פי שנים מכספים המושקעים בבנק
בגמ': מאי שנא מעות דלא, דלאו הני מעות שבק אבוהון וכו' (בבא בתרא קכה, א).
בפוסקים דנו אודות מי שהפקיד סכומי כסף בבנק על פי היתר עיסקא, ונפלו בירושה לפני הבנים, האם לפי דין תורה הבן הבכור נוטל מהם פי שנים, או שמא דינם כמלוה שאין הבכור נוטל בה פי שנים.
והנה ברמב"ם (נחלות פ"ג ה"ה) ובשו"ע (חו"מ סי' רעח ס"ז) פסקו 'אין הבכור נוטל פי שנים במלוה אע"פ שהיא בשטר, ואע"פ שגבו קרקע בחוב אביהם. היה לאב מלוה ביד הבכור, הרי זה ספק אם יטול בה פי שנים, הואיל וישנה תחת ידו, או לא יטול פי שנים הואיל ומחמת אביו יירשנה, ועדיין לא באה לידו של אביו, לפיכך יטול ממנה חצי חלק בכורה'.
ובשו"ת גינת ורדים (אה"ע כלל ד סי' יט) כתב, ובענין המעות שבבאנקו [בנק] אם נחשבים ראוי, נראה לומר שאע"פ שההלואה תהיה בטוחה מאד כנ"ד, מ"מ שם הלואה עליה, וכל הלואה דיינינן בה דין ראוי, מאחר שלא מצינו שחילקו הפוסקים בין הלואה בטוחה להלואה אחרת, ואילו הלואה בטוחה היה לה דין מוחזק, היה להם לפרש כן, כמו שפירשו המפרשים בהלואה שהיא על המשכון שיש לה דין מוחזק. וטעמא רבה איכא למימר שכל מלוה ואפילו בטוחה ביותר חשיבא ראוי, משום דקרא קפיד ואמר בכל אשר ימצא לו, לומר דבעינן שהנכסים יהיו ברשות המוריש, הילכך המלוה שמחוסרת גוביינא לא חשיבא דהויא ברשות המוריש, ואפי' מלוה בשטר קי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, ורק מלוה על המשכון חשיבא מוחזק, כיון דבעל חוב קונה משכון וכו', משא"כ הלואה בטוחה לא חשיבא מוחזק, כיון שעכ"פ אינה ברשותו של המוריש, ואפילו יהיו המעות צרורים ומונחים בבנק, כיון שהמלוה להוצאה ניתנה, לא חשיבי כעומדים ברשותו של המלוה. ואפילו אילו הוה קי"ל בשאר הלואות דחשיבי מוחזק, מ"מ הלואות שבבנק ראוי לדונם כדין ראוי, כיון שמשלמים עליהם רבית כך וכך לשנה בשכר ההמתנה וכו' וחשיבי לגמרי כדין ראוי לענין פי שנים בבכור.
ובפוסקים מבואר שבבנקים שלנו שבודאי הם משתמשים בכל סכומי כסף המופקדים אצלם, ועל דעת כן הופקדו אצלם, ודאי שדינם כדין מעות שהופקדו אצל שולחני, שבודאי נחשבים כדין ראוי ולא כמוחזק. וכדאמרינן בסוגיין (לעיל ע"א) דהיינו טעמא שאין הבכור נוטל פי שנים מן המלוה לאחר שגבו מעות, משום דלאו הני מעות שבק אבוהון. הילכך מה שהמפקידים מקבלים רווחים על יסוד היתר עיסקא שבבנקים, וסתם עיסקא חצי מלוה וחצי פקדון, מ"מ בנידון הבנקים גרע טפי, כיון שהם משתמשים בכל הסכום המופקד, ומלוה גמורה חשיבא.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' רטו) כתב, בענין כספים המופקדים בבנק אם יש להם דין ראוי או מוחזק לענין ירושת בכור. לפי פשוטן של הענינים בסוגיא דטעם מלוה משום דלאו הני זוזי שביק אבוהון, א"כ הני כספים הנתונים בבנק נהי דעומדים להחזיר כל שעה מ"מ כיון דמשלמין עליהם ריבית והיינו משום דמשתמשים הבנקים בכסף הזה א"כ לא הני כספים שביק אבוהון, והרי פליגי גדולי הפוסקים לענין כסף עיסקא די"א דפלגא מלוה הוי ראוי, וי"א דפלגא דמלוה הוי מוחזק והיינו כיון דהלוה אסור להוציאו לצרכו או לד"א, ואין נעשים מטלטלין אצל בניו, וגם בזה דעת המורים נוטה שפלגא מלוה עכ"פ נקרא ראוי.
ולפי"ז באמת פה בא"י שההיתר לקחת הרווחים מהבנקים נבנה על יסוד ההיתר של היתר עיסקא שהיא מחצה מלוה מחצה פקדון, א"כ בחצי הסכום שמכח פקדון איכא דין בכור דפי שנים, ומ"מ עדיין לבי מהסס כיון דהלב יודע דעיסקות של כהיום, גם חצי הפקדון אינו עומד להחזירו בעין, והוא מוציאו ומחליפו כאוות נפשו ולא נקראו הני כספים מעין דשביק להו אבוהון, וקשה להוציא ממון מיורשים גם בא"י.
