עשיית מעשה על פי ניחוש במחשבה בלי שמוציא חששו בפיו
בסוגיין (סנהדרין סה, ב) מנחש - זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו וכו'.
כתב השלטי גיבורים (טז: בדפי הרי"ף) בשם הריא"ז, שכל האיסור נאמר רק אם מוציא את הדברים בפיו, אבל אם רק מחשב בלבו ונמנע מעסקיו מחמת נחשים אלו, הרי זה מותר, שראוי לאדם לחשוש במה שחוששים בו הבריות.
ובפתחי תשובה (יו"ד סי' קעט סק"ג) כתב, שנראה שתוספות בבבא מציעא (כז: ד"ה כיס וארנקי) חולקים על זה ואוסרים אף במחשבה. שאמרו שם בגמרא שכיס וארנקי אין אנשים משאילים, כיון שיש בזה סימן שהמשאיל כיסו או ארנקו מוכר מזלו. והקשו התוספות, שהרי זה אסור משום 'לא תנחשו'. והרי שם אין האנשים אומרים בפיהם כלום, אלא רק אינם משאילים מחמת הסימן, ואף על פי כן סובר התוספות שיש בזה איסור, הרי שחולק על הריא"ז.
אמנם בתורת חיים (ב"מ שם), הביא את דברי התוספות, וכתב שיש ליישבם שכל האיסור באמת רק באומר, אבל לא בעושה על פי מחשבה בלי אמירה.
וכתב בשדי חמד (ח"ג מערכת נ כלל לד) , שיש שרצו לומר שאין להוכיח מדברי התוספות שחולק על הריא"ז, שהתוספות מבארים את הסוגיא בבבא מציעא שם שמדובר שמוציא את הדבר בפיו ולכן הקשו, אבל אם אינו מוציא בפיו אלא רק חושב מודים הם שמותר. אך דחה השדי חמד את דבריהם, שמנין להם לתוספות זה שכך הוא ביאור הגמרא ולהקשות על זה, אלא ודאי כדברי הפתחי תשובה שדעת תוספות שאפילו על פי מחשבה אסור לנחש ולהימנע ממעשה, ולכן הקשו.
והנה בשו"ת מהרי"ל (סי' קיא) כתב, שמה שנוהגין העולם לשחוט תרנגולת שקראה כתרנגול על פי צוואת רבי יהודה החסיד (אות נ) , הקשו על זה למהר"א הרי מבואר בגמרא בשבת (סז:) האומר שחטו תרנגול זה שקרא ערבית ותרנגולת שקראה גברית, יש בו משום דרכי האמורי. ואמר מהר"א, שדין הגמרא הוא דווקא כשאומר שיעשו כן בגלל שקראה כגברא, ואז הרי זה מדרכי האמורי, אבל כשאומר שחטו אותה סתם ואינו אומר למה, אין לחוש.
והביא את דבריו הבית יוסף (יו"ד שם ד"ה וכן אלו) , וכן פסק הרמ"א (שם) שכן המנהג. אמנם הב"ח (שם ס"ד) כתב שלמהרי"ל היתה גירסה אחרת בגמרא, אבל לפי גרסתינו אסור לשחוט תרנגולת שקראה כגברא אפילו שלא אומר שעושה בגלל שקראה כן, וכתב שכן דעת הרמב"ם והסמ"ג, ולכן כל בעל נפש יחמיר על עצמו שלא לעשות כמנהג העולם לזלזל בלאו.
ולכאורה הרי זה תלוי במחלוקת הריא"ז והתוספות, שלדעת הריא"ז כל שאינו אומר הרי זה מותר, ולדעת תוספות אסור. אך כתב בשדי חמד (שם) שיש לחלק, ודעת הב"ח עולה יפה גם לדעת הריא"ז, שכל מה שהתיר הריא"ז כשאינו אומר בפיו, זה רק להימנע ממעשים בשב ואל תעשה כגון שנמנע מעסקיו וכדו', אבל בנידון זה שעושה מעשה ושוחט את התרנגול על פי מחשבתו, אפשר שמודה הריא"ז שאסור אפילו בלא דיבור.
ועל כל פנים דעת המהרי"ל והבית יוסף והרמ"א שפסקו שמותר לשחוט את התרנגול בלא אמירה, היא רק לדעת הריא"ז, ואינה כדעת התוספות. אך ראה בט"ז (שם סק"ב) שכתב, שכל דברי הרמ"א הם דווקא בדבר כמו קריאת התרנגול שהיה שינוי טבע לפניו ויש בזה מקצת חרדה על האדם, לכן הותר לו לעשות בלי אמירה, אבל בשאר ניחושים שאין בהם שינוי טבע אסור. ולכן כתב זאת הרמ"א רק בסוף הסעיף על תרנגול, ולא על הניחושים המבוארים בשו"ע בתחילת הסעיף, כנפלה פיתי וצבי רץ לפניו, שבהם כיון שאין בהם שינוי טבע, אפילו בלי אמירה אסור לעשות על פי ניחושו. ואם כן הרי זה עולה יפה גם לדעת התוספות, שדבריהם הם על השאלת ארנק לאחר, שאין בו שינוי טבע (ע"פ פתחי תשובה שם) .
ולדינא כתב השדי חמד בשם אחד מגדולי דורו שאין לחלק בזה, ואפילו על פי מחשבה לבד בלי אמירה אסור לנחש, שה' יראה ללבב, ויש לחשוש בזה לאיסור לאו דאורייתא כמו שכתב הב"ח, וכן העיקר (הו"ד בדרכי תשובה יו"ד שם סק"כ) .
