עשיית צוואה לעניני הממון
בגמ': ולר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו'. (בבא בתרא קכז, א).
בשו"ע (אבהע"ז סי' ג ס"א) נפסק שמי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלים אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו, וביאר הפרישה שאף שכל הכהנים בזמן הזה בחזקת כהנים [דרבנן], מ"מ היינו רק במי שיש לו חזקה, אבל מי שבא ממדינה אחרת ואין אנו מכירים אותו, אין לו חזקה, ואסור לאכול בתרומה אפילו דרבנן.
בפתחי חושן (ח"ח עמוד קסח) כתב, מי שיש לו בנים ת"ח ויראי שמים והולכים בדרך התורה, והוא סמוך ובטוח שלא יריבו ביניהם בעניני הירושה וגם אין חשש מצד דינא דמלכותא, נראה שמעיקר הדין מוטב שלא לערוך צוואה ויניח הירושה לבניו או ליורשיו שיעשו עפ"י דין תורה בדרך של כבוד ואחוה ושלום, ואף אם רוצה להיטיב עם אחד מהבנים או לבנותיו אם יודע שישמעו לקולו מוטב שיעשה כך דרך בקשה לבניו שיעשו כך וכך, ויסביר להם טעם בקשתו בכדי שיעשו רצונו בדרך של כבוד ויקיימו בזה גם מצות כיבוד אב, וזה עדיף מלעשות דרך צוואה.
אמנם כתב (שם פ"ד סכ"ח) אם רוצה לשנות סדרי חלוקת נכסיו שלא לפי דיני הירושה שקבעה התורה וחז"ל, אינו יכול לעשות בדיבור בלבד, ומ"מ יכול לעשות כן במתנת שכיב מרע או במתנת בריא מחיים, וצריך שיהא המצווה שפוי בדעתו בשעת צוואה, ובכדי שרצונו יתמלא לאחר מותו נוהגים לכתוב שטר צוואה ובו מפורט כל מה שרצונו לעשות בנכסיו, ומכיון שבדרך כלל האדם רוצה לחלק נכסיו בעודו בריא וגם רוצה להשאיר לו זכות ליהנות מנכסיו עד יום מותו או זכות לשנות צוואתו אם ירצה, וכן יש דברים שאינו יכול להקנות במתנת בריא כגון דבר שלא בא לעולם או שאינו ברשותו, על כן צריך המצווה לערוך ולנסח את שטר הצוואה באופן המועיל עפ"י דין תורה שיחייב את היורשים לקיים צוואתו וגם המקבל לא יעבור על דיני ירושה ולא ייכשל בעון גזל וגם ימנע מריבות בין היורשים.
יש שכתבו שאף מי שמשנה מסדרי הירושה עפ"י דין תורה, טוב שישאיר מעט ממונו לחלקו לפי דין תורה, דהיינו לבכור פי שנים ולבנים אחרים חלק אחד.
