קריאת שמע ותפילה שלא בלשון הקודש
במשנה: ובלשון הקדש היו אומרים. (יבמות קו, ב).
במשנה מבואר שאת מה שהיו אומרים ליבם בבית דין היו צריכים לומר בלשון הקדש. ובגמרא (סוטה לב.) נמנו כל הדברים שאינן נאמרים אלא בלשון הקדש, ונמנו שם אף הדברים שאפשר לאומרן בכל לשון. ובכלל הנאמרים בכל לשון נשנו שם קריאת שמע ותפילה.
וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' סב ס"ב) שאפשר לקרות קריאת שמע בכל לשון, ויש להיזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון, וידקדק בקריאתה כמו בלשון הקדש. וכן לענין תפילה פסק בשו"ע (שם סי' קא ס"ד) שאפשר להתפלל בציבור בכל לשון שירצה, [וכשמתפלל ביחידות, יש שם דעות בזה, עי"ש].
ואף על פי שכן הוא עיקר הדין, כתב הב"ח (סי' קצג) שמצוה מן המובחר לקרות קריאת שמע ולהתפלל דוקא בלשון הקדש, והביאו במשנ"ב (סי' סב סק"ג, וסי' קא ס"ק יג) להלכה. והוסיף במשנ"ב (סי' סב סק"ג) שבימינו אף מצד הדין יש להיזהר שלא לקרותה בלשון אחר כי אם בלשון הקודש, כיון שיש כמה וכמה תיבות שאין אנו יודעים איך להעתיקם היטב, כגון תיבת ושננתם שיש בה כמה ביאורים אחד לשון לימוד ואחד לשון חידוד, כמו שאמרו חז"ל שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, וכן כמה וכמה תיבות שבקריאת שמע שאין אנו יודעין היטב ביאורם בלשון אחר כגון תיבת את ותיבת לטוטפות וכדומה, אבל כשאנו קוראין שמע בלשון הקודש וכן בתפלה וברכת המזון וקידוש ושארי ברכות אפילו אם אינו מבין הלשון יצא, ואף בפסוק ראשון שהכוונה מעכבת אינו מצוי שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק ראשון שבקריאת שמע.
אמנם כתב בביאור הלכה (סי' קא ד"ה יכול להתפלל) בשם הספר חסידים (סי' תקפח), שאדם שהוא ירא שמים ורוצה להתפלל בשאר לשונות מאחר שאינו מבין לשון הקודש, ורוצה להתפלל בכוונה, באופן כזה יתפלל בשאר לשונות. אבל אם אינו בכי האי גוונא, יתפלל בלשון הקודש, כיון שלשון הקודש יש לה סגולות רבות מכל לשונות, והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו, וגם כשתקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפלה היו ק"ך זקנים ומהם כמה נביאים והמה נימנו על כל ברכה בתיבותיה ובצירופי אותיותיה בכמה סודות נעלמות ונשגבות, וכשאנו אומרין דברים אלו כלשונם של אנשי כנסת הגדולה אף שאין אנו יודעין לכוין מכל מקום עלתה לנו תפלתינו כהוגן, כיון שהתיבות בעצמן פועלים קדושתם למעלה, מה שאין כן כשמתפללין בלע"ז.
והנה כשפרצו המתחדשים פרצות בכרם ישראל ביקשו לשנות מנהג ישראל להתפלל בלשון הקדש, בטענה שרוב העולם אינם מבינים אלא איש שפת מדינתו ששרוי בה, ואינם יכולים לכוון בקריאת שמע ובתפילתם, ומוטב שיתפללו הכל בלשון שרגילים בה ויצאו בזה ידי חובתם כפי הדין האמור לעיל. ומפני כך, תירגמו את קריאת שמע ואת התפילה ללשון מדינתם, ואף התחילו להפיץ מנהגם להתפלל בבתי כנסיות בנוסח תרגום זה. וגדולי ישראל שבאותו הדור הניפו זרועם הרמה, והתנגדו בחריפות להנהגה זו. באותה תקופה נשלחו מכתבים מכל גדולי הדור להזהיר אזהרה חמורה לבל יגררו אחר המשנים, ונקבצו אח"כ ובאו כל המכתבים הללו אל ספר אחד הנקרא דברי הברית [הו"ד במשנ"ב סי' קא ס"ק יג].
ובשו"ת רע"א (ח"ז סי' סג) היה אף הוא מראשי העומדים בפרץ. וכתב טעם נוסף לאסור תפילה בלע"ז, שהרי דין הוא שאם לא קרא את התיבות כסדרן לא יצא ידי חובתו (שו"ע סי' סד ס"א), ובלשון לע"ז סדר התיבות אינו כמו הסדר בלה"ק, ונמצא קורא את התיבות מסופן לתחילתן. שהרי הקורא וקשרתם על ידך לאות אינו יוצא, אע"פ שמשמעות הדברים היא כמו וקשרתם לאות על ידך. ולא אמרו חכמים שיכול לקרותה בכל לשון אלא רק בלשון שסדר תיבותיה היא כמו בלשון הקדש, כגון לשון ארמית. וסיים הגרעק"א תשובתו, שמי שכונתו לשם שמים ואין רצונו בדוקא להתכבד בעיני האומות להשתוות עימהם, ולהוריד לשון תפארת לשון הקדש מכבודה, יודה על האמת.
ובשו"ת חתם סופר (ליקוטים סי' פד, פו) השיב תשובה ניצחת להוכיח שאין לשנות ולהנהיג לקרות שמע ולהתפלל בלע"ז. שהרי בזמן חז"ל מתקני סדר התפילה לא היו רגילים בלשון הקדש, והיו מדברים ארמית כמבואר בגמרא (מגילה ג.). ואם כן יקשה מפני מה לא ראו חז"ל לתקן את התפילה בלשון המובנת לכל. ומזה נראה בבירור שאין להתפלל אלא בלה"ק, שראוי לדבר עם המלך בלשון המלך אע"פ שמבין המלך את לשונו, ולשון הקב"ה שמדבר עם נביאיו ועם עמו ישראל הוא לשון הקדש, כמו שכתב הרמב"ן (שמות ל יג), ולא התירו חז"ל לקרות שמע ולהתפלל בלע"ז אלא באקראי, אבל לא בקביעות. ועיין במשנ"ב (סי' קא ס"ק יג) שהעתיק דברי החת"ס הללו להלכה, וכן את דברי האחרונים הנ"ל, שבזמנינו אין לשנות בשום אופן לקרות קר"ש בלשון לע"ז.
