פסיקת רב לעצמו

בגמ': כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו. (יבמות צח, א).
דנו הפוסקים בדין מורה הוראה שהסתפק בדבר הלכה הנוגע לו עצמו, אם רשאי הוא להורות ההלכה לעצמו, או שמא יש ללמוד מסוגייתינו שאינו יכול לפסוק הלכה לעצמו, שכשם שאינו נאמן למסור הוראה של אחרים כשהיא נוגעת לו למעשה וצריך לחשוש שהוא עלול להטות ההוראה, כך גם יש לחשוש שלא יורה לעצמו.
והנה בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' צג) כתב שהחכם יכול תמיד להורות לעצמו ואינו חשוד בהטיית ההלכה לטובתו. ואכן, דעת הרבה פוסקים היא, שחכם יכול לעולם להורות הלכה לעצמו כמבואר בשו"ע הרב (קו"א יו"ד סי' יח סק"י). אולם יש שסוברים שלא בכל נידון בהלכה יכול החכם להורות לעצמו, וכן כתב הט"ז (יו"ד סי' יח ס"ק ט"ז) על מה שכתב שם (סעיף יח) הרמ"א שנהגו בקצת מקומות שאין אדם שוחט ובודק לעצמו, אלא אותן הממונים מן הקהל, שמהדברים משמע שמעיקר הדין יכול אדם לאכול משחיטתו הוא לכתחילה, והקשה על זה הט"ז עיי"ש, והביא בשם הר"ש בפירושו למשנה שכתב שדווקא במקום שאין חזקה לאיסור, היינו שעד עתה היה הדבר מותר ועכשיו התעוררה השאלה אם יש לאסור את הדבר, בזה יכול החכם להורות לעצמו. אבל כשהוחזק בדבר איסור, שעד עתה היה הדבר אסור ועכשיו התעוררה השאלה אם הותר, אין לו לחכם להורות לעצמו. ולפי זה כתב הט"ז בשאלה בשחיטה אם נעשתה כדין, שהשאלה היא אם התחדש היתר אכילה לבשר על ידי השחיטה, וההיתר עומד נגד חזקת האיסור שהיתה עד עכשיו, ואם כך מעיקר הדין אסור לו להורות לעצמו לאכול את הבשר. וכדעת הר"ש והט"ז סוברים עוד פוסקים (ראה תבואות שור סי' יח ס"ק לט, פרי מגדים בסדר הנהגת השואל אות ד).
אמנם יש מפרשים בדעת האוסרים להורות לעצמו במקום חזקה, שאף הם לא אסרו אלא לאחרים, שלא יאכלו מהוראתו שהורה לעצמו, אבל הוא עצמו פשוט שיכול להורות ולאכול (שו"ע הרב שם בדעת הט"ז).
ויש שכתבו, שאף הסוברים שאין לת"ח להורות לעצמו בדאיתחזק איסורא, היינו הוראה שאינה מפורשת בפוסקים, וצריך לדמות מילתא למילתא מסברא. וכמ"ש כיו"ב מרן הש"ע (סי' רמב ס"ט) בדין הוראה בפני רבו. אבל דבר המבואר בספרי הפוסקים, בודאי שרשאי להורות אף לעצמו.
ועיין בחזון איש (אמונה ובטחון פ"ג סי' ל) שהאריך בענין חשש שוחד בתלמידי חכמים, וכתב שחכמים לעולם אינם חשודים להטות האמת לטובתם, ומה שאסרה התורה ליטול שוחד הוא ענין מיוחד, ואינו מכלל המשפטים אלא מכלל החקים, שהרי לא אסרה תורה לת"ח להורות לעצמו, ות"ח רואה טריפה לעצמו אפילו אם הוא דל וכל חייו תלויים בזה. וכן הוא מורה לעצמו בחמץ שעבר עליו הפסח אף ברכוש גדול, ואם יורה להתיר, ואחד נרגן יהרהר אחריו שהפסד ממונו הטעהו, הרי זה מן המהרהרים אחרי רבם, כי אנו בטוחים בחכמים שהם מורמים מפחיתות כזאת, ולא יחשדו בהם אלא נעדרי הבינה וקטני הדעת אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל. ע"כ תמצית דבריו, ועיי"ש שהרחיב בדבר הרבה.

דף היומי לילדים:
גֵּר שֶׁהִתְגַּיֵּר - כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד
קַיָּם כְּלָל מְיֻחָד לְגַבֵּי גֵרִים: "גֵּר שֶׁהִתְגַּיֵּר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד".
כְּשֶׁאדם שאינו יהודי בוחר להתְגַּיֵּר, בבחינה הלכתית והגדרה של מעמד אישי- כָּל קִשְׁרֵי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ עם ההורים והאחים נִפְסָקִים. כְּלוֹמַר, מבחינת המעמד האישי והמשפטי הוּא לֹא נִקְרָא קָרוֹב שֶׁלָּהֶם בִּכְלָל.
כָּעֵת נִרְאֶה אֵיךְ הַכְּלָל הַזֶּה מַשְׁפִּיעַ עַל הֲלָכָה אֶחַת לדוגמא אנו יוֹדְעִים, ששְׁנֵי אַחִים אֵינָם יְכוֹלִים לְהָעִיד יַחַד בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁקְּרוֹבִים אֵינָם יְכוֹלִים לִהְיוֹת עֵדִים. אֲבָל, שְׁנֵי אַחִים שֶׁהִתְגַּיְּרוּ, יְכוֹלִים לְהָעִיד יַחַד בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵם אֵינָם קְרוֹבִים, שהרי בָּרֶגַע שֶׁהֵם הִתְגַּיְּרוּ, כָּל אֶחָד מֵהֶם הִפְסִיק לִהְיוֹת קְרוֹבוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי וְעַכְשָׁיו הֵם כְּמוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים זָרִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהָעִיד יַחַד בְּבֵית דִּין. (מאורות הדף היומי / תלמוד ישראלי).