פסיקת הלכות עפ"י סוד וקבלה
בגמ': שתיק רב. (בבא בתרא סב, א).
בשו"ת אמרי בינה (הערה בהקדמת הספר) כתב בשם הרמ"ע מפאנו בסוף ספרו יונת אלם, שרב הוא ר' אבא המוזכר בזוה"ק שהוא תלמידו של רבי שמעון בן יוחאי, ובכל מקום שנאמר שתיק רב היינו משום שקיבל התירוץ ע"פ סוד מרבו והיה לו תשובה ע"פ הסוד, אלא שלא רצה לגלות.
[ולפי"ז ביאר האמרי בינה מה שאמרו בגמ' על רב 'כד ניים ושכיב רב אמר להא שמעתתא', וכן ביאר בדברי תורה (מונקאטש, ח"ד סי' קטז, ח"ז סי' כב), עיי"ש].
ל דברי הרמ"ע מפאנו ציין החיד"א בספרו יעיר אוזן (מערכת א אות מד) מדברי ספר כנפי יונה, שכתב שרב חי ארבע מאות שנה והוא היה גדול החברים אצל רשב"י ור' אלעזר בנו, והיה רבו של רבי חייא בחכמה זו, ושימש אח"כ את רבי ורבי חייא במשנה וגמרא. ובשם השיטמ"ק (כתובות פח:) הביא שרב חי שלש מאות שנה.
והנה בשו"ת חות יאיר (סי' קנב, הו"ד בסדר הדורות תנאים ואמוראים אות א, ח) הקשה על דברי הרמ"ע מפאנו מדברי התוס' בב"ק (יא.), שכתבו שמשום ששתק רב אין הלכה כמותו, ולדברי הרמ"ע מפאנו הלא היה לרב תשובה בזה ע"פ קבלה, וכתב ליישב שהיות ולא פוסקים הלכות ע"פ סודות רק ע"פ הנגלות, על כן אף שהיה לרב תשובה ע"פ סוד, אין פוסקים הלכה כן.
כיוצא בזה כתב החיד"א בספרו מראית העין (סנהדרין ק) שאין להוציא דין ע"פ סודות וגימטריות. ובשו"ת חתם סופר (או"ח סי' נא) כתב על הבאת דברים מכתבי האר"י 'עם נעלמים לא אבוא, ויפה דיבר. וכן אני אומר, כל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקות, חייב משום זורע כלאים, פן תקדש המלאה'.
ועיין בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' עח אות ד) שדן בביאור דברי החתם סופר, שהרי מרן הב"י והמג"א וכמה אחרונים מביאים מדברי הזוה"ק והאר"י להלכה. עיי"ש מה שביאר בזה.
בענין זה על הכרעת דין עפ"י קבלה האריכו הפוסקים. ראש המדברים בזה הוא הרא"ם (שו"ת סי' א) שכתב, לא זו בלבד אלא כל דבר ודבר שלא הוזכר לא בתלמוד בבלי ולא בתלמוד ירושלמי, ולא דברו בו הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים ועליהם אנו סומכים בכל ענייני הדת בכלל, אין אנו יכולים להכריח בו אף על פי שבעלי הקבלה דברו בו, מפני שדבריהם אינם אלא על צד הרמז שמרמזים הם לעצמם שהיו בקיאים על זה, אבל בזמננו זה שבעוה"ר אין אנו מכוונים בתפלתינו להרמיז במה שראוי להרמיז, והלואי שהיינו מכוונים על פשט דברינו היוצאים מפינו, אין אנו יכולים להכריח העם בדבר מן הדברים הרמוזים לבעלי הקבלה לדברים עליונים, ולא שמענו בזמנינו לשום אחד מבעלי הקבלה הגדולים והמפורסמים שיכריחו את העם באותן הדברים הרמוזים לבעלי הקבלה לדברים עליונים כשלא דברו בם התלמוד והפוסקים הבאים אחריהם.
וברדב"ז (ח"ד סי' אלף פב, אלף קיא, אלף קנא) כתב, שבאופן שנחלקו הפוסקים בדבר הלכה, דברי המקובלים יכריעו. ובאופן שספרי הקבלה חולקים על הגמרא, הלכה כדברי הגמ'. ובמקום שנמצאת חומרא בספרי הקבלה ולא הובא בש"ס להיפך, יש להחמיר כדברי הקבלה. ועיין בשו"ת וישב הים (ח"א סי' ח) שהאריך מדברי הפוסקים בענין זה.
