עישון במקום ציבורי
בגמ': אחר שניהם לנזקין (בבא קמא י, א).
בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' יח) נשאל בדבר עישון סיגריות בביהמ"ד וביהכ"נ שלומדים ומתפללים כל חברי הכולל, ויש אברכים שאינם מסוגלים לסבול העשן, וגם ממש קשה להם לגוף שנהיים חולים מזה מחמת כאב ראש וכדומה, ואולי גם מקצר החיים, וידוע שהוא דבר המזיק להרבה אנשים, וממילא יש לחוש שיש כאלו שיוכלו לחלות גם מהעשן שאחרים מעשנים לא רחוק ממנו ומהעשן אשר נמצא בביהמ"ד, ונשאל אם יכולים למונעם מלעשן בביה"מ וביהכ"נ.
דעת השואל להקל בזה היות שכל אחד בפני עצמו אינו עושה נזק, אלא הצטרפות הרבים ביחד מביאה לנזק, וא"כ א"א לעכב על אחד מהם מלעשן שהרי עשנו לבד אינו מזיק.
אולם האגרות משה כתב שאין להתיר מחמת זה שאחד לבדו אינו מזיק, ואף שאחד המעשן לא היה מזיק כלום, משום שהיה מתבטל העשן בבית גדול כביהמ"ד, מ"מ כיון שכל מעשן יודע שיש עוד הרבה מעשנים, הרי יודע שעשנו יזיק כבר והרי הוא מזיק בידים, וכמו שמבואר בסוגייתינו ששנים שהזיקו יחד שניהם חייבים, ואין כל אחד נפטר בטענה שהוא לבדו אינו מזיק.
לאחר שהאריך לאסור בזה מצד הלכות שכנים, הוסיף שאמנם במה שהעלו צד לאיסור שגורם זה גם בטול תורה זה אינו, משום שיש בזה גם צד להיפך שאפשר שיאמרו המעשנים שמה שלא יניחום לעשן בביהמ"ד יהיה להם בטול תורה ומאי חזית, אבל הדין ברור ופשוט שאסור להמעשנים לעשן בביהמ"ד כשנמצא שם אפילו אחד שאינו מעשן שמצטער מזה, אף כשאינו ניזוק ונחלה, וכ"ש כשיש לחוש גם לחלות וליזוק מזה, אף אם לענין בטול תורה יהיה יותר בטול כשלא יניחו להמעשנים לעשן, בכל אופן אסור למעשנים לעשן בביהמ"ד, ובכל מקום שנמצאים אנשים שאינם מעשנים ואומרים שמזיק להם ואף אם רק מצטערים לבד.
