פיצויים על הריגת אדם
בגמ': כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר (בבא קמא מב, א).
ברמב"ם (רוצח פ"א ה"ד, פ"ה ה"א) כתב, הוזהרו בית דין שלא לקחת כופר מרוצח, ואפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל הדם לפטרו, שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם, אלא קנין הקב"ה, שנאמר (במדבר לה לא-לג) 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח'.
ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר 'ולא תחניפו את הארץ וגו' כי הדם הוא יחניף את הארץ'. וכן הוזהרו בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח בשגגה כדי לישב בעירו, שנאמר (שם) 'ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו'.
החינוך (מצוה תיב) כתב, שהאיסור על כל אחד ואחד ולא רק על בי"ד, וכמו שכתב החינוך שהיא נוהגת בנשים, לפי שאם לקחה אשה כופר, והצילה את הרוצח ע"י המלכות וכדומה עוברת על לאו זה, אלא שאין מצוי שינהג לאו זה אלא בב"ד. ובמנחת חינוך כתב, שאין לוקין על לאו זה משום שהוא לאו שבממון, שלאו זה ניתן לתשלומין, שהרי יכול להחזיר את הכופר שנטל.
הרמב"ן (במדבר לה לג) כתב שהאזהרה שלא יקחו כופר לנפש רוצח הוא שורשו הוא איסור שוחד, עיי"ש. אך עיין בגרי"פ (לא תעשה פד ד"ה עדיין יש מקום) שכמה ראשונים חולקים על הרמב"ן וסוברים שאין האיסור משום שוחד.
בגליוני הש"ס (כתובות לה. ד"ה לא תשקול) ציין למה שכתב המהר"י וויל (חידושי דינין והלכות סי' סא), ההורג נפש אין לגואל הדם ליקח ממון מן הרוצח ולמחול עליו, ואפילו אם חזר הרוצח ועשה תשובה אין ליקח ממנו ממון. אמנם בשו"ת מהר"י ווייל (סי' פז) כתב שצריך הרוצח כפרה. ונראה מדבריו שצריך לשלם ממון לעשות לעצמו כפרה, וע"כ שאין האיסור אלא שלא ימחול לו תמורת הממון. וכמו שכתב החינוך ששורש המצוה הוא, שאם עשיר מאדוני הארץ יחרה אפו בישראל, שלא יחשוב שהוא יכול לרצוח אותו ולכפר עוונו בממונו. אמנם החינוך כתב שאין לאו זה נוהג אלא בזמן הבית, וכשמצילו עבור הממון ממיתת בי"ד.
וע"ע במעשה רוקח (רוצח פ"א ה"ד), ובכלי חמדה (מסעי קמז-ד) אם האיסור הוא גם על גואל הדם שלא ליקח ממון מהרוצח.
על פי זה כתב בפתחי חושן (ח"ה פ"ב הערה נ) לדון אם מותר למשפחת הנהרג לתבוע בדיניהם פיצויים מן ההורג, כיון שע"פ דין תורה פטור. וכתב שמ"מ מחברת ביטוח וודאי שאפשר לתבוע כיון שהם התחייבו על כך. והביא מהנו"ב שאחד מדרכי התשובה הוא שההורג ישלם ממון ליורשי ההרוג, ואף שהרג בגרמא.
ועיין ברעק"א (תנינא סי' ג) שנשאל בענין כפרה במעשה שהיה באחד שהרג את בנו ומשרתו בשוגג, וכתב, ראשית התשובה יהיה אחרי שנהרגו בנו ומשרתו הנער ולא עשו פירות בעולם, הוא יקים זרע להם, דהיינו שעבור הנהרג יחשוב באם היה זוכה להכניסו לחופה כמה היה מוציא עליו נדן ומלבושים ושארי ההוצאות, ויפריש כפי הסך ההוא שיהיה לקרן קיימת לעולמי עולמים, ומהרווחים יוחזק בן עני לגדלו וללמדו תורה וגמרא עד שיהיה בן ט"ו שנים, שיוכל לשלחו ללמוד בישיבה, ואח"כ יוחזק מהרווחים תלמיד אחר, וכן לעולם, והתלמידים ההם יקראו על שם בן הנהרג שהוא מחזיקם, ואם ישאו להם נשים ויולידו בנים, הבן הבכור יקרא בשם הנהרג.
ועבור הנער המשרת יקבל האיש על עצמו ליתן כל ימי חייו מידי שנה בשנה כ"ה ר"ט, ליתן מזה שכר לימוד לבני עניים. בשנה הראשונה ישלם לעשרה מלמדים עניים, שילמדו יום יום שיעור לתועלת נשמת ההרוגים, ויאמרו נוסח התפילה וקדיש דרבנן. גם יפרוש סך מה שמהרווחים וישולם לאיזה לומדים בכל יום היא"צ שיעור משניות, ולהתפלל עליהם ולומר קדיש דרבנן. כל ימי חיי האיש ההוא, ישלח ביום היא"צ שלהם עשרה אנשים על קברם לבקש עבורו מהם מחילה, והאריך שם גם באופן הסיגופים שיעשה עיי"ש.
וע"ע בשו"ת מהרי"ט (ח"ב אבה"ע סי' ד), ובמל"מ (מלוה ולוה פכ"א ה"א).
