קריאת תהלים בעל פה
בגמ': כדמתרגם רב יוסף איכדין איתבליש עשו אתגלין מטמרוהי (בבא קמא ג, ב).
בפוסקים דנו אם מותר לקרוא תהלים בעל פה, שהרי הם דברים שבכתב ואי אתה רשאי לאומרם בעל פה, כמבואר בשו"ע (או"ח סי' מט ס"א), או שמכיון שתהלים הם כתובים ולא תורה, מותר לקרותם בעל פה ואינו דומה לקריאת חומש על פה.
בשו"ת הרדב"ז (החדשות סי' י) [היום היארצייט] כתב להוכיח מדברי הגמ' בסוגיין שמדברת בפסוק מהנביאים, ואמרה כדמתרגם רב יוסף, והיינו משום שהיה סגי נהור ולכן היה אסור באמירת דברים שבכתב, משום שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם ע"פ, ולכך היה מתרגם, ואם כן מוכח שאף נביאים וכתובים אסור לקרוא בעל פה וממילא הוא הדין תהילים.
אלא שכתב לדחות שאפשר שרב יוסף מתוך רגילותו שהיה מתרגם הפסוקים מן החומש והיה רגיל בתרגום, תירגם גם הפסוקים מן הנביאים וכתובים, אבל לא משום שגם נביאים וכתובים הם בכלל האיסור של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה.
והנה בשו"ת חות יאיר (סי' קעה) נשאל מחזן מופלג שהיה גומר בכל יום תהילים בעל פה, והיה ליבו נוקפו מפני שאמרו רז"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, ואחר שהביא כמה מן הקולות שכתבו הראשונים ודחה אותם, כתב והנכון שבתירוצים הנאמרים בענין הוא מה שכתב רבינו יונה, שכל דבר שחובה לאמרו כגון פרשיות הקרבנות וברכת כהנים, וכל דבר שניתן לאמרו פעם אחת בתורת חובה, מותר לאמרו בע"פ בכל זמן ובכל ענין.
וביאר שהטעם בזה הוא, שכל מה שאנו אומרים בבית הכנסת כגון פסוקי דזמרה, ויהי בנסוע הארון, ובנחה יאמר וגו', הכל הם שבחות והודאות רחמים ותחנונים לפני המקום, ואע"פ שיסדו לקרא גם כן פרשיות מן החומש, הואיל ומנהג פשוט מקדמונים לאמרה הרי זה כדבר שבחובה ומותר לאמרה בע"פ, משום שדבר שבחובה מותר הוא כמבואר בירושלמי, שכל דבר שבחובה הוא כעין פסוקים שבתפלה שחובה לאמרם, והם ענייני תחינה וריצוי, וכל מה שאומרים בשעת תפילה לא חילקו בזה ומותר לאומרם על פה, ואפילו קריאת ויחל והפטרה, רחמים וענייני מוסר להתעוררות הם ומותר לאמרם על פה.
וכתב בסוף דבריו, הנה אחר שנהגו ברוב תפוצות ישראל לאמור תהילים בציבור בכל יום, וודאי שלא לשם תורה נהגו כך, רק לעורר רחמים ולהגביר חסדי דוד הנאמנים, ולהעביר גילולים ולהשבית אויב וקטרוגים, כענין זמירות, ומאחר שנאמרים יום יום נקרא ג"כ שגור ורגיל בפי כל משום שרוב הציבור ככולו ומותר.
אולם יש מן האחרונים שלא סמכו לדינא על דברי החות יאיר להתיר אמירת תהילים בעל פה, וכן כתב החקרי לב (או"ח סי' יג) אחרי שדחה ראיותיו של החות יאיר והאריך בזה, שיותר עדיף שילמדו בעל פה אפילו פרק אחד ממשנה ויקראו בו בעל פה אפילו ק' פעמים, ועדיף יותר מקריאת התהלים בעל פה.
וכן כתב החיי אדם (כלל ח אות יא) שאין לקרוא מזמורי תהילים שאינם שגורים בפי הכל בעל פה.
ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קצא) כתב להתיר מטעם אחר, שכל מזמורי תהילים נאמרים בעל פה משום שמתחילה על דעת כן נתקנו, והיינו שדוד המלך ע"ה כשתיקן התהילים תיקנם על מנת שיהא אפשר לאומרם בעל פה, ושמא הטעם הוא כדי שיהיו ישראל שבכל דור ודור מותרים באמירתם בכל עת צרה וצוקה בעל פה, ומביא לזה ראיה שלא נראה שהיו הלויים משוררים בבית המקדש מתוך הספר, או שיהיו עושי הפסח קוראים הלל מתוך הספר.
במשנה ברורה (או"ח סי' מט סק"ו) הביא דברי החות יאיר, וכתב שנראה לסמוך עליו לומר כל ספר תהילים על פה, עיי"ש.
