שינה אי הוי אונס
בגמ': אמר ליה אין גנא פורתא בעידנא דגנו אינשי הכי נמי דפטור אמר ליה אין (בבא מציעא צג, ב).
בסוגיין נחלקו אמוראי בשומר שכר שישן בשעת שמירה בזמן שכולם ישנים, ונאבד, אם זה נחשב כאונס. וקיי"ל (חו"מ סי' שג ס"ב) שאין זה אונס וחייב, לרוב הפוסקים.
והראשונים הקשו לפי מה דקיי"ל שאי אפשר שיעבור שלשה ימים ולא יישן, מה הוה ליה למיעבד. ותירצו בשני אופנים.
שיטה א. דהא דקיי"ל דשומר שכר חייב, הוא באמת רק כשלא היה אנוס מחמת שינה. וכגון שהיה יכול להעמיד שומר אחר, או כשהלך לישון מרצונו בעידנא דגני אינשי, ולא כשנאנס בשינה.
שיטה ב. אפילו בנאנס בשינה באופן שלא היה יכול לעשות כלום, ולא היה לו שום עצה להינצל חייב מגזה"כ, דשומר שכר חייב בגניבה ואבידה. ועיין באור זרוע (סי' תשעב).
ובשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' ק) דן בענין שומר שכר שחטפתו שינה בחצר הבאהן [רכבת], וכתב שאפילו להפוסקים שאם ישן בזמן שאנשים יושנים פטור, והמוחזק יכול לומר קים לי. מ"מ כל זה כשיש בזמן שאנשים יושנים כגון בלילה, אבל בחצר הבאהן [הרכבת] שמצויים שם גנבים, וגם עיניו ראו שם את המוחזק לגנב, בודאי אינו אונס גמור וכו', לכן אין שום צד לפוטרו.
ובדברי גאונים (כלל צו אות נב) הביא לדון באחד ששכר את חבירו לשמור סחורתו בלילה בשוק, ותקפה עליו משנתו וישן ונגנבה הסחורה, שבשו"ת טור האבן כתב לחייבו אף אם היה שומר חינם, כיון ששכרו לשמור בלילה בשוק הוי כנשכר שלא לישן וכו', והוי פשיעה כיון דאמיד נפשיה שלא יישן.
וע"ע בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סי' קסז) ובויען דוד (חו"מ סי' רנז) מה שכתבו בעניין זה.
