קבורת הנהרג ע"י רוצחים בקברי אבותיו
בסוגיין מבואר שדין ארבע מיתות בית דין לא בטלו, ומי שנתחייב סקילה נופל מן הגג או חיה דורסתו. ומי שנתחייב שריפה נופל בדליקה או נחש מכישו.
ומי שנתחייב הריגה נמסר למלכות או ליסטים באין עליו. ומי שנתחייב חנק טובע בנהר או מת בסרונכי.
על פי דברי הגמרא אלו נשאל החתם סופר (יו"ד סי' שלג, הו"ד בפ"ת יו"ד סי' שסב סק"ד) ע"י אנשי החברא קדישא בענין אדם שנהרג ע"י רוצחים עכו"ם, האם מותר לקוברו בקברות אבותיו, או לייחד לו שם מקום קבר בפני עצמו.
כי שמעו דברי הגמרא שדין ארבע מיתות לא בטלו, ושמא הרוג זה היה מחויב מיתת בי"ד וקיבל בכך את עונשו, והרי המחויב מיתת ב"ד אין קוברים אותו בקברי אבותיו.
והשיב להם החתם סופר שלא מצא בזה מאומה בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, ולכן אם היו נוהגים כן סתם בלי לשאול את פיו לא היה מוחה בידם. אולם עתה ששאלוהו, לא תצא מלפניו הוראה כזאת, אלא יקברוהו בקברות אבותיו לפי כבודו הראוי לו. עיי"ש.
והוסיף שם שחז"ל נזהרו בדבריהם, ואמרו מי שנתחייב סייף נמסר למלכות, ולא אמרו כל מי שנמסר למלכות נתחייב סייף, ומשום שאכן כל העובר עבירה סופו ליהרג בידי שמים, אך בודאי אין לומר שכל מי שנהרג הוא מחייבי מיתות ב"ד, שהרי ר"ע וחבריו והרוגי לוד גם נהרגו בידי עכו"ם, ותמוה לומר שהיו מחייבי מיתות ב"ד. ומכ"ש הנהרג ע"י רוצח האורב לדם, שמעמידים אותו בחזקת צדקות וכשרות וקדוש יאמר לו.
ומביא שם מספר חסידים (סי' רכג) שכתב, מעשה ברשע אחד שנקבר בין הנהרגים, ובאו בחלום להסיר הרשע מביניהם. ומוכח שהיו רגילים לקבור הנהרגים בין שארי אנשים, אלא שאירע מקרה שנקבר רשע ביניהם והסירוהו משם.
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קלז) נשאל אודות ישראל שנשא נכרית ונהרג באסון נפילת אוירון [איירפלא"ן] במדינת אפריקא, ולפי שלא היה שם בית עלמין יהודי נקבר בבית הקברות של עכו"ם, ועכשיו אחיו רוצים לפנותו משם לבית הקברות של ישראלים. והשיב להם על פי דברי החתם סופר הנ"ל, שאם קרוביו רוצים לעשות לו כבוד בזה רשאים הם, כיון שאין לנו להחשיבו כהרוגי ב"ד, אלא שאינם חייבים בכך, כיון שהוא עצמו לא חס ולא חשש לכבודו בחייו, גם אחרים אינם אחראים לחוש לכבודו אחר מותו.
אך במקום אחר (אה"ע ח"ב סי' קלב) פסק החת"ס, שיפה עושים אותם שקוברים ההרוגים במקום מיוחד, וכן נוהגים, מטעם שד' מיתות לא בטלו.
ובשדי חמד (מערכת אבלות סי' קסט) הביא ראיה מפורשת שאין לחשוש למנהג זה כלל, ממה שנפסק בשו"ע (יו"ד סי' שמה ס"ז) שמי שנפל לים או טבע בנהר או אכלתו חיה רעה, אין מונעים מהם כל דבר. ובפרישה (שם) ביאר, שהחידוש בזה הוא שאף שאמרו שדין ד' מיתות לא בטלו וא"כ היינו אומרים שיהא דינם כהרוגי בי"ד קמ"ל שאין דינם כהרוגי בי"ד. וע"ע בשדי חמד (שם סי' קצו) ובשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' יד) ובשו"ת חות יאיר (סי' קמו).
