סעודת שבע ברכות, חיוב או רשות

בגמ': מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה א"ר יהודה והוא שבאו פנים חדשות (כתובות ז, א).

בשו"ת רב פעלים (ח"ד אבה"ע סימן ו) נשאל בחתן שנשא בתולה דמן הדין לברך ז' ברכות בעשרה אחר ברכת המזון בכל שבעת ימי החופה, אם זה הדבר הוא עליו בתורת חיוב שמחוייב להזמין עשרה בני אדם בכל סעודה כדי לברך ז' ברכות, או שאינו בתורת חיוב ורק אם נזדמנו לו עשרה בסעודה אז יברכו ז' ברכות.

והשיב דמאחר דברכת חתנים בעשרה למדו בסוגיין מבעז כשרצה לכנוס את רות דכתיב (רות ד ב) 'ויקח בעז עשרה אנשים מזקני העיר' וגו' ואמרו חז"ל שקיבצם כדי לברך ברכת חתנים בעשרה, וא"כ יש ללמוד שאין חיוב להביא עשרה ולברך ז' ברכות הנזכרים, אלא רק בשעת נשואין שהוא בעת החופה שבא לכנוס, אבל בשבעת ימי המשתה שמברכין אחר בהמ"ז אין חיוב להביא עשרה בסעודה כדי לברך ז' ברכות, אלא אם נזדמן עשרה שאכלו על השלחן אז יברכו ז' ברכות אחר בהמ"ז, שהרי בעז לא לקח עשרה אלא בכניסה לבדה כאשר כנס את רות שהוא שעת נשואין, ולכן גם לדידן אין חיוב עשרה אלא רק בשעת נשואין שהוא בשעת החופה. וכן מבואר בדברי הלבוש (אבהע"ז סי' סא ס"ד) שכתב, כשאין אומרים אחר ברכת המזון כל השבעה ברכות אלא ברכת אשר ברא בלבד, אין צריך עשרה, דבועז לא לקח עשרה אלא בכניסה לברך.

 וכן הוכיח ממה שאמרו בסוגיין, מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה א"ר יהודה והוא שבאו פנים חדשות, ומשמע שאין חיוב להביא פנים חדשות כדי לברך ז' ברכות, אלא אם נזדמן שבאו אז יברך. וכן משמע מלשון הארחות חיים (נתיב יט ס"ד) שכתב, וכל שבעת ימי המשתה מברכין אותם אם באו פנים חדשות. וכן מדוקדק לשון הגמרא (לקמן ח.) רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כלהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כלהו, ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו בתחלת הזימון ואשר ברא אחר בהמ"ז ע"ש, נמצא הכי עבדי רבנן עובדא בנפשייהו דכל פעם שלא נזדמן שבאו פנים חדשות מברכים אשר ברא בלבד ואינם מכריחים עצמן לחזר אחר הדבר הזה להביא אנשים חדשים כדי לברך ז' ברכות.

 ומסיק דבאופן שזה החתן אין לאל ידו להרבות בהוצאות להזמין עשרה בכל סעודה של ז' ימי המשתה כדי לברך ז' ברכות אחר בהמ"ז, אינו מחוייב לדחוק עצמו לעשות כן, כי אין זה עליו בתורת חובה אלא רק הוא למצוה מן המובחר, אבל אם יש לאל ידו להרבות בהוצאה הא ודאי למצוה גדולה תחשב לו זאת לעשות סעודת מריעות לחתונתו בהזמנת עשרה לברך ולשבח לשמו יתברך בשבעה ברכות של חתנים, ורק צריך שיהיה בכל סעודה פנים חדשות דהיינו בכלל העשרה יהיו שני אנשים שלא אכלו עד עתה בסעודה של אותו חתן, וגם שיהיו חשובין קצת שבני החופה שמחין על ביאתן ולא מאותם הבזויין שבני החופה קצין בהם ויושבים על השולחן לאכול על אפם ועל חמתם של בני החופה דלא ניחא להו בהו כלל, כי אלו אינם חשובין פנים חדשות לברך בעבורם ז' ברכות, וי"א דסגי לפנים חדשות באדם אחד (ראה אליבא דהלכתא הערה קנח) , וכתב דבעירו בגדאד המנהג פשוט להקפיד שיהיו שנים ולא סגי להו בחד.

 המבואר מדברי הרב פעלים שאם יש אפשרות לחתן ולכלה לערוך סעודות בשבעת ימי המשתה מן הנכון לנהוג כן, ומ"מ אינו חיוב. וכן כתב בקנין תורה (ח"ב סי' קז) שאינו חיוב (וע"ע בפמ"ג או"ח סי' תמד משב"ז סק"ט, משנ"ב סי' תרא סקל"ד אם סעודת שבע ברכות בכלל סעודות מצווה) .

 ויש שנהגו לערוך סעודת שבע ברכות פעמיים בכל יום משבעת ימי המשתה עפ"י המבואר במסכת סופרים (פי"א הי"א) , עיי"ש. ובשיח שרפי קדש (ח"א סי' תקכז) הביא מבעל החידושי הרי"ם טעם לדבר. ויש מי שכתב שלא נהגו בסעודות השבע ברכות כלל, מפני שערבה [חשכה] כל שמחה, ומפני קושי הגלות, וצער המחיה, כולן מוחלין על שמחה זו. (יש"ש פ"א סי' יב)