קבלת גרים מזרעו של עמלק
בגמרא מבואר שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ובמגילת ספר (לאוין קטו) כתב שנחלקו הסמ"ג והרמב"ן לענין איסור חתנות עם גרים מזרעו של עמלק. שמלשון הסמ"ג (לאוין קטו) משמע שציווי התורה שלא לתעב אדומי ושלא להרחיקו מחתנות בדור שלישי, מדבר גם בגרים מזרעו של עמלק, שכן כתב הסמ"ג שלא להרחיק זרע עשיו מן הקהל [וכן הוא גם לשון הרמב"ם בספר המצוות (לאוין נד) ולשון החינוך (מצוה תקסג)], ולא כתב זרע אדום כלשון הכתוב, והוא כיון שבא לכלול בזה כל זרעו של עשיו וגם עמלק בכלל.
וכדעתו מוכח בסוגייתנו שקיבלו גרים מבני בניו של המן והם למדו תורה בבני ברק, ומשמע שהיו בכלל גרי ישראל לכל דבר.
אך הרמב"ן (בראשית לו יב) כתב שאנחנו נצטוינו בבני עשיו שלא נתעב אותם (דברים כג ח) ולא נקח את ארצם (שם ב ה), והם כל בניו הידועים לו היושבים בשעיר, כי הם הנקראים אדום על שמו, אבל עמלק שהוא בן הפילגש אינו בכלל בני עשיו ולא עמהם בארצם, ונצטוינו בו בהיפך לתעב אותו ולמחות את שמו. וכתב במגילת ספר שמבואר בדברי הרמב"ן שמה שציותה התורה בעמלק לתעבו הוא מקביל למה שאמרה התורה בבני עשיו שלא לתעבם, ורק בשאר בני עשיו שנתגיירו ציותה התורה שלא לתעבם ושלא יהיו אסורים בחתנות בדור שלישי, אבל עמלק ציותה התורה לתעבו ואין לו היתר בדור שלישי ואיסורם איסור עולם. ולדעת הרמב"ן צריך לומר שרק לענין חתנות צריך לתעב את זרע עמלק שנתגייר, אבל לענין מחיית שמו הועילה גרותו שלא יהיו חייבים למחותו ולאבדו, וצריך לומר שבני בניו של המן שהיו בבני ברק היו מתחתנים רק בינם לבין עצמם ולא היו מותרים לבוא בקהל ישראל.
אך הביא שבמכילתא (בשלח מסכתא דעמלק פ"ב) מובא, ר' אליעזר אומר, נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלוהו, ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו. שנאמר 'ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי' (שמואל ב' א יג), נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו, אם יבא אחד מכל האומות שבעולם להתגייר שיקבלוהו ומביתו של עמלק שלא יקבלוהו, מיד ויאמר אליו דוד 'דמך על ראשך כי פיך ענה בך' (שם א טז). וקשה על המכילתא שכיון שהמן היה מזרעו של עמלק, איך קיבלו גרים מזרעו. והביא שבספר אחד הקשה כן גם על מה שנאמר באסתר (ח יז) 'ורבים מעמי הארץ מתייהדים', וקשה איך קבלו מרדכי ואסתר וחגי וזכריה ומלאכי לרבים מעמי הארץ המתיהדים, כי כפי הנראה היו מזרע עמלק שמפני פחדם מחרב היהודים התגיירו כדי להינצל ממוות, וקשה איך קיבלו גרים מזרע עמלק. ותירץ באותו ספר קושיות אלו, שאותם גרים מעצמם התגיירו, והאיסור המבואר במכילתא הוא רק שלא יקבלו מהם גרים, אבל אם התגיירו מעצמם חלה גרותם [ועל דרך זו תירץ בעמק ברכה (ענין מחיית עמלק)]. ובמגלת ספר דחה תירוץ זה, שאם כן קשה למה הרג דוד את הגר העמלקי, והרי יתכן שמעצמו התגייר וחלה גרותו והרי הוא כישראל. ועוד שהרי גרות של גוי בינו לבין עצמו אינה מועילה כלום עד שיתגייר בפני בית דין של שלשה מישראל, ואם כל ישראל מצווים שלא לקבל גרים מזרע עמלק, איך יתגיירו ואין אחד מישראל שמקבלם.
ומסיק במגלת ספר שצריך לומר שאין כוונת המכילתא לומר שאין מקבלים גרים מזרע עמלק כלל, אלא לומר שאין מקבלים אותם להכשירם לבוא בקהל, ולא דיברו אלא לענין איסור חתנות, וכמו שנתבאר בדעת הרמב"ן. אבל אין הכי נמי שישראל גמור הוא לכל דבר, ולכן קיבלו את בני בניו של המן ואת עמי הארץ המתיהדים.
והגר"י פערלא בביאורו לרס"ג (ל"ת רסג) הביא תורף דבריו, והשיג עליו וכתב שאם כוונת המכילתא היא לומר רק שאין גר עמלקי כשר לבוא בקהל, קשה גם עליו למה הרג דוד את הגר העמלקי, והרי לכל דבר הוא נידון כישראל גמור ואין להרגו. ועל כרחך שכוונת המכילתא היא שאין מקבלים מהם גרים כלל.
והחיד"א בפתח עינים (ד"ה מבני בניו של המן) תירץ קושיות המגילת ספר על הספר שהביא, וכתב שמקור הדברים הוא בספר מנות הלוי למהר"ש אלקבץ, עיי"ש. אך בדעת הרמב"ם כתב שהוא נקט באמת שהתלמוד חולק על המכילתא, ולכן פסק כדעת סוגיין שמקבלים גרים מכל האומות וגם מזרע עמלק, וכתב (סנהדרין פי"ח ה"ו) שמה שהרג דוד את הגר עמלקי הוראת שעה היתה או דין מלכות היה, ולא כדברי המכילתא שהרגו לפי שהיה עמלקי.
