קנה קדיש או עליה וחבירו גנבה
בגמ': הגונב עולתו של חברו והקריבה פטור (בבא קמא עו, א).
בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' שמה, הו"ד בפתחי תשובה יורה דעה סימן שעו סק"ז), כתב, שמעתי כד הוינא טליא בפפ"ד בשם הגאון שב יעקב בהיותו שם אמר להאבלים שכל מי שאומר קדיש שמגיע לחברו לא הועיל לעצמו ולא הפסיד לחברו דמ"מ עולה לנשמת מי ששייך לו.
ראיה ליסוד זה הביא החתם סופר ממה שאמרו בסוגיין, הגונב עולתו של חברו והקריבה פטור שהרי חזרה קרן לבעלים, והיינו שקמיה שמיא גליה למי העולה, וכך גם בנוגע לקדיש.
והנה בתוס' לקמן (צא.) פסק באחד שקראו ש"ץ לקרות בתורה בא אחר וקרא דפטור מלשלם יו"ד זוז שהיה יכול לענות אמן. ובשו"ת צבי תפארת (סי' לז) הקשה מהא דפסק השו"ע באו"ח (סי' תקפה) שהמתפלל בחזקה אין עונים אחריו אמן וכתב הגר"א משום רהוא כגוזל את הצבור והעונה אחריו מסכים על הניאוץ, ולפי"ז איך אפשר לקיים הפסק של ר"ת הנ"ל דהרי אסור לו לענות אמן ואמאי לא יצטרך לשלם היו"ד זהובים. ובשו"ת גנזי יוסף (שווארצץ, סי' לה אות ח) כתב שיש לחלק בין ש"ץ שצריך להיות מרוצה לכל, לבין העולה לתורה שאינו צריך להיות מרוצה לקהל אלא באופן שגנז את העלייה מאחר, אם הקונה רוצה יכול לענות אמן, ובידו למחול לו, ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה שהיה לו למחול. ועיין בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' נז).
