קדיש דרבנן

בגמ': ואלא עלמא אמאי קא מקיים, אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא (סוטה מט, א).

בבאר שבע (ד"ה ואיהא) כתב לבאר מה שאמרו בסוגיין שהעולם עומד על 'יהא שמיה רבא דאגדתא' שבכוונה נקטו 'דאגדתא', להשמיענו שדווקא לאחר לימוד אגדה אומרים קדיש, אולם לאחר לימוד הלכות דינין ואיסור והיתר וטומאה וטהרה אין אומרים קדיש דרבנן, כיון שאין נקבצין כל העם אפילו עמי הארץ לשמוע דרשה בשמעתא כמו באגדתא, אולם באגדתא גם עמי הארץ מבינים וכמו קדושה דסידרא שכל ישראל שוים בו דאפילו עמי הארץ מבינים אותו, ולכן הוא חביב כדפירש רש"י (ד"ה אקדושה דסידרא).

אולם כתב שדעת הרמב"ם שאומרים קדיש בין אחר לימוד אגדה ובין אחר לימוד הלכות וכיוצ"ב, אולם על קריאת הפסוקים בלבד כמו שהם כתובים בתורה שבכתב אין אומרים קדיש, אלא דוקא על דרשה ואין דרשה אלא בתורה שעל פה. ואולי משום הכי נקרא 'קדיש דרבנן' כלומר קדיש שעל תלמוד תורה דרבנן דהיינו שעל פה, לאפוקי קדיש יתום רגילין לומר על קריאת הפסוקים לבד כמו אחר תהלים ושיר היחוד ותפלה. ויותר נראה שנקרא 'קדיש דרבנן' לפי שכל עצמו ועיקר קדיש זה הוא תחנה ובקשה על רבנן כמפורש בנוסח קדיש זה.

ובברכי יוסף (או"ח סי' נה סק"א) כתב, שמכך שבסוגיין הוצרכו להדגיש שהעולם עומד על יהא שמיה רבא דאגתא, מוכח שאומרים קדיש גם אחרי לימוד שמעתתא, אלא שקדיש דאגדתא גדלה מעלתו דקאים עלמא. ונראה הטעם דכיון דאגדה מושכת לבו של אדם, ישמח ישראל, וכי עניין גברי יהא שמיה מתוך שמחת מצוה, ניחא למאריהו וקאים עלמא. ומהך טעמא נהגו לומר בשלהי שמעתא רחב"ע, בעבור ישמח העם שהיא אגדה וזכות ישראל, ואומרים קדיש דליהוי בסוג יהא שמיה דאגדתא, וזהו מנהג ולא מן הדין. ובקשר גודל (סי' ח אות ב) כתב, נהגו בסוף כל לימוד לומר 'רבי חנניה וכו'' שיהא נחשב קדיש על אגדה וכו'.