צמצום בפרנסתו כדי לעסוק בתורה

בגמרא: אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (איכה ה, ד) מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ בשעת הסכנה וכו' שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז ושאלו את ר' עקיבא בבית האסורין (יבמות קח, ב).
בגמרא, מימינו בכסף שתינו, וביארו שהכוונה היא ששתו ממי התורה בכסף, והוציאו הוצאות רבות כדי ללמוד תורה.
והנה יש להסתפק אם חייב אדם לצמצם בפרנסתו רק כפי ההכרח ולעסוק בתורה בכל הזמן שיכול. וכתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' לו) שלא מצאנו שיש מי שפטור מחיוב מצוות תלמוד תורה שצריך ללמוד כל התורה כולה ולידע אותה כראוי ואסור לשוכחה, שמטעם זה הרי כתב הרמב"ם שחייב ללמוד כל הימים עד יום מותו שאם לא כן הוא שוכח. ורק מחמת שמוכרחין כל אחד ואחד לאכילה ולשתיה ולבגדים ולדירה, יש כמה שעות ביום שפטור מללמוד, וגם זמן מועט שאסור ללמוד, שהזמן שצריך לעבוד לאכילה ולשתיה ולדירה כפי ההכרח לכדי חייו בעצמו, ולנשוי גם לצורך אשתו ובניו, אסור ללמוד. אבל רשאי לעבוד גם להרוויח כפי מה שדרך האנשים לאכול ולשתות גם מאכלים טובים לבריאותם כבשר ומיני חלב, וגם למעט תענוג שהוא ג"כ להרחיב ליבו של אדם, ולאשתו ובנים הקטנים לכל מה שצריכים ומתאווים כדרך הבינונים. אבל ליותר מזה הוא אסור, שהרי הוא עובר על מצוות עשה דלימוד התורה. ולא היה שייך שיהא אדם עשיר בדרך הטבע, אלא בברכת ה' ליותר מדרך הטבע, שהיה נותן לעושי רצונו בהכרי קודם המדידה כדאיתא בב"מ (מב.), ת"ר ההולך למוד את גורנו אומר יהי רצון וכו' שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה. ואם היתה לו איזו קרקע לא היה רשאי לעובדה אלא רק כפי הצריך לו לכדי חייו וחיי בני ביתו, כמו שעשו בדורו של חזקיהו המלך, כדאיתא בגמרא (סנהדרין צד:), ועל אותו הדור הוא אומר (ישעיה ז כא) והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן וגו', ואומר (שם פסוק כג) והיה ביום ההוא יהיה כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ולשית יהיה, אף על פי שאלף גפן באלף כסף (שהן יקרים שאין להם רוב כרמים - רש"י) לשמיר ולשית יהיה (שמניחין אותן לאיבוד ומביירים אותן והיו עוסקין בתורה). ונמצא שדורו של חזקיהו עשו כחיוב התורה. אבל בכל הדורות אף היותר טובים כדורות של דוד ושלמה, לא קיימו כל ישראל חיוב לימוד התורה כדין, שהיו הרבה שעסקו בהרווחת ממון. אבל בימי חזקיהו עסקו כל ישראל רק בתורה, ואין החידוש בדורו של חזקיהו אלא זה שעשו כל ישראל כחיוב התורה במצוות לימוד התורה, משום שכל הדורות אף בדורות שאר מלכים הצדיקים נמצאו אנשים שעסקו בהרווחת כסף וזהב, ובדורו של חזקיהו עסקו כל ישראל בתורה.
אבל העיר באגרות משה שהרי לא נאמר דבר זה ברמב"ם בלשון איסור, ולא כתב שאסור לעשות במלאכה אלא כפי מה שצריך להוצאתו לעצמו ולאשתו ולבני ביתו כדרך הוצאת אנשים בינונים, ושמי שמבטל זמנו מלימוד התורה יותר מזה עובר בעשין דלימוד התורה ובלאוין דשכחה. אלא כתבו הרמב"ם (ת"ת פ"ג ה"ו) בלשון חשיבות, שמי שנשאו ליבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת. הרי הוא כמפורש שאין חיוב זה על כל אחד ואחד מישראל, אלא שמי שנשאו ליבו לקיים מצוה זו של לימוד התורה כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, עליו לידע דלא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת. אבל אינו מחייב לכל אדם שינהגו כן, אלא למי שנשבע שיקיים מצוות לימוד התורה כראוי שיתנהג כן. ואם כן משמע שאין איסור לאלו שעוסקין במלאכה ובפרגמטיא גם ליותר מכדי חיים של אינשי בינונים, אלא גם להתעשר, אף שלא מקיים מצוה זו של לימוד התורה כראוי. ובזה ניחא בפשיטות מה שהיו גם אלו שלא נתעסקו בתורה בדורות שאר מלכים הצדיקים.
ואף שפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית הוא חיוב ודאי, לא שייך להעשות תלמיד חכם בזה. וחזקיהו המלך עשה שכל ישראל ילמדו התורה להיות תלמידי חכמים, שהוא לעבוד כל אחד מישראל רק מה שצריך לעצמו ולבני ביתו לפי דרך אנשים בינונים, אך לא יותר בשביל להתעשר, והיה זה יותר מהחיוב כדי שיקיימו כל ישראל מצוה זו הגדולה ביותר כראוי. וממילא מובן שגדולי התורה ויראי ה' ביותר לא עבדו לפרנסתם אלא לכדי חיים המוכרחים. וכן הוא דעת הטור והש"ע (יו"ד סי' רמו סכ"א) וכל הפוסקים.
אבל קשה שמכל מקום יש ברמב"ם ובכל הפוסקים גם לשון חיוב, שבפ"א ה"ח כתב שכל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, ובה"י כתב שעד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו, ובהי"א כתב שחייב לשלש את זמן למידתו, וכן הוא הלשון בטור וש"ע (סימן רמו סעיפים א', ג', וד') שלכאורה תמוה. וצריך לומר שהוא משום שבעצם חיוב לימוד התורה עליו חיוב קבוע בלא זמן וגבול. אבל חיובו הוא כזה שרשאי לילך לפרנסתו ולכל צרכיו, אפילו שהוא רק לתענוגים בעלמא, ולשכיבה ולישיבה לנוח בעלמא כשנהנה מזה, ואין בזה בטול המצוה. ועיי"ש שהאריך בזה עוד.