צומות וסיגופים
בגמ': לרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הני מילי גבי נזיר טמא דאיידי דבעי מיסתר דאמ' רחמנא (במדבר ו, יב) וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כי טמא נזרו התם הוא דלמא אתי למיעבר על נזירותיה אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ביה (נזיר ג, א).
בסוגיין הובאה דעת רבי אלעזר הקפר שהנזיר נקרא חוטא, וביארו שיש חילוק בין נזיר טמא לנזיר טהור שאינו נקרא חוטא. ובתוס' (ד"ה ואמאי) כתבו, שנזיר טהור גם נקרא קצת חוטא, ומכל מקום המצוה רבה על החטא.
להלכה הביא הרמב"ם (דעות פ"ג ה"א) את דברי רבי אלעזר, והוסיף וכתב, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.
אמנם ודאי שאל לו לאדם להרבות באכילה יתר על המידה, וכמבואר בספר בעלי הנפש לראב"ד (שער הקדושה) שכתב, 'ואני רואה הגדר הגדול, והשמור המעולה, והדרך הטוב להכנעת היצר הוא רעבון הנפש ממעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ובמשתה, רק שיהנה מן הריח הטוב ורחיצת החמין לפי שהחמין ערבין עליו. והמאכל המעט שיאכל יהא מתוקן ומתובל יפה בעבור אשר יערב עליו ותהיה נפשו מקבלתו ומתפייסת במועט ממנו, ולעולם יניח מעט מכדי צרכו ומהשלמת תאותו. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (גיטין ע.) סעודה שהנאתך משוך ידך ממנה. ושתי תקנות גדולות יש בענין הזה, האחת שלא תזיקנו אכילתו, והשנית כי היא כניעת היצר ושברון התאוה, וכמו שאמרו בסעודה כן הדרך לכל הנאות העולם ותענוגיו שלא ימלא האדם מהם כל תאותו'.
ומכל מקום הוסיף הראב"ד להזהיר שאל יתענה האדם ענוי נפש, פן יחלש לבו ויתקלקלו מעשיו וטבעיו ויתערבב מוחו, ויהיה הפסדו מרובה משכרו כי יבטל מן התורה ומן התפלה, ואם ילמד לא תהיה תורתו מיושבת ולא יסכים להלכה ולפלפול השמועה, לפי שאין התורה נקנית אלא מתוך שמחה, ועל כן גם לא ימנע עצמו מכל שמחת מצות ומכל הנאת מצוה, רק שיהיו עיניו פקוחות כנגד היצר ויהיה נזהר עליו פן ימלא כל תאותיו. ואם יחלש לבו על מיעוט אכילתו טוב לו שיאכל שני פעמים ביום מעט מעט ואל ימלא כריסו בפעם אחת. ואם לא יזדמן לו לאכול שני פעמים ביום יהיה אצלו מן המרקחות המישבות את הלב, ויאכל מהן מעט ויתחזק לבו.
וסיים הראב"ד, שאם יראה האדם בעצמו ובטבעו שיהא צריך להתענות יום או יומים בשבוע, יתענה לפי תקנתו, כי היושב בתענית והוא צריך לו נקרא קדוש (תענית יא.), ובלבד שלא יבטל מן התורה, ומן המצות בעבורו.
בטעם תועלת התענית, כתב הרדב"ז (ח"ג סי' תיח) בשם בעלי החכמה שהתענית הראויה היא במקום קרבן, ואף עדיפה ממנו, ומפני שבזמן שהאדם בתענית אין לגופו מזון, ו'האש היסודי האוכל בכחותיו בזמן שאינו מוצא מזון לאכול הוא כנגד האש האוכל הקרבן מעל המזבח', וההבל היוצא מפיו בעת התענית הוא כנגד העשן העולה מן המזבח, ונמצא גופו מזבח כפרה. ולכן היו בעלי נפש הקדושים מתענים כמה תעניות. אך כל זה בתנאי שלא יסגף את עצמו יותר מדאי, שזה ודאי נקרא אצל חכמים חוטא, והדרך הממוצע הוא הנכון.
בשולחן ערוך (או"ח סי' תקעא ס"א) כתב המחבר שישנו חילוק בין אדם שיכול לסבול את התענית שהוא נקרא קדוש אם יושב בתענית, לבין אדם שאינו בריא וחזק, שנקרא חוטא אם מתענה.
ובאחרונים (ט"ז, מג"א, ומשנ"ב סק"א) ביארו שאין דברי השולחן ערוך אמורים בנוגע לצומות שהאדם מתענה כתיקון ותשובה על עוונות הידועים, על פי הסדר המבואר בראשונים ובכתבי האר"י הק', שתעניות אלו צריך האדם להתענות אף אם אין בכוחותיו לצער את עצמו בתענית. אלא דברי השו"ע אמורים בנוגע לתעניות שהאדם מתענה משום תשובה על עבירות שהאדם דש עליהם בעקביו, שעליהם אל לו להתענות אלא אם כן הדבר בכוחותיו.
