קריאת הבעל לאשתו 'ביתו'

בגמ': אמר ר' יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי וכו' אלא לאשתי ביתי (גיטין נב, א).

בסוגיין. אמר ר' יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי וכו' אלא לאשתי ביתי. ברש"י (ד"ה לאשתי) ביאר שכל צרכי הבית נעשים על ידי האשה, והיא עיקר הבית.

במאירי (שבת קיח: ד"ה לעולם) כתב, לעולם יהא אדם מסולסל בדבורו, דרך צחות אמרו לעולם לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי.

אך במהר"ם שיף כתב שלכן ר' יוסי קרא כך לאשתו, כיון שהיתה לו אשה רעה, כמובא במדרש רבה [ראה בניצוצי אור שהקשה שבמדרש מדובר על ר' יוסי הגלילי, ובסוגיין על ר' יוסי בן חלפתא, עיי"ש].

והנה בספר מהרי"ל (מנהגים, ליקוטים אות א) כתבו, מהר"י סג"ל כשהיה מדבר על אשתו עם אחרים היה אומר בלשון אשכנז: מיין הויז פרויא, כדאיתא פרק כל כתבי, אר"י מימי לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי. פרש"י שהיתה עיקרו של בית. ולשורי שדי פרש"י שעיקר התבואה מכח שור. וכשהיה קורא אותה אמר בלשון אשכנז, הערט איר ניט. כדרך העולם שהזווגין אין מזכירין שמותיהן כשקוראין זה את זו או זו את זה.

בכנסת הגדולה (אבהע"ז סי' א אות א) הביא דברי המהרי"ל שדרך העולם שהזיווגין אין מזכירין שמותיהן כשקורין זא"ז. ובדרכי חיים ושלום (סי' תתרסג) כתב שבעל המנחת אלעזר מעולם לא קרה לזוגתו בשמה.

ובבית אבי (ח"ב סי' קכא) כתב היו נוהגין תמיד אנשי מעשה בפולין והונגריא שלא לקרוא לאשתו בשמה.

אך כתב שגדולי ליטא לא הקפידו על זה. ובקונטרס קובץ מכתבים (ח"ד עמוד מד) הובא מפנקס כת"י של הגרי"נ שטערן שהביא שהחתם סופר לא חשש בזה.

ועיין בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת חתן וכלה אות ה, כללים מערכת כ כלל קד) ובשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סי' יג).