קידוש ע"י כל אחד מבני הבית או ע"י האב
בגמ': מצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מא, א).
בספר עולת שבת (סי' רעג ס"ה, הו"ד בא"ר שם) כתב שעדיף יותר שאדם יעשה קידוש בשבת בעצמו, מאשר שיצא ע"י אחרים, וזאת מפני שמצוה בו יותר מבשלוחו.
מדבריו מבואר שאף שאומרים בכל מקום שומע כעונה, מ"מ אם הוא בעצמו עונה בפיו הרי זה עדיף. וכך משמע גם בפרי מגדים (משבצות זהב סוף סי' רצ).
אולם התוספת שבת (סי' רעג סק"י) השיג על יסוד זה, וכתב שלא שייך בזה מצוה בו יותר מבשלוחו, שמכיון שאנו פוסקים שומע כעונה, והוא הרי ענה על ברכתו של השומע, נחשב הדבר כאילו שהשומע בעצמו מקיים ממש את המצוה, ואין זה נקרא כאילו יוצא ידי חובתו רק על ידי שליח.
והמהרש"ם (אורחות חיים שם) נקט, שאם השומעים רבים הם אז עדיף שיצאו כולם יד"ח ממקדש אחד, שיש בזה משום ברוב עם הדרת מלך. ובערוך השולחן (או"ח שם ס"ו) כתב שכן המנהג בהרבה מקומות שאחד מוציא את כולם, והביא ג"כ הטעם של ברוב עם הדרת מלך, והוסיף, יש מקומות שכל אחד עושה קידוש לעצמו ואין ראוי לעשות כן, ויש למונעם מזה וללמדם שיש יותר מצוה כשאחד יקדש בעד כולם ויכוין להוציאם והם יכוונו לצאת, ובלבד שישמעו הקידוש מראש ועד סוף ויענו אמן.
אך בספר בנין שלמה (להגר"ש מווילנא סי' נד) העיד שאמרו על הגר"א, שפרשת זכור וכן המגילה היה קורא בעצמו, והסביר טעמו בזה, מכיון שקריאת דברים אלו הם חיוב על כל יחיד, ואם אין לו ס"ת או מגילה מחויב כל אחד לקרוא בעצמו, מצוה בו יותר מבשלוחו, וממילא יש לקיים את המצוה בעצמו, משא"כ בשאר הקריאות שעיקר החיוב אינו אלא לשמוע בציבור, ואם אין לו ס"ת אינו מחויב לקרוא ביחידות, א"כ גם כששומע מאחר הרי שמע, ולא שייך בזה מצוה בו יותר מבשלוחו.
וביסודי ישורון (ח"ג עמוד רמ) כתב שאף כשיש רוב עם, כבר נהגו שכל אחד עושה קידוש לעצמו, ויש להם על מה שיסמוכו.
בשו"ת דברי יוסף (אירגאס, סי' כו) כתב, שמה שאומרים מצוה בו יותר מבשלוחו הוא דוקא כשאין עדיפות בשלוחו יותר ממה שיש בו, אבל כגון אם עושה שליח תלמיד חכם להיות סנדק, עדיף שתיעשה המצוה ע"י השליח, מפני שהוא ת"ח והוא עדיף ממנו. לפי זה כתבו הפוסקים שכיון שבדרך כלל איש המוציא את בני ביתו יותר בקי בכוונת הברכה, לכן ודאי שראוי שהוא עצמו יוציאם בברכה, כיון שהמצוה מתקיימת על ידו באופן ראוי יותר.
כעין זה כתב התבואות שור (סי' כח ס"ק יד) שיפה נהגו במצות מילה להזמין מוהל המהדר אחר מצוה זו אע"פ שאבי הבן עצמו יודע למול, ומכל שכן אם הוא אדם גדול שיש כבוד ג"כ למצוה.
אך בספר ראש דוד (פרשת פינחס) הביא החיד"א בשם הכרתי ופלתי (סי' כח סק"ג) שאם מכבד אדם דרך כבוד במצוה, אינו מקבל שכר כי המצוה היתה בידו ונתנה לאחר, ובאופן זה לא שייך שלוחו של אדם כמותו.
