סיגופים ותעניות על חשבון לימוד התורה
בגמרא: ריש לקיש זבין נפשיה ללודאי שקל בהדיה חייתא וגלגלתא אמר גמירי דיומא בתרא כל דבעי מינייהו עבדי ליה כי היכי דליחול אדמיה וכו' (גיטין מז, א).
בתקנת השבין (אות י) האריך לבאר שכל המעשה שעשה ריש לקיש היה ככפרה, ועל כן ריש לקיש כשעזב את הלודאים שה' עזרו שניצול מידם, נתברר לו שאין בידו שמץ עוון של שפיכת דמים שאם לא כן לא היה ניצול, מפני שלא עושה קודשא בריך הוא נס לשקרא, ואדם נבדק אם הוא ראוי לנס בכל מקום סכנה, כמו שכתוב בשבת (לב.), וכשנבדק ונמצא נקי אז הלך לאכול בשמחה לחמו ולשתות בלב טוב יינו כי כבר רצה אלקים את מעשיו וקדוש שרוי במעיו.
וזהו שאמר אחר כך כריסי כרי, שחלבו ובשרו נחשב לו רק כמו כר וכסת ודבר שחוץ ממנו, כי עצמותו ענין אחר שהיה כולו קדוש לה' בהתפשטות הגשמיות, והגוף אינו אלא בשר אדם לבוש לעצם האדם שהוא הנעשה בצלם אלקים ונחשב אצלו רק כמו כר, ולומר שאף על פי שהיה אוכל ושותה לא היה מרגיש מזה הנאה כי לא היה לו שייכות עם הנאה הגופנית כלל.
והנה החתם סופר (דרשות ח"ג לקוטים בש"ס ד"ה לודאי) כתב, ישב ריש לקיש ואכל ושתה, פירוש שלא עסק בתעניתים לתקן אשר קלקל, ובתו, היא שכלו או נשמתו המכונים כן הוכיחו על זה, שיעשה לו דבר שישכב עליו לעתיד לבוא שלא יהיה תחתיו יצוע רמה ח"ו, והשיב 'כריסי כרי' כי מלא כריסו בש"ס ופוסקים עדיף יותר מהרבה אלפים צומות ותעניות.
בעניין זה ידועים דברי האריז"ל (הובא במגן אברהם או"ח סי' תקעא, ובביאור הלכה ד"ה ת"ח בשם השל"ה בשם החרדים) שכתב, 'כל מה שתמצא בסיגופים, לא נזכר אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנתו, ויודע דעת ויראת ד', לא יחלש ולא יתבטל מלימודו. אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם, ויתבודד בינו לבין קונו, ויתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו'.
כך כתב גם החיי אדם (הובא בביאור הלכה שם) שאפילו על עבירות ידועות שצריך להתענות עליהם לכפרה כמה ימים, אם תלמיד חכם הוא ותורתו אומנתו, אפילו בזמן הזה לא יסגף את עצמו כל כך, רק שישוב לפני ד' בלב שלם, ויבכה מקירות הלב, וילמוד יותר מאשר היה רגיל, כי התורה היא מקוה טהרה, ונמשלה לאש, וכל אשר יבא באש באש יובא וטהר, וימעט מכל התענוגים, ויאכל רק כדי קיום גופו שלא יחלש כדי שיהיה לו כח לעבודת השם, ולא ילך לשום סעודה וכל שכן לסעודת מריעות, וישמור שבת בכל פרטיה ודקדוקיה, ואם אפשר יתענה על כל פנים בכל שבוע יום אחד, או על כל פנים כל יום בה"ב עד חצות. והעיקר הוא הבכי, הוידוי, ועשיית גדרים שלא יעשה זאת לעולם. וראה עוד בעניין זה בפניני הלכה (נזיר ג.).