עוד מבואר בכתבי האריז"ל (הובא במגן אברהם שם, ובביאור הלכה ד"ה ת"ח בשם השל"ה בשם החרדים) שכתב, 'כל מה שתמצא בסיגופים, לא נזכר אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנתו, ויודע דעת ויראת ד', לא יחלש ולא יתבטל מלימודו. אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם, ויתבודד בינו לבין קונו, ויתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו'.
כך כתב גם החיי אדם (הובא בביאור הלכה שם) שאפילו על עבירות ידועות שצריך להתענות עליהם לכפרה כמה ימים, אם תלמיד חכם הוא ותורתו אומנתו, אפילו בזמן הזה לא יסגף את עצמו כל כך, רק שישוב לפני ד' בלב שלם, ויבכה מקירות הלב, וילמוד יותר מאשר היה רגיל, כי התורה היא מקוה טהרה, ונמשלה לאש, וכל אשר יבא באש באש יובא וטהר, וימעט מכל התענוגים, ויאכל רק כדי קיום גופו שלא יחלש כדי שיהיה לו כח לעבודת השם, ולא ילך לשום סעודה וכל שכן לסעודת מריעות, וישמור שבת בכל פרטיה ודקדוקיה, ואם אפשר יתענה על כל פנים בכל שבוע יום אחד, או על כל פנים כל יום בה"ב עד חצות. והעיקר הוא הבכי, הוידוי, ועשיית גדרים שלא יעשה זאת לעולם.
דברי החיי אדם שראוי לקבוע יום אחד בשבוע לתענית מבואר כבר בחובת הלבבות (שער הפרישה פ"ה) שכתב, שמן הראוי לקבוע יום אחד בשבוע לתענית.
ובספר אברהם אנכי (ח"ב מגילת אסתר דף ס) שאין לאדם להרבות בתעניות, ולבד מהחשש שיגרם בכך נזק לגוף, יש לחשוש שיגרם בכך נזק רוחני לנשמתו, שבהיותו רעב יבוא לידי כעס, ועוד שפעמים בני ביתו מצטערים בכך שהוא מתענה, ועל כן אם האדם חטא, יתמיד בלימוד התורה שהיא מכפרת.
בספרי המוסר כתבו שישנם דברים שערכם שוה לתענית, כגון אם באמצע האכילה בעוד שהוא מתאוה לאכול, הוא מפסיק ומושך ידו מהמאכל, נחשב גם כן לסיגוף ועוונותיו מתכפרים, (מג"א, הו"ד במשנ"ב סק"ב, וכ"כ באברהם אנכי שם). כמו כן 'תענית דיבור' מעלתו שווה לתענית, ויתירה מזו כתב המשנה ברורה (שם) שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל תענית מן הדבור ממה שיקבל עליו מן האכילה, כי מתענית דיבור לא יהיה לאדם נזק לא בגופו ולא בנשמתו, ולא יחלש על ידי זה, וכמו שכתב הגר"א באגרתו, שצריך האדם לייסר עצמו לא בתענית וסיגופים כי אם ברסן פיו ובתאותיו.
יש לציין את דברי היד המלך (שם) שהאריך בסוגיא זו, ואף העיר מה תועלת יש בתענית כאשר האדם אינו מצטער בה, ומדוע כתב השולחן ערוך שאדם שאינו מצטער בתענית הוא אשר צריך להתענות, ולכאורה אדרבא אם אינו מצטער מה תועלת בתעניתו, וביאר שאדם שזכה לזכך ולטהר את נפשו, ואינו משועבד לתאוות גופניות, וכל אשר הוא עושה בעניני גופו הוא רק ההכרחי, אדם כזה כאשר מקבל עליו התענית מסתמא מרגיש הוא שאין האכילה מוכרחת לו. וזהו הכוונה במה שאמרו שמי שהתענית אינה מצערת אותו נקרא קדוש, והיינו שאדם שהגיע לשלימות כזו שזולת אכילת ההכרח לקיום הגוף, הוא קץ וממאס בכל המותרות וההנאות הגופניות, ואינו מרגיש שום צער בהסיר מעצמו כל המותרות האלה, אדם זה כשמתענה נקרא קדוש. אמנם האדם אשר לא הגיע עדיין למדרגה כזו, ונפשו משועבדת עדיין לתאוות גופו ומשוקע בחמדת עניני עולם הזה, והתענית מצערת אותו, זה הוא הנקרא חוטא, שאדם כזה אינו רשאי רק להרגיל עצמו לאט לאט לדחות מעצמו את כל המותרות, אבל לא לחבול גופו ולחטוא בנפשו, וכשם שאסור לחבול באחרים כך אסור לו לאדם לחבול בנפשו. (ועיין עוד מה שנתבאר בזה בילקוט ביאורים תענית יא:).
רמז למעלת הצום, כתב היפה ללב (ח"ה סי' תקסח ס"ד) מהפסוק (ויקרא יט, לב) 'וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן' שהפנים של תיבת זק"ן, כלומר האותיות הקודמות לאותיות זק"ן הם צו"ם, והרמז בזה שיקדים האדם את עשיית התשובה והצו"ם קודם שיגיעו ימי הזקנה שאז תשש כוחו ולא יוכל לעשות את תיקון הסיגופים והתעניות.
