נתיצת אבן מהכותל המערבי

בגמ': דתנן חומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר באין משירי הלשכה וכו' (קידושין נד, א). 

בספרי דרשו על הפסוק 'לא תעשון כן לה' אלקיכם' אזהרה לנותץ אבן ממזבח ומקדש ועזרה.

ובבית יוסף (יו"ד סי' רעו ד"ה יש בו) כתב בשם הר"י אסכנדרני ז"ל שהנותץ אבן מהמזבח לא מיחייב אלא בעושה דרך השחתה, אבל אם נפגמה שצריך לתקן אחרת במקומה שרי, שכן מצינו בני חשמונאי שנתצו מזבח שבנה עזרא מפני שטימאוהו יונים, כדאיתא ביומא. והדין כן מפני שא"א לנו בלא מזבח, וגם א"א לנו לבנות מזבח במקום אחר במקדש, שמקום המזבח מכוון ביותר.

אך בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רסד ד"ה ואמרתי) הקשה עליו ממה שאמרו בעבודה זרה (נב:) שמזבח ששקצו אנשי יון היה חולין גמור, כמבואר בפסוק 'ובאו בה פריצים וחללוהו', והיינו שמכיון שבאו בה פריצים נתחללה, וכמו שפירש המפרש (שם) 'מכיון שנכנסו נכרים להיכל יצאו כליו לחולין'. וא"כ לא היה בו משום איסור נתיצה. וכן צריכים לומר במ"ש רש"י במגילה (כט. ד"ה דשף ויתיב) 'ובנאוהו יכניה וסיעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהם בגלותן, לקיים מ"ש כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו', וקשה מי התיר להוריד מקדושת בית המקדש לבית הכנסת, אלא על כרחך שכיון שבאו בה פריצים נתחללו. [אמנם האגרות משה (יו"ד ח"ד סי' סג) כתב שלא הביאו מאבני בית המקדש, אלא מאבני ארץ ישראל].

והוסיף החת"ס שכל זה אמור לאו דוקא באבני מזבח אלא כל דבר המקודש כמבואר בגמרא (מכות כב.) בשורף עצי הקדש לוקה משום לא תעשון כן, וכן הדין בחומת ירושלים ומגדלותיה שנבנו משירי הלשכה כמבואר בשקלים (פ"ד) וא"כ יש בהם קדושה. וכן משמע להדיא ברא"ש (בסוגיין) שכתב 'כהיכל כירושלים קסבר חומת העיר ומגדלותיה משירי הלשכה אתו'. וכ"כ הרע"ב (פ"א מ"ג). וא"כ הפורץ מהם דבר עובר על לאו הזה. ומ"מ סיים החת"ס שמצינו בנחמיה (ב יג) שהיה שובר בשערי ירושלים הנשארים מבית ראשון על מנת לבנות חדשים, והרי מבואר לכאורה היתר נתיצה ע"מ לתקן. וביאר החתם סופר שכיון שבאו פריצים בבית ראשון נתחלל והותר לנתצו. [אמנם לגורסים שׂובר בשי"ן שמאלית, הכוונה כמ"ש האבן עזרא שהיה מעייין בה במחשבתו, מלשון סברא].

אמנם המשכנות לאביר יעקב (להגרהמ"מ גלבשטיין) האריך שיש בדבר כמה איסורים, שלא גרע מבית הכנסת שאסור לנתצו. וכן הביא העלת תמיד בשם הדרכי תשובה שיש בדבר כמה לאוים, וכן כתב המגדל דוד (קונטרס ד אות יג).

והאגרות משה (יו"ד ח"ד סי' סג) כתב שדעת הרמב"ם (בית הבחירה פ"א ה"ח) הוא שהאיסור להניף כלי ברזל על אבני בית המקדש נוהג גם בחומת הר הבית, ונמצא שאסור להניף כלי ברזל על אבני הכותל. ועוד האריך שם שיש מעילה לדעת הרמב"ם בחומת הר הבית. ונמצא שבכותל מערבי שעליו נאמר במדרש רבה (נשא פרשה יא פיסקא ב) הנה זה עומד אחר כתלנו זה כותל מערבי של ביהמ"ק שאינו חרב לעולם. למה, שהשכינה במערב. ובשיר השירים רבה (פרשה ב פיסקא ט רמז ד) נאמר למה, שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם. וכן איתא במדרש איכה (פרשה א פיסקא לא) דגזרו מן שמיא דלא יחרב לעולם, למה, ששכינה במערב. וא"כ נקרא מקדש ומועלים בו.

וביאר (שם אות יב) שאי אפשר לומר שבאו פריצים וחללוה ובטל קדושתו, לפי שהכותל עצמו לא נתחלל, וביחוד שיש שבועה שדרשו מקרא שהכותל לא יחרב, והוא לא נמסר לפריצים להחרב. וביותר נראה שרק מה שהם לקחו לעצמם נתחלל, אבל אפילו הכלים שנבוכנצר הוריד לבבל, ולא לקחם לעצמו לא נתחללו.

ומלבד זאת יש איסור על הדברים שיצאו לחולין, שאינו כבוד של הקב"ה, שדבר שנשתמש בו גבוה, ישתמש בו הדיוט. ואפילו אם אותו אדם שלוקח את אבני הכותל אינו משתמש בהם, אלא רק מניחם בביתו, מה שהוא מתפאר שיש לו אבני הכותל, ואילו לאחרים אין, הן מפני שלא היה להם היכולת לקחת, והן מפני שלא היה להם דעת לקחת, הוא גופא שימוש באבנים, ואסור.

ועוד כתב (שם אות יג) שיש עוד לאו של לא תעשון כן לה', והוא לאו אפילו על בית מקדש מעט, ועאכו"כ על הכותל המערבי, מלבד מה שהוא גם מקום תפילה. וסיים ואחר שגמרתי מעניני הלכה בקדושת הכותל, אוסיף שהוא פלא בעיני על שלא גער כתר"ה בשואל, כי הרי אין דבר רע יותר מזה אף בלא עניני האיסור. וכי הוא רק איש אחד בעולם, והרי יש כמה מיליאנים אנשים בעולם שהיו רוצים בזה, ואף לשלם על זה הרבה כסף. והרי יש אנשים שמשלמים בעד מטבע פענא אחת ישנה, כמה אלפים, וכ"ש בעד דבר שהוא יותר מאלפיים וג' מאות שנה, ובפרט שהוא דבר שבקדושה. וא"כ לא יספיק כל הכותל לחלק אפילו לחתיכות קטנות שבקטנות, ויחריבו גם את הכותל שהשאיר השי"ת לזכרון, ומשאר טעמים הכמוסים להשי"ת, עד שלשון מדרש רבה שמות הוא שנשבע הקב"ה שלא יחרב לעולם. ואיך עלה על דעתו של אדם שומר תורה ומצות שיהיה לו עוד מצוה בזה, בעוד שאיכא איסורים חמורים כאלו של איסור מעילה ואיסור נתיצה, ולבד האיסור, הוא עול גדול מאד על עצם המחשבה.