ערב שאינו יודע אם נפרעה ההלואה
בגמ': לעולם אימא לך חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי. (בבא בתרא קלה, ב).
אדם לוה, והעמיד ערב על הפרעון. בהגיע מועד פרעון ההלואה, טען הלוה שפרע, ואינו רוצה לשלם. כיון שאין למלוה עדים, אינו יכול לחייב את הלוה, שהוא טוען ברי כנגדו. במקום זאת הלך אל הערב ותבעו לשלם. הערב אינו יודע אם היה פרעון או לא, ועל כן לכאורה עליו לפרוע, שהרי הוא חייב בחיוב גמור, ואינו יודע אם פרע או לא [ראה בערך שי (סוס"י קל) שחיובו הוא כאילו לוה בעצמו, אלא שאינו חייב אם פרע הלוה].
אמנם הלוה אומר שפרע, אולם בסוגיא מבואר שאם אין הבעל דין טוען ברי, אלא אדם אחר טוען זאת, שאין טענתו מועילה לפטור את החייב, משום שאין ברי מועיל על ידי אחר. לפי זה, כיון שאין הערב עצמו טוען שפרע, אלא הלוה טוען עבורו, לכאורה יש לחייבו כדין מי שלוה ואינו יודע אם פרע.
יש ליישב שאלה זו בכמה אופנים:
א. דעת הנתיבות המשפט (סי' לט סק"י) שטוענין לערב כפי שטוענים ליורש ולוקח, ולפיכך טוענים לו שנפרע החוב, והרי זה כאילו טען בברי שפרע. [ועיין בקצות החושן (שם סק"ה) שחולק על הנתיבות המשפט וסובר שאין טענינן בזה].
ב. מה שאין ברי מועיל על ידי אחר, טעם הדבר הוא משום שנאמנות ברי היא משום דין טענה, ולא משום דין עדות, ואין טענה מועילה אלא כאשר טוען אותה בעל דין. כאן שגם הלוה נחשב בעל דין, מועילה טענתו גם לערב.
ג. כתב בשו"ת ושב הכהן (סי' מג) שלגבי לוה וערב אין לחלק אותם זה מזה ולפסוק לגבי זה חייב ולגבי זה פטור, כיון שהכל נחשב חוב אחד, אפילו שכל אחד מחוייב מצד עצמו. הושב הכהן אומר זאת לשיטות שאפילו ערב-קבלן נפטר בטענת הלוה. ויתכן שאף החולקים שם, מודים שבערב רגיל נחשבים שני החובות כחוב אחד, ואף שכל אחד מחוייב מצד עצמו מועיל הדבר לגבי זה שטענת הלוה תפטור את הערב.
