שימוש בקמיעות ובשמות הקודש
בגמ': אמר רבה אשתעו לי נחותי ימא האי גלא דמטבע לספינה מיתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא ומחינן ליה באלוותא דחקיק עליה אהי-ה אשר אהי-ה י-ה ה' צבאות אמן אמן סלה (בבא בתרא עג, א).
בסוגיין מובא שהיו מכים את הגל שמטביע את הספינה במקל שחקוק עליו אהי'ה אשר אהי'ה. בפוסקים דנו אם מותר באופן זה להציל עצמו על ידי שימוש בשמותיו של הקב"ה.
במסכת אבות (פ"א מי"ג) אמרו ודאשתמש בתגא חלף, ופירש רבינו עובדיה מברטנורא, ואני שמעתי המשתמש בשם המפורש חלף ואבד שאין לו חלק לעוה"ב. וכן אמרו באבות דרבי נתן (פי"ב) שהמשתמש בתגא אבד, כיצד שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא, וברמ"א (יו"ד סי' רמו סכ"א) הביא דבריהם.
אמנם במס' סנהדרין (צה.) מובא, אמר אבישי שם והציל את דוד המלך מליפול בחרב, ואבישי בן צרויה גדול בתורה היה, ושקול כרובה של סנהדרין כמו שאמרו בברכות (סב:), ורואים שנקט הלכה למעשה להשתמש בשם כדי להציל את דוד המלך.
בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רכ) כתב על מה שאמרו חז"ל (פסיקתא זוטרתא שמות ג טו) שהיודע שם של מ"ב אהוב למעלה ונחמד למטה, בבירור כך נראה שלא נאמרו הדברים אלא במי שיודע סודו ויודע לכוין אל הקדש פנימה שהוא רומז אליו, כי מי שאינו יודע אלא קריאתו לבד ואינו יודע אלא קבוץ האותיות וניקודן ויעשה מעשה בזה, ואפילו לא יעשה מעשה אלא שיזכירנו בהקצת שפתים אינו אהוב ונחמד אלא ההיפך ושומר נפשו ירחק מזה.
בענין זה כתב המהרח"ו (שער רוה"ק יג:) ששאל לרבו האריז"ל, איך רבי ישמעאל כהן גדול ורבי עקיבא היו משתמשים בשמות נוראים לענין זכירה ופתיחת הלב ולהיכנס בהיכלות העליונים. והשיב לו האריז"ל שדווקא לתנאים הקדושים הותר דבר זה, מפני שהיה להם אפר פרה אדומה והיתה טהרתם שלימה, ולכן היה להם רשות להשתמש בשמות הקדושים, אבל בדורות האחרונים שכולנו טמאי מתים, אין לנו רשות להשתמש בשמות הקדושים.
יתרה מזו השיב האריז"ל לתלמידו רבי אליהו די וידאש, כי רק אדם שאין כל עוון בידו והוא זך וטהור בפנימיותו לגמרי, הוא לבדו רשאי להשתמש בשמותיו של הקב"ה, ואם אינו ראוי לזה מיד יקטרגו עליו המקטרגים ויענישוהו ח"ו. וכתב בהגהות היעב"ץ (ערובין מג.) שנראה שאפילו הנביאים לא היו משתמשים בשם לילך בקפיצה, שהרי אליהו הנביא הלך נבוך במדבר ארבעים יום. ואפילו להציל עצמן ממיתה לא רצו לעשות על ידי שם, שהרי יכל ירמיהו לעשות כן כשהשליכוהו אל הבור.
בספר אור יקר להרמ"ק כתב, מעולם לא ראינו מי שנכנס בזה שלא יפול בזה, זולתי הקדושים והטהורים כגון רבי יהודה החסיד, ורבי יוסף ג'יקטיליא, ורבי אלעזר מגרמיזא, והרמב"ן, שהיו יודעים כח השם ולא השתמשו בו בפעולות ולא הטריחו קונם, אלא התנהגו בידיעתו בחסידות גדולה והוסיפו קדושה על קדושתם.
וכך מבואר בספר חסידים (סי' רה) שכתב, שהעוסק בהשבעות או קמיעות אין סופו טוב, ומקצר חייו וחיי זרעו. ובברכי יוסף (יו"ד סי' רמו ס"ק כד) מביא משערי קדושה למהרח"ו, שהמשתמש בשמות הקודש חלף ונעקר מן העולם, וישתמד הוא או בניו או ימות הוא או בניו או יעני הוא או בניו.
והש"ך (יו"ד סי' קעט ס"ק יח) הביא, ששמות הקודש נתן ה' בהם כח לפעול על ידיהם הנביאים וחסידי עליון, והפועל בהם מראה גדולתו וגבורתו של הבורא, אך שיתעסקו בהם בקדושה וטהרה גדולה, מה שאין מצוי בזמן הזה, ואפילו בזמן הנביאים מצינו שנענש ישעיה על זה, ק"ו עתה שאי אפשר להטהר כראוי, ולכן אין ראוי בזמן הזה להשתמש בשמות הקדושים כלל.
