עשיית פשרה בדין תורה בזמן הזה

בגמ': דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה (נדרים צא, א).

בסוגיין מבואר שאפשר לסמוך על חזקה שאין אשה מעיזה בפני בעלה, ובאמת מצינו כמה חזקות מעין זה בש"ס, חזקה שאין אדם תובע אלא אם כן יש לו, חזקה אין אדם מעיז בפני בעל חובו, וכהנה רבות, ובכולם מבואר שמאחר ויש חזקה על תובע שאינו מחוצף כל כך, האמת כדברו, ומועיל לחייב את השני בדין.

והנה כתב החתם סופר (דרשות ח"ג דף עז ד"ה ונעתיק) שאמרו חז"ל (בבא מציעא ל:) שלא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה. והקשה וכי אסור לשפוט על פי דין תורה, כאשר ציונו ה' אלוקינו. וביאר החתם סופר שהענין הוא כך, כי השם יתברך בנה את התורה בדיניו לפי מה שירד בחכמתו לדעת עם הקודש הזה בהיותם עושי רצונו יתברך. לכן בנה השם יתברך יסודי התורה על איזה כללים, כגון חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו, וכאלו הרבה. ובכל דין כזה מצוה שלא לעשות פשרה, אלא יקוב הדין את ההר, ויזכה את הזכאי לגמרי, ויחייב את החייב לגמרי.

אך עתה בעוונותינו הרבים נתקלקלו הדורות, וגברה שנאת חינם, ורבה המשטמה, וגדלה הקנאה, וכל אשר רואה פרוטה של חבירו כאילו שללו ממנו, והוא ראוי לכך יותר מחבירו, וע"י זה מתיר לעצמו גזילות וחבלות, ולהעיז נגד חבירו, ולתבוע אע"פ שאין לו. והכל ביושר ע"פ דין תורה, ע"פ הכללים אשר יסד השם יתברך שאין אדם מעיז אלא אם כן יש לו.

והנה בכגון זה מצוה לבצוע למצוא פשר דבר, כי אי אפשר להעמיד את הדת על תילו באנשים כאלו. וכלפי אנשים כאלו אמרו חז"ל לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דיניהם על דין תורה. ומאידך אמרו חז"ל שלא חרבה ירושלים אלא בשביל שנאת חינם שבה. ובאמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים, מאחר והיה ביניהם שנאת חינם לא היה להם להעמיד דיניהם על דברי תורה.