כפרות והתרת נדרים מי יעשה קודם
בגמרא מבואר שהכהן הגדול היה מתוודה ביום הכפורים תחילה על עוונותיו ועוונות ביתו, ואחר כך היה מתוודה וידוי שני על אחיו הכהנים, והטעם הוא כדתנא דבי רבי ישמעאל, כך היא מדת הדין נוהגת, מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על החייב.
ועל פי זה כתב היעב"ץ בסידורו (סדר הכפרות אות יד), שלעולם יסבב אדם תחילה לעצמו קודם שיסבב לבני ביתו. והטעם מבואר בדברי האחרונים (הובאו להלן) כדי שיהיה הוא זכאי ואח"כ יכפר על החייבים.
בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' סה) נשאל בענין התרת נדרים הנהוג בערב ראש השנה, שמתקבצים מספר אנשים ואחד מבקש להתיר לו נדריו והאחרים מתירים לו, וכן חוזר חלילה עד שיתירו נדרי כולם, אם יותר נכון להיות האחרון לשאול על נדריו כדי שאלו שכבר הותרו נדריהם הם יתירו לו נדריו, ויתקיים בזה שיבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על החייב, או שמא מוטב שיהיה הראשון לשאול על נדריו, כדי שיהיה הוא זכאי ואז יתיר נדרי האחרים, ועל דרך שכתב היעב"ץ הנ"ל שקודם יסבב לעצמו ואחר כך לאחרים כדי שיהיה הוא זכאי בעת שמכפר על האחרים.
והשיב, שבנידון זה ראוי לו להעדיף שהאחרים יכפרו עליו כשהם זכאים ולכן יתיר את נדריו האחרון, ואין לו להעדיף לכפר על האחרים כשהוא זכאי. שדווקא בכגון נידון סוגייתנו, שבין אם הכהן הגדול יכפר על עצמו תחילה ובין אם יכפר על עצמו בסוף, תהיה כפרתו שלו באופן שמכפר חייב על חייב, שהרי עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בו, כך שאי אפשר שאחרים כשהם כבר זכאים יכפרו עליו, וכיון שכן מוטב שיכפר תחילה על עצמו ואח"כ כשהוא כבר זכאי יכפר הוא על העם כולו. ואף שבשעה שהוא מכפר על עצמו תחילה הוא עדיין חייב, ונמצא מכפר חייב על חייב, אין בכך כלום, כיון שאי אפשר באופן אחר, שהרי גם אם יכפר על העם תחילה ואח"כ על עצמו, הכפרה על עצמו תהיה ג"כ באופן של חייב על חייב. וכן בנידון היעב"ץ, שמדבר בבני ביתו שאינם יכולים לסבב בעצמם, וכגון קטנים וחולים וכיוצא בהם, שגם אם יסבב הוא עליהם תחילה, יצטרך הוא לסבב אח"כ על עצמו, ויכפר חייב על חייב, מוטב שיסבב הוא לעצמו תחילה ורק אח"כ כשהוא כבר זכאי יסבב לבני ביתו, כדי שיכפר זכאי על חייב.
אבל בהתרת נדרים אין שייכת סברא זו, שהרי אם ישאל הוא על נדריו אחרון, נמצא שהאחרים שמתירים לו נדריו כבר הותרו נדריהם, ויכפרו עליו כשהם כבר זכאים, משא"כ אם ישאל על נדריו תחילה, יתירו לו אלה שעדיין לא הותרו נדריהם, ונמצא שיכפרו עליו חייבים. על כן יותר נכון שישאל על נדריו אחרון.
אך כתב, שבאמת כל זה הוא רק לפי מה שעלה על דעת השואל להשוות דין התרת נדרים לנידון סוגייתנו ולדינו של היעב"ץ. אבל באמת לא שייך בהתרת נדרים ענין זה שיבוא זכאי ויכפר על החייב, שדווקא בחוטא שצריך קרבן לכפרתו שייכת סברא זו, כי מי שהוא זכאי גדול כחו, וזכותו תסייע יותר לכפר על החייב לנקותו מחטאו, משא"כ בהתרת נדרים שאינה באה לכפר על הנודר במה שעבר על נדרו או על שבועתו ח"ו, אלא שע"י ההתרה הרי הוא כאילו לא נדר כלל, וממילא אין כאן חטא, כי לא נכשל בעון נדרים ושבועות אף אם באמת לא קיים מה שנדר, נמצא שהמתירים נדרו אינם מכפרים עליו כלל, אלא עושים אותו כאילו לא נדר ולא עבר כלל, וממילא לא שייך בכאן לומר יבוא זכאי 'ויכפר' וכו'. ולכן אין הבדל בהתרת נדרים הנהוג בין אם יהיה הוא הראשון השואל על נדריו ובין אם יהיה האחרון.
אמנם מנהג בעל התורת חסד מלובלין (מק"ק ימים הנוראים סי' ג) היה להדר שיתירו לו דווקא אלו שכבר הותרו נדריהם, על פי המבואר בסוגייתנו שמוטב שיבוא זכאי ויכפר על החייב.
