פשרה אחר גמר דין בדברי פיוסים ופיתויים
במשנה: נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע (סנהדרין ו, ב).
בברכי יוסף (חו"מ סי' יב סק"ט) הביא דברי הריא"ז שבדברי פיוסים ופתויים מותר לעשות פשרה גם אחר גמר דין, והביא שבכנסת הגדולה כתב שכן מנהגם [באזמיר],
אך כתב החיד"א שבארץ ישראל לא נהגו כן ואין עושים פשרה אחר גמר דין. וכתב שמדברי הפוסקים משמע שלא כדברי הריא"ז וגם מלשון הרמב"ם והשו"ע לא משמע כמותו.
ובערוך השולחן (ס"ב) ביאר גם בכוונת הריא"ז באופן שאין בה סתירה למנהג שלא לפשר, וכתב: 'אבל אחר גמר דין אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם בטענה שיאמר להם יראתי שמא טעיתי בדין, דכיון שהגיד להם הדין גוזל את הזכאי במה שיפחות לו ע"פ הפשרה, ועם כל זה מותר לדיין לבקש את הזכאי שיוותר מדעתו לחייב'. ומבואר שפירש בדברי הריא"ז שאין כוונתו לפשרה אלא לויתור מדעתו של הזכאי.
וכן כתב בשושנת יעקב (הורוויץ, לחו"מ שם סק"ב) בביאור דברי הריא"ז, ועל פי זה יישב דברי התשובה מאהבה שלא תהיה סתירה לדבריו מדברי הריא"ז, שכיון שדבריו הם באופן שבעל הדין נותן מדעתו אם כן פשיטא שאין להימנע מלבקשו לתת מדעתו, שהרי אם יתברר שהיה בדבר חוב לאחריני תתבטל מחילתו מאליה כיון שיוברר שלא בכוחו היה למחול ולתת במתנה. אך על עיקר דברי התשובה מאהבה חלק מטעמים אחרים ודחאם, וכתב שאין שייך לפרש שהטעם שאסור לפשר אחר גמר דין הוא משום שחב לאחרים אחר שכבר יודע מי החייב ומי הזכאי, שאם כן אף קודם שנגמר הדין יהיה אסור לפשר, שאף על פי שעדיין לא הוכרע מי החייב ומי הזכאי, מכל מקום כבר דעתו של הדיין נוטה לדעת מיהו החייב, ואם מפשר נמצא מפסיד ממון ממי שהוא שלו. ועל כרחך אין לחוש לבעל דין נוסף שהפשרה תהיה חובה עבורו. ועיי"ש שהאריך.
