עד מתי היתומים נקראים יתומים
בגמ': אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לקדושין לגרושין ולחליצה ולמיאונין ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. (בבא בתרא קנו, א).
כתב הרמב"ם (דעות פ"ו ה"י), 'חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה, אע"פ שהן בעלי ממון,
אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן, שנאמר (שמות כב כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן.
והיאך נוהגין עמהן, לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו, כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללן, ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה (שם פסוק כג), וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים, שנאמר (שם פסוק כב) כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. אחד יתום מאב אחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה, עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים'.
וכתב בעבודת המלך שמצא הדברים מבוארים במכלתא דרשב"י, 'ועד אימתי נקראין יתומים עד שיעמדו לעצמן', וזהו מקור דברי הרמב"ם.
ובשו"ת שבט בנימין (פונטרימולי, סי' רכט) כתב שאינו יודע מקור דברי הרמב"ם, אבל נכוחים הם בטעמם, ולדעתו הם הם דברי מהר"א גאליקו שהביא לעיל שם בתשובה ששיעור זה הוא עד שיהיו היתומים בני עשרים, ולמד כן ממה שאמרו בסוגייתינו שהקטן אינו יכול למכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים, ומבואר שעד שיהיה בן עשרים אין דעתו שלמה לעשות כל צרכיו לעצמו, ולכן עדיין בכלל יתום הוא. ומשנעשה בן עשרים ויותר הרי הוא עושה כל דבריו לעצמו, ואינו בכלל יתום לענין לאו זה.
ובנו של השבט בנימין בספרו פתח הדביר (או"ח סי' קנו סק"ה), הביא דברי אביו, וכתב שנראה מדבריו שקצבה קבועה נקט שעד שיהיה בן עשרים בכלל יתום הוא. אך הביא דברי רב האי גאון שכתב אף לענין מקח וממכר שאם היתום חריף ובקי בטיב משא ומתן ממכרו ממכר אף קודם שיהיה בן עשרים, וביאר שגם אביו אינו חולק על סברא זו, אלא שמשנעשה בן עשרים לעולם כבר אינו בכחח יתום אפילו אם עדיין אינו חריף, אבל מי שהוא חריף ביותר אפשר שאינו בכלל יתום אפילו קודם שיהיה בן עשרים, ולכן לא כתב הרמב"ם בזה קצבה של שנים אלא תלה הדבר בשיעמדו היתומים לעצמם, כיון שאם עומדים הם לעצמם מתוך חריפותם שוב אינם בכלל יתומים אפילו טרם מלאו להם עשרים שנים.
