שלום זכר דווקא בבית שהתינוק שם
בגמ': מכי אתא רב לבבל רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה לבי ישוע הבן (בבא קמא פ, א).
בסוגיין מסופר על רב ושמואל ורב אסי שהזדמנו לבי ישוע הבן, וכתבו התוס' (ד"ה לבי ישוע) פירש רבינו תם שנולד שם בן זכר, והיו רגילים לעשות סעודה ע"ש שנושע ונמלט ממעי אמו.
בתרומת הדשן (סי' רסט) ביאר, שבליל שבת הכל מצויין בבתיהם, ולכן עושים אז את השמחה, ועיקרה הודאה להקב"ה.
וכתב הט"ז (יו"ד סי' רסה ס"ק יג) להביא סמך לזה מהמדרש (ויקרא רבה כז י) ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, משל למלך שנכנס למדינה, וגזר ואמר כל אורחים שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחלה, כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת. וכוונתו ששבת היא ההכנה למילה ולכן עושים סעודה.
לפי זה כתב בתשובות והנהגות (ח"ב סי' רב) שאין צורך שיהא התינוק במקום השלום זכר. אבל לביאור הדרישה (סי' רסד, מובא בט"ז שם) שמה שנוהגין בשבת לבקר אצל התינוק שנולד משום שהוא אבל על תורתו ששכח. וכפי הנראה זהו הטעם שאוכלים מיני זרעונים כעין עדשים, ולטעם זה משמע שהענין הוא רק כשהתינוק שמה וכמבואר בלשונו, אצל התינוק שנולד.
למעשה כתב, שנראה שעיקר הטעם שעושים הסעודה בשבת הוא, ע"פ מה שמבואר בזוה"ק שכל השבוע מתברך משבת קודש, ולכן יש חשיבות לשבת שלפני הנשואין או לפני מילה, או אפילו לפני יאהרצייט, כי אז הזמן שהשפע כבר מוכן רק יורד כל דבר בזמנו, ולכן בשבת מודה אבי הבן ומשבח לה' על השפע וברכה של המילה שבא כבר אז בשבת, וכל אחד בא ומברך אותו, ומסייע זכות הרבים לזכות בברכה ושפע, ומודים ושמחים ומשבחים להקב"ה ית"ש על חסדיו, וא"כ ניתן לעשות השלום זכר גם במקום שאין התינוק שם, וכן המנהג.
