קריאת שם 'רבי' למי
בגמ': סמכין ליה בשמא קרי ליה רבי ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות (סנהדרין יג, ב).
מבואר בגמרא שתואר 'רבי' הוא תואר שבו קוראים לסמוך בסמיכה שהיתה נוהגת, לדון דיני קנסות וכיוצא בזה. ובאגרת רב שרירא גאון הביא ששאל מר רב יעקב החבר בן מר רב נסים אשר ממדינת קירואן לבית דין הגדול
של אדוננו שרירא ראש ישיבת גאון יעקב ולבית דין הגדול של אדוננו האי אב ב"ד ישיבת גאון יעקב זו השאלה, והשיבוהו כך:
וששאלתם על המובא בפירושי החכמים 'כל רב מבבל וכל רבי מא"י' מה הטעם שמקצת תנאים ואמוראים קרויים בשם גרידא כגון שמעון הצדיק, אנטיגנוס איש סוכו, יוסי בן יועזר, יוסי בן יוחנן, רב ושמואל, אביי ורבא, ומקצתם בשם רבי, כגון ר' עקיבה, ר' יוסי, ר' שמעון. ומקצתם בשם מר כגון מר עוקבא מר ינוקא. ומקצתם בשם רב, כגון רב הונא ורב יהודה, ומקצתם רבן כגון רבן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי.
והשיבו, כי רבי מחכמי ארץ ישראל הסמוכין שם בסנהדרין שלהן, כמו שאמרו בסוגייתנו לענין סמיכת זקנים שסומכים אותו וקוראים לו רבי ונותנים לו רשות לדון דיני קנסות. ורב מחכמי בבל הסמוכים בישיבות שלהן. והדורות הראשונים שהיו גדולים מאד לא היו צריכים לדבר בם לא ברבן ולא ברבי ולא ברב, לא חכמי בבל ולא לחכמי א"י, שהרי הלל עלה מבבל ולא נאמרה רבנות בשמו. וכנביאים היו חושבים אותן, שאמר חגי הנביא, לא עלה עזרא מבבל, ואין מרברבין אותם עם הזכרת שמותיהן. ולא שמענו כי התחילה זו אלא בנשיאים מרבן גמליאל הזקן ורבן שמעון בנו שנהרג בחרבן בית שני ורבן יוחנן בן זכאי, שהיו כולם נשיאים, והנשיאים היו קרויים 'רבן'. ואף 'רבי' התחיל מסמוכים מאותה שעה, ר' צדוק ור' אליעזר בן יעקב. ופשט הדבר מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי ולהלן. וסדור בפי הכל 'גדול מרב רבי, גדול מרבי רבן, גדול מרבן שמו'. ועיי"ש עוד.
ומבואר מכל זה שלא היו נוהגים לכנות תואר 'רבי' אלא למי שנסמך בארץ ישראל, ולא היו נוהגים לכנות תואר 'רב' אלא למי שנסמך בבבל בסמיכה שהיתה נוהגת שם. ובספר גט פשוט (סי' קכט ס"ק לא) דן מהר"ם חביב בענין גט שנכתב בו תואר 'רבי' על המגרש, ובאמת לא היתה במגרש זה לחלוחית של תורה, והכשיר את הגט, והקשה מאי שנא ממגרש ישראל שכתבו עליו בגט 'פלוני בן פלוני הכהן' שחשוב כמו ששינה שמו והגט פסול אף על פי שהזכיר שמו בפירוש, ולמה כשכתב על עם הארץ שהוא רב או חכם אינו חשוב ששינה את שמו. ותירץ בזה שהכל הולך אחר המנהג, שבכהן לא נהגו הסופרים לכתוב 'הכהן' על מי שאינו כהן, ולכן אם כתב 'הכהן' למי שאינו כהן חשוב ששינה שמו. אמנם 'חכם' ו'רבי' ו'נשיא' שנהגו הסופרים לחלוק כבוד ולכתוב כינויים אלו אף למי שאינו ראוי לכך, לא נחשב ששינה שמו, ואין בזה חשש ולעז. ואף על פי שלא נהגו הסופרים לכתוב כן אלא למי שיש לו לחלוחית של תורה, מכל מקום כיון שנשתרבב המנהג לקרות חכם ורב למי שיש בו לחלוחית של תורה, הרואה גט זה של עם הארץ יסבור שיש בו לחלוחית של תורה, ואם מכירו שאין בו לחלוחית של תורה יתלה לומר שהסופר חשב שהיתה בו לחלוחית של תורה ולכן חלק לו כבוד לקרות לו רב וחכם, ואין בזה לעז.
