שלח מעות ביד קטן בזמנינו
במשנה: השולח את בנו אצל חנווני (ופונדיון בידו) ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנווני חייב רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו (בבא בתרא פז, ב).
בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קיב) נשאל, בדבר אשה אחת שלחה בנה הקטן שהגיע לעונת הפעוטות לתבוע חוב מאיזה איש שהיה חייב לה, ונתן לקטן ואבדו ממנו, ותובעת האשה שישלם האיש חובו כי לא היה לו למסור לקטן.
וכתב שאף שהדין פשוט בשו"ע (חו"מ סי' קפח ס"ב) שחייב לשלם כיון שלא היה לו לשלוח ביד קטן, מכל מקום בזמנינו שהמנהג פשוט ששולחים ביד קטן רשאים לתבוע החוב. ובודאי אם המנהג פשוט שם, יש להורות כן. כי המנהג עיקר גדול בדיני ממונות בכל מקום. וכמובן צריך לברר אם המנהג כן ברור.
אבל בנידון דידן שהאשה אומרת כי כוונתה בעת שליחת הקטן היה באמת שיתן לו החוב וגם לא רצתה כלל לתובעו לדין רק אנשים אמרו לה כי עפ"י דין צריך להחזיר, וא"כ יש לדון כיון דבאמת לשדורה לה שדרה מותר לשלוח בידו. שר"י ורבנן נחלקו (בסוגיין) אם המשלח פטור או חייב על החפץ ששלח ביד הקטן, ואנן קיי"ל כרבנן, אך כל זה כשהשולח את הקטן מודה שלא שלח בשביל שישלחו עמו, אבל בנידון זה שמודה האשה דלשדוריה שדרה, גם לרבנן פטור.
ובפרט שהמנהג כן לשלוח ביד קטן כזה כשבא לתבוע נראה שאין לחייב את הלוה לשלם מעות אחרים אף כשאין המנהג ברור.
