צירוף חצי חלה ללחם משנה

בגמ': הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול פחות מכאן כשר. (בבא בתרא קסב, ב). 

בשו"ת באר משה (ח"ה סי' פב, ח"ו סי' עה) נשאל בדין אדם שיש לו חלה שלמה ועוד חצי חלה, האם יש לו לצרף את מחצית החלה לחלה השלמה כדי שיצטרפו ללחם משנה, 

וכתב שבשו"ת חתם סופר (או"ח סי' מו) הביא את דברי המנחת יעקב (בסוף ספר תורת חטאת, סי' יב) שההלכה לבצוע על שני ככרות שלמים אינו מדין תורה אלא אסמכתא, שהרי אכילת לחם משנה בשבת הנזכרת בתורה (שמות טז כב), ואם כן אפשר לומר שדי לזה בככר ומחצה, כמבואר בברכות (ג:) לענין משמרות הלילה, שאף משמרה ומחצה נחשבים כשני משמרות.

והחתם סופר נחלק על המנחת יעקב, משום שיש לדחות את ההוכחה מדברי הגמרא בברכות, שמלשון הכתוב (תהלים קיט קמח) קדמו עיני 'אשמורות' מדייקת הגמרא שמיעוט רבים שנים, ואין מוזכר 'שנים' בפירוש, ולכן שייך לומר שגם מחצית אשמורה נחשבת כשלמה, וכוונת הכתוב למשמרה ומחצה. מה שאין כן במקום שהוזכר בתורה 'שנים' בפירוש אין החצי בכלל, וכיון שגבי לחם משנה מפורש בפסוק (שמות טז כב) 'שני העומר לאחד' אין להחשיב את מחצית הכיכר כשלם להצטרף ללחם משנה. ובגליוני הש"ס (ברכות ג: ד"ה ר' אשי) כתב שמסוגייתינו יש להביא ראיה ברורה לדברי החתם סופר שהחצי אינו נחשב כשלם, שהרי בברייתא מבואר שאם הרחיק את העדים שני שיטין נפסל השטר, ודייקה הגמרא שכשהרחיק רק שיטה ומחצה השטר כשר, הרי שהחצי אינו מצטרף לשנים. ובבית אהרן (מגיד, ח"ד ערך אחד וחצי) הקשה שמהמשך דברי הגמרא מבואר להיפך, שהגמרא דחתה שממה ששנינו בסיפא שהרחיק שיטה אחת כשר, משמע שאם הרחיק שיטה ומחצה הרי זה פסול, ושוב הביאה הגמרא דברי התוספתא שמפורש בה שאם הרחיק פחות משני שיטין כשר. ודקדק בבית אהרן מדוע הוצרכה התוספתא לנקוט שפחות מכאן כשר, הרי כבר מבואר כן מהלשון 'שני' שמשמע שנים ולא אחד ומחצה. אלא מוכח מכך שלשון 'שני' יש לפרשו אחד ומחצה כמו שמצינו בברכות (שם), ולכן הוצרכה התוספתא לפרש הדין שפחות משני שיטין כשר. ומה שבתחילה דייקה הגמרא מהלשון 'שני' שפחות מכך כשר, יש לומר שדרך הגמרא להקשות גם מה שאין בו קושיא כל כך, עד שהשאלה נפשטת בבירור, ולכך דייקה הגמרא מלשון 'שני' אף שאינו דיוק כל כך, כדי לבוא לבירור האבעיא מכח התוספתא שמפורש בה ש'שני' היינו דווקא.

ובמשנה (להלן קסה:) שנינו 'כסף זוזין דאינון ונמחק אין פחות משתים', והיינו שאם היה כתוב בשטר מנין הזוזים שלוה ולאחר מכן נמחק המנין, הדין הוא שחייב לו שנים. ובפני שלמה (שם ד"ה במתניתין כסף) תמה מדוע לא נקטה המשנה בלשונה שאין לו אלא שתים, ולא יותר. וביאר שרצה התנא להשמיענו שמיעוט רבים שנים, ולכן אף ששלם ומחצה נחשבים כשנים, מכל מקום כשהוזכר בשטר זוזים, משמעות זוזים היא לפחות שתים שלמים, ולא זוז ומחצה, שאין הדרך לכתוב על הלואת זוז ומחצה שלוה שתים, אלא כותבים את המחצה במטבעות אחרות כגון סלע ושני דינרים. ואף מדבריו מבואר כחילוקו של החתם סופר, שלענין הכלל שמיעוט רבים שנים אף שלם ומחצה נחשב שנים, ולענין מקום שהוזכר במפורש שתים אין החצי נחשב כשלם. אמנם בריטב"א (יומא סב: ד"ה מיעוט) מבואר שכלל זה של 'מיעוט לשון רבים שנים' אינו מספק, אלא כאילו נכתב שנים בפירוש.

ובבית אהרון (מגיד, ח"ד ערך 'אחד' אות ד, וערך אחד וחצי) הביא באורך את השיטות בענין זה ודן בדבריהם, וכתב שיש לחלק בין דבר גשמי וחומרי שאפשר למודדו בידים, ולראות את צורתו החומרית אם הוא שלם או חסר, כגון 'לחם משנה' וכן שורה ומחצה בשטר, שאפשר לברר על ידי מישוש ומדידה שאינו שלם, שבאופן כזה אין אומרים שאחד ומחצה נחשב כשנים. לבין דבר התלוי בזמן שהיא ענין רוחני הגבלת הזמן, וכגון אשמורה שהיא שלש שעות או ארבע שעות [והדבר תלוי אם הלילה נחלק לשלוש משמרות או לארבע כמו שנחלקו תנאים בברכות (ג:)], או כגון יום אחד ושני ימים, שאי אפשר למשש ולמדוד כדי לברר אם הוא פחות או יותר, ורק בהשערה וחישוב יודעים את ההבדל בין שעות מרובות או מועטות, בזה שייך לומר שגם חצי נחשב אחד, ואחד ומחצה נחשבים שתים. והביא סיוע לדבריו ממה שכתב בדרכי שלום (למהרש"ם, כללי הש"ס אות שיז) על דברי הגמרא בברכות (ג:) שמשמרה ומחצה נחשבים כשני משמרות, שאף שבגמרא ערכין (ט.) מבואר שאחד ומחצה נחשב אחד [ראה רש"י שם ד"ה שהיתה], יש לומר שפעמים נקראו כך ופעמים נקראו כך ושניהם אמת. וכוונתו לחילוק שנתבאר לעיל בין דבר גשמי לדבר רוחני.