קיום שתי תעניות בתענית אחת
במשנה: הריני נזיר לכשיהא לי בן... נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום לאחר שבעים סותר (נזיר טו, א).
בסוגיין מבואר שהאומר הריני נזיר לכשיהא לי בן, ונולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום, וביארו התוס' (לעיל יג: ד"ה הריני) שאם הבן נולד עד שבעים, הנזירות של הבן מובלעת בנזירות האב ואינו צריך למנות עוד ל' יום לבן, אולם דעת הרמב"ם ועוד ראשונים שנזירות אחת אינה עולה לשניים.
ובשלטי גבורים (שבועות ט) כתב שיש ללמוד מדברי התוס' שאדם שנדר לצום ארבעים יום רצופים, וימים אלו נפלו בעשרת ימי תשובה, והוא נוהג להתענות גם בהם, הרי אם כל עשרת ימי תשובה מובלעים במ' יום, הרי הוא נפטר במ' יום שצם, ואינו צריך לצום עוד ימים, אולם אם אין כל העשרה ימים מובלעים בתוך הארבעים יום, אינם עולים למניין המ' יום, ועליו לצום בעשרת ימי תשובה, ובנוסף לזה עוד מ' יום.
והנה בשו"ת מהרי"ל (סי' קיח, הו"ד בב"י או"ח סי' תקסח ד"ה כתב מהרי"ל) נשאל, מאדם שאשתו נדרה להשתטח על קברי הצדיקים ברעגנשפורק, ולאחר זמן הלכה האשה לרעגנשפורק לצורך אחר, אם יצאה ידי נדרה בהליכה זו, או שמא כיון שלא הלכה במיוחד לצורך ההשתטחות על הקברים, לא יצאה ידי חובתה.
והשיב המהרי"ל 'זוגתך שאלה אותי, והשבתי לה שדי לה בהליכה זו'. וביאר המהרי"ל, 'וטעמא דידי הואיל ומקיימה נדרה שהולכת על קברי הצדיקים, מאי איכפת לן אם עשתה ג"כ שליחות אחר אגב'.
כיוצא בזה כתב המהרי"ל: אדם שנדר להתענות סכום ימים רצופים, ונפל לו בהם תענית חובה, יוצא הוא ידי חובת שני התעניות. וכך נפסק גם בשולחן ערוך (או"ח שם סי"א), הנודר לצום סכום ימים רצופים ואירע בהם תענית חובה, עולין לו.
והקשה המהרי"ל ממה שאמרו לעיל (יג:) שהאומר, הריני נזיר, ונזיר לכשיהיה לי בן, צריך למנות שני נזירויות, ולכאורה מבואר שאין אומרים שנזירות אחת פוטרת את השניה, ואם כן גם גבי נדר לתענית נאמר כך, וכתב ליישב שהיות ואמר במפורש שיהיה ב' פעמים נזיר, ושני נדרים הם, על כן מחוייב בשני נזירויות.
וכך מבואר להלכה במגן אברהם (ס"ק כב) ובמשנה ברורה (ס"ק מט) שכל מה שמבואר בשו"ע שאדם יוצא ידי חובת שני תעניות בתענית אחת, היינו רק כשלא נדר שהוא התענה, [כגון בתענית חובה שחייב בה אף כשלא נודר שיצום], אבל אם היה חייב לצום מחמת נדר, וכגון שנדר לצום בשני וחמישי, ואחר כך נדר לצום ארבעים יום רצופים, אין הצומות שהוא צם בשני וחמישי עולות לו מן המניין.
