידייהו מעיקרא', ואין מועלת בקנין כוונה על תנאי, וא"כ למה מועלת כוונה על תנאי לגבי מצוות.
וכתב ששמע ישוב מרבו הגאון ר"א ויינברג מווארשא הי"ד, לפי מה שהביא האגלי טל (בהקדמה) שדעת התוס' בפסחים (קטו. ד"ה מתקיף) שלמ"ד מצוות צריכות כוונה אם לא כיון קיים מצוה כלשהי, אף על פי שלא יצא ידי חובתו [ועיי"ש באגלי טל שהיא דעת יחידאה]. ובשו"ת ארץ צבי (ח"א סי' כב) למד מזה שמי שאי אפשר לו לעשות מצוה בכוונה חייב עכ"פ לעשותה בלא כוונה, שאע"ג שכוונה מעכבת ואם יכול צריך לחזור ולעשותה בכוונה, מ"מ מאחר שגם בלא כוונה שם מצוה עליה בודאי חיוב גמור עליו לעשות עכ"פ בלא כוונה. והביא ראיה לזה ממשנה בר"ה (כז:), במי שהיה עובר אחורי ביהכ"נ ושמע קול שופר שאם כוון לבו יצא, וקשה שהרי בתחילה כששמע מקצת תקיעה לא היה בכוונה, והוי כשמע סוף תקיעה בלא תחילה שלא יצא אפילו יש בשאר שיעור תקיעה. אך לשיטת התוס' הנ"ל אתי שפיר, שכיון שגם בלא כוונה שם מצוה עליה ע"כ לא דמי לשמע סוף תקיעה בלא תחילה, ששם לא שמע תחילת התקיעה כלל, משא"כ כאן קיים מצוה גם בתחילת תקיעה ואחר שנתעורר לכוין שמע כשיעור תקיעה ומועיל זה להקדמת כוונה קודם המצוה, כיון שגם תחילת תקיעה מצוה היא אף שלא יוצא בלא כוונה.
וא"כ לפי"ז החילוק ברור בין כוונת קנין לכוונת מצוה, שלגבי קנין שאם לא מתכוין אינו קנין כלל, על כן כוונה על תנאי אינה מועלת, אבל לגבי מצוה שאפילו בלי כוונה ג"כ מצוה היא רק שלא יצא ידי חובתו כנ"ל, לכן מועיל תנאי בכוונת מצוה. ולפי זה ניחא מש"כ השו"ע הרב שמועיל תנאי גבי קריאת שמע, ומכל מקום כיון שהסתפק בזה בשו"ע הרב כתבו במוסגר.
